במשך חודשיים שכבה רוכבת האופניים אדר שריקי בבית החולים שיבא, מקובעת בברזלים ומחכה בקוצר רוח שהרופאים יאשרו לה סוף סוף לעבור למצב ישיבה. באופן בלתי נתפס, רק שנה אחר כך כבר עמדה בראש הפודיום באליפות ישראל ברכיבה נגד השעון.

"לא הייתי מוכנה שמישהו אחר יעצור את הסיפור שלי, כי כך הוא החליט", אומרת שריקי בראיון ל'דבר' על הנהג שפגע בה באמצע אימון בספרד. "לא ידעתי אם אחזור להתחרות, אבל היה לי ברור שברגע שאצא מבית החולים אעלה על האופניים. שמתי הכל בצד וסמכתי על היקום, שכשנגיע לגשר נעבור אותו. ואז יום אחד פשוט עליתי על האופניים, וזאת הייתה הרגשה של לחזור הביתה".

שריקי בת ה-22 מיוקנעם, ממכבי DROPS תל אביב, החלה את דרכה בגיל 11 בענף הטריאתלון המשלב שחייה, ריצה ואופניים, ורק בגיל 15 החליטה להתמקד באופניים. "הבנתי שהאופניים זאת האהבה העיקרית שלי", היא מספרת. היא זכתה באליפות ישראל לנוער, סיימה במקום ה-14 באליפות אירופה עד גיל 23, ובגיל שמונה עשרה הצטרפה לקבוצת העתודה של "ישראל פרמייר-טק" בשווייץ.

40 דקות לתוך האימון: הרגע שהכול השתנה

לפני כשנה, באפריל 2025, התחרתה שריקי באליפות קטלוניה עד גיל 23. "הייתי חלק מקבוצה בחו"ל, ואז היה לי חור בקלנדר. אז אמרתי, טוב, נטוס לג'ירונה בספרד. אני גרה שם בין תחרויות. יש שם הרבה ישראלים, אז אנחנו עושים ארוחות שישי ביחד ומתאמנים מדי פעם ביחד. ראיתי שיש שם תחרות ונרשמתי אליה לבד. סיימתי במקום הראשון עד גיל 23. זו הייתה תחרות מעולה, הכול הלך כמו שרציתי והיה לי ממש טוב".

כמה ימים אחרי התחרות יצאה שריקי יחד עם הרוכבים להב דוידזון ומטר פרץ לאימון שגרתי לקראת התחרויות הבאות בעונה. ואז, ברגע אחד, הכל נעצר. כארבעים דקות לתוך האימון פגע בה רכב במהירות של 100 קמ"ש והעיף אותה 50 מטר קדימה. מחשב הרכיבה שלה, המצויד במערכת זיהוי תאונות, שלח הודעת חירום אוטומטית להוריה בישראל. אימה יצרה קשר עם הרוכבת האולימפית עומר שפירא, שהייתה באותה העת בג'ירונה. "אני לא זוכרת כלום מהתאונה", היא מספרת. "אימא שלי התקשרה לעומר, והיא ידעה שאני רוכבת עם הבנים, וממש תוך שניות כולם היו בעניינים".

שריקי חולצה באמבולנס מוסק והובהלה לניתוחי חירום. "הייתה לי פגיעת ראש, בשילוב עם הטראומה, ולכן אני לא זוכרת כלום מהשבוע הראשון", היא אומרת ומפרטת רשימה ארוכה של פגיעות שממחישות את חומרת הפציעה: "שברתי שמונה צלעות, שלוש חוליות, את עצם הזנב, שלושה שברים באגן, את הרגל. היה לי חור ברגל, נקרא גם גיד אכילס, עד היום אין לי תחושה בכף רגל שמאל, מהקרסול ומטה. היה לי דימום בבטן, ניקוב בריאה, ודימום בראש".

עבור משפחתה, המרחק והאי-ודאות היו סיוט מתמשך: "היה להם קשה מאוד. לא רק שהייתה תאונה, גם הבת שלך בחו"ל ואתה חסר יכולת לעשות משהו. ולא רצו לתאר בדיוק את הפגיעות בטלפון להורים, כי ידעו שיש לאמא שלי טיסה שלמה לעבור. אז הדמיון מפליג וכולם הניחו את הרע מכל באותם רגעים". למרות הפחדים והטראומה, הוריה מעולם לא ניסו למנוע ממנה לחזור לרכוב, גם אחרי התאונה הקטלנית. "זה היה להם קשה, אבל הם ידעו שזה החלום שלי. אני רוצה להיות רוכבת והם לא יעצרו בעדי".

