ההיסטוריון משה צוקרמן הקדיש ספר שלם לאופן בו השתנה הנראטיב סביב המהפכה הצרפתית שוב ושוב לאורך מאות השנים שעברו מאז שהתרחשה. השאלה האם היא הייתה "התנקשות בהיסטוריה" כפי שכינה אותה השמרן האנגלי אדמונד ברק, או אירוע "כביר ומופלא" כפי שקבע הסוציאליסט הצרפתי ז'אן ז'ורס, מלמדת על האופן בו עובדות היסטוריות לובשות ופושטות צורה לפי קטגוריות מחשבה עדכניות, ושיפוט ערכי. הניתוח שלו רלוונטי גם למחאה החברתית של קיץ 2011, שציינה השבוע 15 שנים לתחילתה.
ב-14 ביולי 2011, קראה דפני ליף לצעירים להצטרף אליה למחאה על מחירי הדיור בשדרות רוטשילד בתל אביב. קריאתה נענתה על יד עשרות, שהפכו למאות ולבסוף למאות אלפים, שבילו את הקיץ בערי אוהלים שקמו בכל רחבי הארץ. הסיסמה 'העם דורש צדק חברתי' חשפה חוסר נחת עמוק ומקיף ביחס למציאות הישראלית. בתגובה למחאה הוקמה 'ועדת טרכטנברג', שמורשתה המרכזית היא הורדת הגיל לחינוך חינם מ-5 ל-3. בסוף הקיץ, לאחר הפגנת ענק בכיכר המדינה, התפזרה המחאה החברתית הגדולה בתולדות המדינה.
עד כאן העובדות. אלא שמחאת 2011 לא באמת הסתיימה. גם היא מקבלת ופושטת צורה, משנה משמעות לאורך השנים, מקבלת הקשרים חדשים, משתנה ונכתבת מחדש.
המסר שחיבר בין ימין ושמאל, מרכז ופריפריה
המגמה לכפות על המחאה קטגוריות קיימות התחילה כבר במהלכה, עם "הסושי והנרגילות" המפורסם, והניסיון לצבוע אותה כמחאת שמאל. גם בתוך ההנהגה שלה התנהל מאבק עד כמה לתת לה גוון פוליטי. אבל בזמן אמת, זה לא היה הקו הדומיננטי.
אחרי 15 שנים עמוסות אירועים, אסונות ומחאות, הדברים נראים אחרת. דרך העדשה המקוטבת והחרדתית של ישראל 2026, קשה שלא להכניס את מחאת 2011 לקטגוריה של מחאות ההתנגדות לשלטון נתניהו, שהתרחבו למחאה נגד השינויים במערכת השלטון והמשפט.
על פניו, ההיגיון שבסיווג ברור. המוקד של המחאה אכן היה בשדרות רוטשילד, לב תל אביב החילונית והליברלית. מוביליה היו בעיקרם צעירים מהמעמד הבינוני גבוה, וחלקם אף הצטרפו למפלגות שמאל בהמשך. והמחאה הייתה נגד נתניהו, שהיה (גם) אז ראש ממשלה.
ובכל זאת, חלק מהעובדות מסרבות להיענות להגיון הזה. לדוגמה, העובדה שחלק גדול מהמאהלים הוקמו בפריפריה. שגם אם מוקד המחאה היה מרכז תל אביב, ההשתתפות בה לא הרתיעה את תושבי שכונת התקווה, קריית גת, שדרות או קריית שמונה. מחקר של ד"ר אזי לב-און מגלה שהמחאה קיבלה סיקור אוהד גם בתקשורת המקומית בפריפריה. בסקרי דעת קהל שנערכו בזמן אמת, רוב של 80-90% מהציבור הישראלי תמך במחאה, ופחות מ-5% אמרו שהם מתנגדים מאד. הציונות הדתית הגיבה בחשדנות על המחאה, אבל לא דחתה אותה לחלוטין, וניתן למצוא בתקשורת המגזרית גם מאמרי תמיכה.
גם אם המוקד של המחאה היה באזור הליברלי, מסריה זכו לתמיכה רחבה. הזמרת מרגול, שביקרה את המחאה כ'צפונבונים', חזרה בה והופיעה במאהל המחאה בבאר שבע. וגם ראש הממשלה נתניהו, שניסה לקטלג את המחאה, נאלץ להקים ועדה להורדת יוקר המחייה.
מחאה על החיים עצמם
אבל מעבר לכך, סדר היום שהביאה המחאה עסק בסוגיות החיים עצמם. הקריאה לצדק חברתי לא הונדסה במשרדי יועצים אסטרטגיים (כפי שהיו שניסו לטעון) ולא היתה מזימה להכתרת מנהיג פוליטי חדש, אלא נבעה מתחושת בטן אותנטית שהייתה משותפת להרבה ישראלים – שמשהו בשיטה לא עובד כמו שצריך. שיש פער בין ישראל שהם היו רוצים, לזו שהם מקבלים בפועל. זו הייתה חוויה קיומית עמוקה, שהצליחה גם לרכך ניגודים זהותיים ומתחים חברתיים. היא ביקשה, גם אם לא הצליחה, לשנות את החוזה בין המדינה לאזרחיה.
גם מבחינת התוכן, הקריאה במחאה הייתה פוזיטיבית ואופטימית ביסודה: דרישה לבניית עתיד טוב יותר, בשונה מהמחאות של השנים האחרונות שבליבן החשש מפני חורבן. היא הייתה פרוגרסיבית ולא שמרנית – ביקשה לשנות את העתיד, ולא להגן על העבר.
ההשפעות העקיפות של מחאת 2011 עמוקות יותר מהנגלה לעין. אפשר לראות הדים שלה בהתפתחות שיח ביקורתי, בגל התאגדויות במשק, בחזרת המושג מדינת רווחה. אבל מבחינת השפעה ישירה, במבחן 15 שנה, האמת המדכדכת היא שמחאת 2011 היא לא כוכב הצפון של אף אחד. אירוע מכונן שלא כונן דבר. הרצון הציבורי והעממי שהתגלה בה התפצל, התפרק, והתמוסס. האנשים עדיין פה, הרעיונות עוד קיימים, אבל הרגש המיוחד, המומנטום שליווה אותה, נעלם.
אי אפשר לחזור אחורה בזמן, להחיות רעיונות ותנועות שנעלמו או להשיב לאחור שינויים בשיח ובדעת הקהל. ובכל זאת, ראוי לנסות ולזכור את מחאת קיץ 2011, ככל הניתן, כפי שהייתה: אפשרות שעדיין לא מומשה.