הספורטאי הפראלימפי שרון לוי נפצע קשה ברגליו במהלך פעילות מבצעית סמויה כקצין משטרה. לאחר שעבר שבעה ניתוחים, הוא בחר לקטוע את רגלו השמאלית כדי לחזור ולהתמקד בדברים החשובים לו בחיים. מאז הפך לאלוף ישראל באופני יד, ובחודש האחרון ייצג את המדינה באליפות אירופה באיטליה ובמרוץ סובב עוטף עזה במסגרת המכביה. "היציאה מחדר הניתוח אחרי הקטיעה הייתה ניצחון מטורף. הרגשתי כאילו ניצחתי באולימפיאדה", מספר לוי ל'דבר'.

לוי, בן 39 מעתלית, נשוי ואב לשלושה ילדים. שירת במשך 19 שנה בשורות משטרת ישראל. באפריל 2020 חייו השתנו מקצה לקצה במהלך פעילות מבצעית סמויה שהסתבכה. "נחשפנו קצת מוקדם ממה שתכננו", הוא משחזר, "כתוצאה מזה היעד של הפעילות דרס אותי בזמן שחתרתי למגע. הוא היה עדיין ברכב ודרס אותי בניסיון להימלט".

התוצאה הייתה פציעה קשה מאוד בשתי הרגליים, פגיעות עצביות ברגל ימין ופגיעה בעמוד השדרה. הפציעה הזו הובילה בהמשך לקטיעת רגלו השמאלית, אך הדרך אל ההחלטה הדרמטית הזו הייתה רצופה בכאב פיזי ונפשי בלתי נתפס.

"סירבתי להאמין"

לפני הפציעה, במטרה לשמור על כושר, לוי היה רץ למרחקים ארוכים כתחביב. "הייתי בתחילת תוכנית אימונים לחצי איש ברזל, זה היה חלק מהיעדים שהצבתי לעצמי באותה תקופה", הוא נזכר. כשהגיע לבית החולים, הוא לא דמיין את גודל השבר. "אני מבין שיש לי תקלה, אני מבין שזה משהו שעוצר לי את החיים, אבל אני עוד לא מבין כמה זה ישנה את החיים", הוא מספר. "חשבתי שזה משהו של פציעה של שלושה ארבעה חודשים של השבתה ואני אמשיך הלאה. תוך שאני עובר ניתוחים סירבתי באמת להאמין, והמשכתי לתכנן תוכניות איך אני פשוט דוחה את התחרות של האיש ברזל בשנה עד שהכול יסתדר".

אלא שלחיים היו תוכניות אחרות, ולוי אובחן עם תסמונת כאב אזורי מורכב (CRPS). "ברגל שמאל הכאבים שהיו לי הולכים וגוברים ברמה שמיום ליום מגיעים לשיאים חדשים של כאב. אלו כאבים מטורפים. וחוץ מזה, מה שהכי מפריע לי, זה שאני לא יכול לעשות ספורט ולהיות אבא לילדים שלי כמו שהייתי רוצה להיות".

במשך שנה וחצי של סבל נוראי הוא ניסה להיאחז בשגרה. באותם ימים הוא כיהן כקצין, והיה פער רב בין הדימוי החיצוני שניסה לתחזק למציאות הפנימית הקשה: "הבן הבכור שלי היה בזמן הפציעה בן חמש. לפני זה הייתי איתו אם אופניים וקורקינט. זה הגיל שהם מעריצים אותך ממש. ואני ביחידה מבצעית וכל ההילה הזאת שיש מסביב והספורט שהייתי עושה, ופתאום אתה הופך לשבר כלי".

הוא ממשיך ומשתף במה שעבר עליו בתקופה הקשה: "זייפתי המון רגעים כדי להחזיק במשך היום. ולמעשה כשכולם הולכים לישון בתשע וחצי עשר בלילה, אני הייתי מתפרק לחלוטין. ניסיתי לשמור על אופטימיות, אבל פיזית הייתי מתפרק. החזקתי הכול אסוף בשביל להמשיך בתפקיד שלי, שלא רציתי לוותר עליו". באותם רגעים קשים גם המפלט האישי בריצה נלקח ממנו: "אני רגיל שאם יש לי איזו צרה, אני רץ שלוש שעות והכול מסתדר. אז גם כבר לא יכולתי לעשות את הבריחה למה שאני רגיל אליו".

"החלטתי לקטוע את הכאב ולפתוח את הדרך לחיים חדשים"

לאחר שבעה ניתוחים מורכבים ברגל, הגיע לוי להחלטה אמיצה ובלתי שגרתית: לבקש מהרופאים לקטוע את הרגל כדי לזכות בחייו בחזרה. "לבוא לפאנל של שלושה רופאים ולהגיד להם 'אני הגעתי להחלטה שאני מוכן לקטוע את הרגל', זה לא דבר שקל להתמודד איתו. אבל הייתי מאוד מאוד חדור מטרה. ראיתי מול העיניים שלי שאני חוזר שוב לרוץ ונאחזתי בזה לאורך כל הדרך של הפציעה ושל השיקום".

לוי קיבל את ההחלטה יחד עם אשתו חצי שנה לפני שפנה לרופאים, אך הקושי הגדול היה לבשר זאת למשפחה המורחבת: "סיפרתי אחרי שהרופאים כבר אישרו לי הכל, והמבטים, זה לא משהו שאפשר לתפוס". ובכל זאת, ביום הניתוח, שבו נקטעה רגלו השמאלית סנטימטר וחצי מתחת לברך, הוא חש הקלה עצומה: "החלטתי לקטוע את הכאב ולפתוח את הדרך לחיים חדשים. מבחינתי היציאה מחדר הניתוח, מהקטיעה, זה היה ניצחון מטורף. הרגשתי כאילו ניצחתי באיזו תחרות מטורפת, איזו אולימפיאדה".