הסיכונים: "אם הטיפול נכשל, ההחמצה עלולה להיות הרסנית"

המחשבות הראשונות שליוו את שריקי כשהתעוררה בבית החולים בספרד לא היו אם היא תחזור לרכוב, אלא בסיסיות יותר – אם תחזור ללכת. "הייתי צריכה שמישהו יגיד שהכול בסדר. לא הרגשתי את הרגליים באותו רגע, והייתי צריכה לדעת אם בכלל אצא מזה".

הרופאים בספרד רצו לקבע את הגב שלה באמצעות פלטות מברזל בניתוח מורכב ומסוכן, שהיה משאיר סיכוי אפסי לחזרה לספורט מקצועי. משפחתה החליטה לקחת סיכון מחושב ולהטיס אותה לארץ בטיסה רפואית מורכבת. "היו הרבה סיכונים להטיס אותי, הרבה דברים יכלו להשתבש. ועדיין, הרופאים בישראל היו הרבה יותר אופטימיים, מודרניים ותקשורתיים. בארץ עשו לי את כל הצילומים מחדש של הגוף, וראו שרוב השברים בגוף לא זזו מהצילומים של היום הראשון".

שריקי הגיעה לבית החולים שיבא, וזכתה לטיפולם המסור של ד"ר דן פרט, סגן מנהל בכיר במערך האורטופדי בבית חולים שיבא, ושל ד"ר ניצן מרגלית. שניהם רוכבי אופניים, ומרגלית אף היה בעברו אלוף ישראל לנוער באופני כביש וברכיבה נגד השעון, השתתף באולימפיאדת נוער, באליפויות אירופה ואליפות העולם, והיה חבר בסגל האולימפי בסייקל לאולימפיאדת לונדון 2012. "זה היה המזל שלי", אומרת שריקי, "הם הבינו את החשיבות של לא לנתח אותי, וזרמו על הרעיון, ובסוף החלטנו ללכת על זה. זה עדיין אומר שכל שבוע עושים צילומים לגוף ורואים שהתוכנית נכונה ועובדת. המשמעות של זה היא שאני חודשיים לא זזה, סיעודית במאה אחוז, בשכיבה מוחלטת".

"יש לנו עיקרון מנחה ברור: בכל מקרה שבו ניתוח וטיפול שמרני עומדים זה מול זה עם תוצאה צפויה שווה, נבחר תמיד בטיפול השמרני", מסביר ד"ר פרט את הקו המנחה של הטיפול שהוביל הצוות הרפואי. "ניתוח הוא לא 'טיול בפארק'. יש לו מחיר, סיכונים וסיבוכים אפשריים. אם המטופל יכול להחלים היטב בלי ניתוח, זו תמיד צריכה להיות הדרך. במקרה של אדר, הדילמה הייתה אם ניתוח באמת ישפר את סיכוייה, והערכתנו הייתה שלא. לכן בחרנו לתת לגוף שלה לעשות את העבודה, בתנאים של מנוחה וקיבוע קפדניים".

ד"ר פרט מסביר את הסיכונים שלקחו בצוות הרפואי בבחירה שלא לנתח את שריקי: "הסיכון המרכזי בהימנעות מניתוח אצל ספורטאית הישגית הוא אובדן 'חלון הזמן' שבו ניתוח הוא אופטימלי. אם הטיפול השמרני נכשל, ההחמצה הזו עלולה להיות הרסנית. מנגד, ניתוח כרוך בסיכונים משלו: זיהום, סיבוכים, החלמה ממושכת. מה שהטה את הכף הוא ההבנה שספורטאי עילית הם מה שאני מכנה 'שורדי-על': הם מחלימים בצורה יוצאת דופן מפציעות שאצל אחרים היו גורמות לנכות קשה. האמנו ביכולת הריפוי של הגוף שלה והיא הוכיחה שצדקנו".

ההבנה הייחודית של פרט ומרגלית לגבי הצרכים של שריקי כרוכבת אופניים מקצוענית, הובילה ליצירת תהליך מדויק ולהצלחה אדירה. "כרוכב אופניים בעצמי, אני יודע בדיוק כמה קריטי הצורך הזה לספק את התשוקה ולחזור לאוכף. זו לא סתם חזרה לפעילות, זו חזרה לחיים", אומר פרט. "הידיעה הזו גרמה לנו להבין שאנחנו חייבים לתת לה את כל מה שאנחנו יכולים. מעבר לזה, כשאתה חולק תחביב או תחום עניין עם מטופל, זה תמיד מקרב. מציאת המכנה המשותף עם כל אדם היא הבסיס ליחסי רופא–מטופל, ובמקרה של אדר החיבור הזה היה מיידי".

