בין המוצגים בתערוכת 'הפילוג' בבית שטורמן בעין חרוד ניתן למצוא כלי אוכל עם חורים שנועדו לסמן שיוך לשתי קבוצות אידאולוגיות יריבות, שהחליטו לפני 75 שנים לפצל את הקיבוץ לשניים. המזלגות, הסכינים והכפות של 'עין חרוד מאוחד' סומנו בחור אחד, ואלו של 'האיחוד' סומנו בשני חורים – בידול שנוצר לאחר מקרים של גניבת כלים מחדר האוכל המשותף לשתי הקבוצות, שבאמצעו הוצבה מחיצה.
הסיפור הקטן הזה הוא חלק מאחת הטראומות המודחקות מראשית ימי המדינה: אלפי יהודים בארץ ישראל נאלצו לעקור מבתיהם, לא בגלל מלחמה עם אויב חיצוני או אסון טבע, אלא בעקבות סכסוכים אידאולוגיים בתוך התנועה הקיבוצית שקרעו עשרות יישובים לשניים. התערוכה, שאצרה עפרה ברעם בליווי אוצרותי של מיכל שכנאי, מציגה לראשונה מסמכי מקור היסטוריים לצד עבודות אומנות עכשוויות, הבוחנות את הפילוג, תוצאותיו והשלכותיו. היצירות, שחלקן נוצרו במיוחד לתערוכה, מתייחסות לנושא מתוך זיכרון אישי, היבטים מושגיים או מחקר תיעודי.
5,000 עקורים וקיבוצים חצויים: הדרמה של 1951
לפילוג בתחילת שנות החמישים הובילו מספר אירועים מקבילים: פירוק הפלמ"ח, היריבות בין ראש הממשלה דוד בן גוריון למנהיג התנועה הקיבוצית יצחק טבנקין, וקרע פוליטי בין המפלגות שהובילו השניים – מפא"י ומפ"ם (שנותרה באופוזיציה בשנות החמישים) ומחלוקת גאו-אסטרטגית בנוגע לאוריינטציה של המדינה הצעירה לשני הגושים הבינלאומיים שנוצרו בתחילת המלחמה הקרה – ארצות הברית וברית המועצות.
הסכסוכים האלה באו לידי ביטוי במחלוקות קשות בין חברים בתוך הקיבוצים, על הדרך המשותפת ואופיו של הקיבוץ. אחת הדוגמאות המפורסמות לכך היא ויכוחים האם לתלות את תמונתו של יוסף סטאלין, מנהיג ברית המועצות, בחדר האוכל. הם כללו לעיתים גם אלימות פיזית בין חברים.
במהלך מועצת הקיבוץ המאוחד בנען, במאי 1951, הודיעו מנהיגי הקיבוץ המאוחד המזוהים עם מפא"י על פרישתם והקימו, יחד עם 'חבר הקבוצות', את תנועת 'איחוד הקבוצות והקיבוצים'. התנועות היריבות סיכמו שבכל קיבוץ ייערך משאל בין החברים, לאיזו תנועה הם רוצים להשתייך, והקבוצה הקטנה יותר תעזוב את הקיבוץ ותעבור לקיבוץ אחר עם השתייכות אידיאולוגית דומה, או תקים קיבוץ חדש.
בשנים שלאחר מכן עזבו כ-5,000 נשים, גברים וילדים את בתיהם ועברו לקיבוצים אחרים. 28 קיבוצים חוו את הפילוג, ובעקבותיו הוקמו חמישה קיבוצים חדשים, ושלושה קיבוצים גדולים התפלגו ל'איחוד' ו'מאוחד': עין חרוד, גבעת חיים ואשדות יעקב.
קיבוץ אשדות יעקב היה הראשון להתפצל, אך הפיצול האכזרי ביותר התרחש בעין חרוד. הקיבוץ הזה היה הבסיס לתנועות הקיבוציות הארציות, ומקום מגוריהם של מנהיגים חשובים בתנועות: יצחק טבנקין ואהרון ציזלינג, שהובילו את הזרם הקשור למפ"ם, ושלמה לביא (לבקוביץ), ממובילי הזרם הקשור למפא"י.
עין חרוד התפצל לשני קיבוצים נפרדים וסמוכים זה לזה. שלושה מוסדות תרבות שהוקמו בעין חרוד בשנות ה-30 וה-40 – הבמה המשותפת, המשכן לאומנות ובית שטורמן – נותרו נכס משותף ולא חולקו בין הקיבוצים. בית העלמין, לעומת זאת, לא נותר משותף, להבדיל מבית הקברות של גבת למשל, שהפך לבית קברות המשותף של גבת, יפעת ורמת דוד.
