במשך שנים דיברו על זכויות להט"ב כסוגיה נישתית, כעוד עניין ערכי שאפשר להעלות בנאום חגיגי בחודש הגאווה, ולהוסיף למצע המפלגתי אי שם בין מינויים בשלטון המקומי לסוגיות אקלים. ההנחה הזו מנותקת מהמציאות.

לפי אומדנים מקובלים, כ-10% מהאוכלוסייה הבוגרת בישראל מזדהים כלהט"ב. משמעות הדבר היא כוח אלקטורלי של 17 עד 19 מנדטים. במדינה שבה ממשלות קמות ונופלות על מנדט או שניים, זהו ציבור שאי אפשר להגדיר כשולי. מחקר של המכון הישראלי לחקר מגדר ולהט"ב מצא כי 93% מהמשיבים הלהט"בים יתעדפו מפלגה שמתחייבת לקדם את זכויותיהם. זהו שיקול אלקטורלי מובהק, ולא מחווה סמלית.

המפה מדברת בעד עצמה

ובכל זאת, כשמביטים על המפה הפוליטית ערב הבחירות, מגלים תמונה עגומה. לעומת 6 חברי כנסת להט"בים שכיהנו בכנסת ה-23, בכנסת הנוכחית מכהנים 3 בלבד: אמיר אוחנה מהליכוד, שהוא הנציג היחיד בכל הקואליציה, יוראי להב-הרצנו מיש עתיד ואיתן גינזבורג, שאינו מזוהה כיום עם בית פוליטי. עידן רול, שהיה הרביעי, התפטר מהכנסת באוגוסט האחרון.

והמפה כולה מדברת בעד עצמה. בדמוקרטים, המפלגה שמזהה את עצמה כליברלית ביותר בישראל, אין ברשימה הריאלית לכנסת שנבחרה בפריימריז שלשום ולו להט"ב אחד. בליכוד, מלבד אוחנה, אין ולא צפוי להיות חבר כנסת להט"ב נוסף. במפלגות הדתיות, החרדיות והערביות אין בכלל על מה לדבר, ואצל המפלגות החדשות, שאמורות היו להביא בשורה, השתיקה רועמת. 'ישר' של גדי אייזנקוט הבטיחה ייצוג ריאלי השבוע בכנס חוקי שגיא לשוויון, אך טרם ראינו כיצד ההבטחה מתורגמת למעשה. "ביחד" של בנט, "המילואימניקים" של יועז הנדל, וגם ישראל ביתנו של ליברמן, שהתהדרו בהבטחות למען קהילת הלהט"ב, לא הציגו עד כה שום מחויבות לייצוג בפועל.

המאבק אינו מול הציבור – אלא מול מיעוט קולני

ייצוג הוא ההכרה בכך שציבור בסדר גודל של 17 עד 19 מנדטים זכאי לקול בבית המחוקקים. מפלגה המבקשת לייצג את החברה הישראלית חייבת לשאול את עצמה מדוע הקול הזה נעדר משורותיה.

המחיר של היעדר הייצוג נראה כבר היום. בארבע שנות כהונתה של הממשלה ה-37 חוותה הקהילה בלימה בקידום זכויותיה, נסיגה תקציבית וניסיונות הדרה מהמרחב הציבורי. חוקים נופלים בזה אחר זה, ובכל אחת מההצבעות האלה נעדרים הקולות שיכלו לעמוד במרכז הדיון ולומר, מתוך ניסיון חיים ולא מתוך תיאוריה, מה משמעות החוק עבור אנשים אמיתיים.

שלט נגד שר התקשורת שלמה קרעי שהונף במצעד הגאווה בירושלים (צילום: יהל פרג׳)

וכאן טמון הפרדוקס הגדול. בעוד מיעוט פוליטי קולני פועל אקטיבית נגד הקהילה, מחקרי דעת קהל מראים כי 74% מהציבור הישראלי תומכים בשוויון זכויות מלא ללהט"ב. המאבק אינו מתנהל מול רוב הציבור, אלא מול מיעוט שאינו מייצג את עמדותיה של החברה הישראלית עצמה. בכנסת שמתנהלת בצורה שבה הרוב הרועש קובע – מי יוכל להבטיח לקדם שוויון ללהט"ב בישראל?

הכנסת מתפזרת ואנחנו נכנסים לתקופת בחירות. המסר למקבלי ההחלטות צריך להיות חד. התעלמות מייצוג להט"ב אינה רק כשל ערכי, היא טעות פוליטית. חוסר ייצוג של הציבור הלהט"בי יעלה במנדטים. מפלגה שמתעלמת מהנושא מפספסת ציבור גדול ומעורב, שקשוב היטב למי שמוכן להגן על זכויותיו ולמי שמוכן לסחור בהן. השאלה היחידה היא אילו מפלגות יבינו זאת בזמן, ואילו יגלו את זה רק אחרי ספירת הקולות.

איציק סלמה הוא מנהל קשרי הממשל של ארגוני הקהילה הגאה בישראל