שני צעדים קדימה, צעד אחורה

היום שבו קיבלה את האישור לשבת לראשונה היה מרגש ומפחיד כאחד: "ציפיתי לזה בקוצר רוח, כל יום שאלתי וחיכיתי לאישור. כי באמת לא לזוז חודשיים, כשהראש הוא בתפקוד, זה לא שאת חסרת הכרה, זה קשה במיוחד לספורטאים. כל בוקר בסיבוב רופאים ביקשתי את האישור הזה. כשהודיעו לי שהיום יושבים, זה היה רגע מאוד מרגש מבחינתי. הייתי עם דוד שלי באותו רגע, והוא בכה, וכולם מאוד התרגשו, אבל זה היה גם מפחיד במקביל".

"הפעמים הראשונות זה עם כל הצוות, ויש הרבה סחרחורות", משחזרת שריקי את המעבר משכיבה ממושכת לישיבה. "מישהו מרים אותך, ומישהו מחזיק אותך, כי אין לך שרירים בגוף. בפעם הראשונה זה בערך עשר שניות עד שאת כמעט מתעלפת, כי אחרי חודשיים במצב מאוזן, הדם פשוט לא יודע לזרום בחזרה לראש".

האתגר הבא של שריקי היה ללמוד מחדש ללכת. "מחזיקים אותך בהליכון כזה", היא מתארת, "את מניחה את הידיים, ואז הוא מרים אותך. ושוב, את עושה צעד – מחזיקים אותך, ומזיזים לך קצת את הרגל, כי את פשוט לא זוכרת איך להזיז את הרגל. צריך ללמוד הכול מחדש לגמרי. הכול נראה פתאום מפחיד, את לא יודעת כמה הגוף כבר עמיד למאמץ כזה, שפתאום לא יישבר משהו, לא היה עומס על הגב במשך חודשיים, אז כל צעד קדימה היה מלווה בהמון חששות".

בתוך תהליך השיקום, ההתקדמות הפיזית טומנת בחובה לעיתים מלכודות נפשיות לא צפויות. המעבר המיוחל מהמיטה לכיסא הגלגלים, שנראה לכאורה כמו צעד ענק לקראת חופש, התגלה דווקא כמקור לתסכול חדש ותלות פיזית מסוג אחר.  "כל תהליך השיקום הוא שני צעדים קדימה, צעד אחד אחורה. את מתקדמת פיזית, אבל פתאום יש לך קשיים חדשים. למשל, כאשר הייתי במיטה, הייתי צריכה רק ללחוץ על כפתור ומיד מישהו היה מגיע ועוזר לי. פתאום הפכתי לסיעודית על כיסא גלגלים, והייתי צריכה להתקשר למישהו שיבוא וירים אותי מהמיטה לכיסא כל הזמן. זו תלות אחרת".

החיבור בין הגוף לנפש והדרך חזרה לפסגה

כששריקי החליטה שהיא מתחילה את הדרך חזרה לספורט תחרותי, היא לא חיפשה דרך זהירה והססנית. היא הייתה צריכה שותפה לדרך שתבין את קצב הלב שלה: "רתמתי איתי לתהליך את עומר שפירא. הבנתי שאני צריכה מישהי שתזרום איתי על השיגעונות שלי. שאני צריכה עוד מישהי שקצת לא שפויה, כדי להתחיל כל כך מהר. לרוב אנו נוקטים בגישה זהירה ומתחילים לאט לאט. כמה חודשים ורואים איך הגוף מגיב, ואני הבנתי שאם אני חוזרת אני חוזרת, כי אין לי זמן לבזבז. פשוט התחלנו להתאמן בחזרה בפול גז".

סגירת המעגל הראשונה הגיעה בסוף חודש אפריל, כאשר סיימה במקום השני באליפות קטלוניה עד גיל 23, התחרות שבה ניצחה לפני הפציעה. "זה היה מרגש וקצת מוזר במקביל. הייתה תחושה של להתחיל הכול מההתחלה".

הקאמבק הבלתי נתפס הושלם בתחילת החודש, בזכייה מרגשת של שריקי לראשונה בקריירה באליפות ישראל לבוגרות. שריקי פספסה את אליפות ישראל במרוץ כביש כי התחרתה במקביל בטור קטלוניה היוקרתי, שמעניק לה ניקוד בדירוג האולימפי, אך מיד עם סיומו חזרה לישראל.