הרקמה האנושית נקרעה
הדרכת התערוכה נפתחת בסרט תיעודי-אומנותי שבו מספרים מי שהיו ילדים בתקופת הפילוג על הטראומה שחוו כשמשפחותיהם וחבריהם נקרעו זה מזה בשם הזהות האידאולוגית. בהמשך התערוכה חדר המחולק לשניים בפס אדום, כמו שחולקו חדרי האוכל בקיבוצים שהתפלגו. מיצג וידאו של האמניות ורדי בוברוב וטליה ימיני מציג ידיים שצובעות ומוחקות מפה של קיבוץ. מלבד התמונות על הקירות, מוצגת בו אסופת מסמכים היסטוריים כמו פרוטוקולים של אספות, החלטות של מזכירות הקיבוץ, מכתבים, עלונים, שירים וכתבות בעיתונות על אירועי התקופה.
באחד הציורים הצבעוניים והגדולים בתערוכה נראה חדר אוכל המחולק לשניים, כאשר חומת לבנים אדומות חוצה אותו. ברעם, האוצרת, מספרת שלמרות מאמץ התחקיר והחיפושים הרבים, לא אותרה שום תמונה של חדרי אוכל המחולקים עם גדר, או הפרדה באמצע כפי שלפי העדויות פעלו בכמה קיבוצים בימי הפילוג. הציירת נירה לב יצרה בעצמה את היצירה הזו שמדברת בעד עצמה – משני עברי המתרס אוכלים את אותו אוכל, באותם כלים, אך חדר האוכל – הלב הפועם של הקיבוץ – חצוי לשניים.
מיצג צילומים של הצלם גיא רז מציג את הגדר בין עין חרוד איחוד לעין חרוד מאוחד. ברעם מתארת עדויות של חברים שלא השתתפו בבר מצוות, חתונות ולווית של בני משפחתם וחבריהם הקרובים ביותר רק בשל הפילוג, למרות שאלה התרחשו עשרות מטרים ממקום מגוריהם. הפילוג קרע את הרקמה האנושית באלימות ממש.
חלק מאולמות המוזיאון כלל לא פונו מתוכנם המקורי לצורך אירוח היצירות והמסמכים על הפילוג, מה שיוצר אווירה אקלקטית. כך למשל, אוסף הפוחלצים המפורסם של בית שטורמן הופך להיות הרקע ליצירות אמנות מדממות על הטראומה שממנה הקיבוץ לא השתקם לעולם.
הכאב של פעם, הסכנות של היום
ברעם מתארת בכאב רב את אירועי הפילוג על אף שלא חוותה אותו בעצמה – היא מקיבוץ שריד של תנועת השומר הצעיר, שם לא היה פילוג. היא מספרת שהמבקרים בתערוכה חווים את הכאב של פעם, ובמקביל רבים מהם מעלים את המתרחש בשנים האחרונות בחברה הישראלית. אווירה של נכונות לפגוע, להעליב, ואף גילויים של אלימות, רק בשל זהות אידאולוגית לא זרה בישראל של היום. זה החומר שממנו עשוי הפילוג בתנועה הקיבוצית של אז, ובישראל של ימינו.
ברעם סבורה שהטראומה של הפילוג פגעה בתנועה הקיבוצית מכל הכיוונים – חברתית, כלכלית, מוראלית, תרבותית ונפשית. לדבריה, הקיבוצים מעולם לא השתקמו מהמשבר הזה, והוא הרקע למשבר הפיננסי שעבר על התנועה הקיבוצית בשנות השמונים, שנות דור לאחר הפילוג. לטענתה, שום מנהיג מהקיבוץ המאוחד או ממפא"י לא עצר את המאבק האלים שהתחולל בקיבוצים, או ניסה למנוע את הפילוג עצמו.
בשל מחסור בעדויות של מי שחוו באופן אישי את אירועי הפילוג, בבית שטורמן מזמינים את מי שרוצה לכתוב את עדותו בקישור הזה.
התערוכה מוצגת כבר כשנתיים ותינעל בעוד כמה חודשים. החוויה שהיא מעבירה עוצמתית במיוחד ברגע ההיסטורי הנוכחי, לנוכח התהומות ההולכים ונפערים בחברה הישראלית. היא מזכירה את ההתרחשות בקהילות שונות, שבהן אנשים המזוהים אידאולוגית עם מחנות פוליטיים שונים נקרעים מחבריהם ואחיהם. 75 שנה אחרי הפילוג ההוא, ניתן לראות בה תמרור אזהרה לפילוג גדול יותר בישראל של היום.