הדרך לשיקום לא הייתה פשוטה ואילצה אותו ללמוד שיעור עמוק בסבלנות. בשל סיבוכים, רק שמונה חודשים לאחר הקטיעה הוא החל בתהליך התאמת פרוטזה: "במשך חצי שנה לא יכולתי ללכת. הרגל לא מתפקדת והייתי מתנייד באופן קבוע עם כיסא גלגלים. עשיתי את הקטיעה, עכשיו לקחנו לך את כל הבעיות, אבל אתה צריך לחכות עוד חצי שנה. יש לך רעב מטורף ללכת, ברמה של לטרוף את העולם. ואז עושים לך פרוטזה ואתה מבין שזה לא כזה פשוט. אתה הולך 200 מטר וצריך לשבת על ספסל עם כאבים ופצעים, אתה הולך יום ואז נח שלושה ימים. זה שיעור מטורף בסבלנות. הרי בקצב החיים שלפני, הכול כאן, עכשיו ומהר, ופתאום אומרים לך תעצור".

למרות הקשיים, לוי בחר לא לוותר, להמשיך לעבוד קשה ולשמור על אופטימיות: "אף פעם לא שאלתי 'למה אני'. שמרתי על אופטימיות וידעתי שאני יכול להתמודד עם זה. אני מאמין שהפציעה באה ללמד אותי שיעור לחיים והיום אני מאמין שהפציעה זה הדבר הכי טוב שקרה לי. זה עצר לי את המרוץ חיים, אני מתעסק בספורט תחרותי כמשהו מרכזי ואני נמצא הרבה עם המשפחה ויכול להשקיע ולתת המון לילדים שלי מעצמי, דברים שבתור איש ביטחון לא יכול לעשות, מתוך מחויבות ואינטנסיביות הדרושה בעבודה".

הרוח על הפנים והחזרה לספורט

לוי ניסה לחזור לשחות, אך התקשה בעקבות הקטיעה. הוא הגיע לשיקום יום בבית הלוחם בחיפה, ושם גילה את הספורט הפראלימפי. אף שחלם לחזור לרוץ, מפגש עם קטועים מבוגרים יותר פתח בפניו את עולם אופני היד. בהתחלה הוא חשש: "פחדתי לסמן את עצמי בספורט נכים. אני קטוע רגל, אבל באותה התקופה לא הרגשתי נכה ולא רציתי לתאר את עצמי ככה".

אך כשהתיישב לראשונה על אופני היד, שלוש שנים לאחר הפציעה, הניצוץ נדלק מחדש. "פעם ראשונה הרגשתי את התחושות המוכרות של הריצה. אני מגיע לאימון, עושה שעה ומרגיש שאני לא רוצה שזה ייגמר. מתי האימון הבא? ופתאום האוויר חוזר לריאות, הנוף מתחיל לזוז, הרוח על הפנים. פשוט התאהבתי בספורט הזה. זה תחושה של חדר כושר בטבע, המאמץ הפיזי הוא גדול מאוד".

האהבה הזו הפכה מהר מאוד להצלחה תחרותית מרשימה. בשנת 2025 זכה לוי באליפות ישראל במרוץ כביש ובמקום השני במרוץ נגד השעון. לאחרונה רשם את הופעת הבכורה הבינלאומית שלו, כשייצג את ישראל באליפות אירופה באיטליה.

"להגיע עם המדים של הנבחרת, עם מגן דוד ענק על המדים, זה משהו מאוד מנפח את החזה. בעיקר בתקופה הזאת שאתה שומע קולות פחות טובים בעולם. קיבלתי המון אהבה ותמיכה וחיבוק חם מכלל המדינות שהשתתפו בתחרות. וזו תחושה של ניצחון. זה לא משנה באיזה מקום הגעתי. עצם זה ששנייה וחצי לפני זה שכבתי בבית חולים רמב"ם, הסתכלתי מהחלון על הים, מקווה שיום אחד אוכל לחזור ללכת, ופתאום אתה מוזנק. עולות לך מחשבות של תודה, יש פה זכות אדירה. זה רגע של אושר מטורף, לייצג את המדינה שבסוף נפצעתי בשבילה".

כעת הוא מסתכל קדימה אל היעדים הבאים: "אני בשאיפה להתחרות כמה שיותר בסבב העולמי, במטרה להשיג את הכרטיס לאליפות העולם בשנה הבאה. והיעד הגדול, זה להגיע לאולימפיאדה, ועוד יותר גדול, זה גם לקחת מדליה במשחקים הפאראלימפיים, אבל זה שלב אחרי שלב, צריך לעלות בעיני כל פעם קומה אחת, לא מיד הכל בבת אחת".

בעקבות מלחמת חרבות ברזל נוספו אלפי פצועים, שחלקם עברו תהליך של קטיעת גפיים. הוועד הפראלימפי יצא בקמפיין "מעזה ללוס אנג'לס 2028", במטרה להעניק מסגרת ספורטיבית לפצועי המלחמה. לוי שואב מניסיונו האישי ומוסיף מסר של תקווה לכל מי שנמצא בתחילת הדרך הארוכה של השיקום: "אני שש שנים מהפציעה, ואני כבר בחיים שאם היית מקרין לי אותם בסרט לפני שש שנים, הייתי אומר לך שאין סיכוי בעולם שזה יקרה. זה נראה ארוך, אבל בחיים שלנו שש שנים זה פיפס. יש אור בקצה המנהרה. אתה פשוט צריך לנטוע את האופטימיות הזו בתוכך".