היא חזרה לארץ כמה ימים לפני אליפות רכיבה נגד השעון (נג"ש), תחרות שבה הרוכבות מוזנקות כל אחת בנפרד, ובסיום התחרות מנצחת הרוכבת שסיימה את המסלול בזמן הקצר ביותר. "לא רכבתי השנה באופני נג"ש, אז השאלתי פה בארץ אופני נג"ש, עשיתי איתם איזה שלושה אימונים, שזה מן הסתם לא אידיאלי. אני ממש שמחה שניצחתי והיה לי מרגש לעלות על הפודיום לקריאות העידוד מהקהל".

הזכייה של שריקי באליפות ישראל לא הפתיעה את ד"ר פרט וד"ר מרגלית. "האמנו, ואני אומר את זה בלי היסוס", מספר פרט, "שאדר, כ"שורדת-על" וכספורטאית עילית, תחזור לאופניים, לא משנה מה נעשה. התפקיד שלנו היה לתת לה את הסיכויים הטובים ביותר. האם צפינו אליפות ישראל בתוך שנה? זה מעל ומעבר לכל תרחיש רפואי סטנדרטי. אבל כשמכירים את אדר, את הנחישות ואת יכולת ההחלמה שלה. אפשר להגיד שזה היה צפוי".

החוזק המנטלי שסיגלה לעצמה שריקי כספורטאית מקצועית הפך לכלי הטיפולי החשוב ביותר שלה באותם ימים ארוכים של שכיבה חסרת אונים בבית החולים. היכולת להמשיך להאמין בעצמה ובחיבור בין הגוף לנפש הביא אותה לא רק להבריא מהמצב הקשה בו הייתה, אלא לצאת חזקה וקשובה לצרכים של עצמה יותר מאי פעם.

"אין פה שום תהליך כירורגי, זה נטו להחלים בזכות הגוף"

"החוזק המנטלי קיים בנו כספורטאים. זה חלק מהסיפור, אנחנו מתרסקים באופניים וחווים פציעות גדולות", אומרת שריקי. "היה לי הרבה זמן פנוי, והתחלתי לקרוא ולהתעניין בתחום של גוף ונפש. הבנתי שבמיוחד בדרך שבחרו לי, אין פה שום תהליך כירורגי, זה נטו להחלים בזכות הגוף. לנפש שלנו יש הרבה השפעה וכוח על הגוף. ומהרגע הראשון היו לי מלא משפטים שהתחלתי לחזור עליהם בראש שלי. כל הזמן חשבתי על איך אני מחלימה, איך הגוף ירפא את עצמו. וזה ממש להבין שמה שקרה לי הוא נס, ויש סיבה שהייתי במקום הזה, בזמן הזה".

אחת הדברים המשמעותיים ביותר ששריקי למדה על עצמה, היא ההבנה שהדרך שבה היא התאמנה וחיה לפני התאונה לא הייתה בריאה עבורה. "הייתי צריכה משהו שיזעזע אותי, ויביא אותי למקום שאני נמצאת בו היום", היא מסבירה. "הייתי במקום קצת לא בריא, עם השאיפה לפרפקציוניזם, וסוג של חוסר איזון שיש להרבה ספורטאים. כשאת רוצה להיות הספורטאית הכי טובה בעולם, את צריכה להיות קצת לא שפויה ולעשות דברים באקסטרים. הייתי לא מאוזנת בכל מיני דברים, למשל בתזונה שלי".

שריקי הייתה צריכה את הזמן בחוץ, כדי להבין את הפרופורציות הנכונות בחיים הספורטיביים: "זה ספורט לטווח ארוך, שאפשר להתחרות בו גם עד גיל ארבעים. אם הייתי ממשיכה בדרך הקיצונית שחייתי, אני לא חושבת שהייתי נשארת בספורט כל כך הרבה זמן. הייתי צריכה להסתכל על הדברים מבחוץ. להבין שאפשר גם אחרת, אפשר גם לעשות את זה מאוזן, ואפשר להיות יותר שמחים יותר במהלך התהליך". היא מאמינה שזו הסיבה לכל מה שקרה, "כדי שאני אהיה ספורטאית שונה, ואגיע עם מסקנות אחרות לעיסוק היומיומי בספורט. המטרה החדשה שלי הייתה לחבר את הגוף שלי ולהיות שוב שלמה".

כעת היא מפנה את מבטה למטרות הבאות: "החלום שלי זה לנצח בטורים הגדולים בעולם כמו הטור דה פראנס, וואלטה אספניה, ג'ירו ד'איטליה. כמובן להגיע לאולימפיאדה, אני כבר בונה על לוס אנג'לס 2028. אני רוצה להמשיך לעשות את זה עוד הרבה שנים, ופשוט לעשות את זה הכי טוב שאני יכולה".