לפני כשבוע הלך לעולמו בגיל 72 פרופ' אבי שגיא ז"ל, מגדולי הפילוסופים, הפרשנים וחוקרי מחשבת ישראל בדורו. שגיא הניח אחריו עשרות ספרים ומאות מאמרים שכתב וערך, ותלמידים רבים מספור שעברו בכיתותיו ותחת ליוויו. רבים הוכו בתדהמה על חייו שנקטעו בפתאומיות, ויחד איתם גם הפרויקטים ההגותיים שלא יספיק לסיים. אחד ההיבטים של מורשתו ההגותית מתקשר לפרשה שנקראת השבת בבתי הכנסת.

פרשת ואתחנן קרויה על שם מעשה שמוצג בתחילתה, וכמו נשכח או מושם בצד בהמשכה. מדובר בתחינתו של משה בפני ה' שירשה לו להיכנס לארץ ישראל, אף שנגזר עליו לסיים את חייו מחוץ לה. "וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: אֲדֹנָי ה' אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ. אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן" (דברים ג' כג-כה). האל, כידוע, מסרב. משה יישאר למות על הר נבו.

פתיחת הפרשה מזכירה נטייה אנושית חשובה, הקיימת גם בקרב מנהיגים ואנשי הרוח גדולים. זו תקווה שגם כאשר יש גזירה, אולי היא אינה סופית; שניתן לטעון עוד טענה אחרונה; שאולי, בזכות עשייה ענפה ומאמץ, יהיה ניתן לשקול מחדש את העונש. תקווה להזדמנות, להמשך, לאחרית.

האדם הוא יש מקווה

שגיא עסק רבות בתקווה, ובפרט בתקווה מול פני אסון, משבר וחוסר אמונה. בשנים האחרונות, לאחר טבח 7 באוקטובר, עיסוקו במושג זה התעצם ובשנה שעברה הוציא לאור שני ספרים שכתב בנושא: 'מייאוש לתקווה: צער, נחמה ותקווה בימי אימה' בהוצאת כרמל, ו'יש תקווה' בהוצאת אדרא.

ב'יש תקווה' מתייחס שגיא באופן ישיר לייאוש שאחרי השבר: "הייאוש הוא אחת החוויות המרכזיות שעמה מתמודדת האנושות בעידן הזה. לאחר התנפצות האידיאולוגיות הגדולות במלחמת העולם השנייה, התמוטטות ברית המועצות ופיגועי 11.9, ובישראל לאחר אירועי שבעה באוקטובר, רבים איבדו את האמונה באפשרות של חיים מתוקנים. הסדר התערער ועימו גם הביטחון הקיומי".

הוא ממשיך לסקירה על התמודדותם של הוגים ומנהיגים בתולדות היהדות והציונות עם אותו ייאוש. הוא מציג את גישת ההתגברות של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ואת עומק תפיסת "אין ייאוש בעולם כלל" מבית מדרשו של רבי נחמן מברסלב; את ה'אף-על-פי-כן' המזוהה עם הסופר יוסף חיים ברנר, ואת מפגשו של רעיון זה עם הגותו של אהרן דוד גורדון.

לאחר מכן עושה שגיא צעד נוסף ומגדיר את התקווה כביטוי ראשוני של הקיום האנושי. החוקר והפילוסוף נשען על הגות מהזרם הקיומי (אקזיסטנציאליסטי), כמו גם על גישות נוספות, כדי להסביר כי "האדם הוא יש מקווה: התקווה איננה תודעה הנלווית לחיים, אלא היא החיים עצמם".

בין נס מבחוץ להתנסות אישית

קצרה היריעה מלהתייחס להיקף הרחב של הגותו של פרופ' שגיא, ואף למשנתו בנוגע לשאלת התקווה. אך כמה מרעיונותיו מהדהדים בפרקי פרשת ואתחנן.

לאחר תחנונים חסרי תועלת של משה, הוא פונה אל העם בנאום נוסף. הוא מנסה להניח את התשתית המוסרית-דתית שתאפשר לעם להמשיך ולקיים את דבר האל, מבלי התיווך המתמיד שלו כגדול הנביאים. "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם" (דברים ד' א), אומר משה, ומצווה גם להוריש את החוקים לדורות הבאים: "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ" (דברים ד' ט).

בתוך כך מזכיר משה את התגלות האל בהר סיני ואת הניסים שביצע במדבר. הוא מונה בפירוט את עשרת הדברות ומציין עוד שורה של חוקים, הנוגעים לעבודת האל, לאיסור על עבודה זרה ולצביון המוסרי של עם ישראל. מעל לכל ניצבת האמירה שחוזרת מספר פעמים בפרשה: אתם עומדים להיכנס לארץ ולרשת אותה, אתם תהיו עם ריבוני בארצו, ואני, משה, לא אהיה שם כדי להכווינכם. לכן עליכם לזכור ולשמור את החוקים והמצוות.

פרופ' שגיא עסק רבות בהתפתחות המחשבה היהודית, ובפרט זו ההלכתית-דתית, לאורך תקופת קיומו של עם ישראל. בספר שכתב עם עמיתו פרופ' ידידיה שטרן 'מולדת יחפה: מחשבות ישראליות', הקדישו השניים פרק לשינוי התודעתי שעבר עם ישראל בחילוף הדורות במדבר והשלכותיו על התקופה הנוכחית.

הפרק, הנושא את הכותרת 'הפיתוי שבנס, העוצמה שבהתנסות', עוסק בדור מצרים. דור זה קרוי בפי השניים "צרכן הנסים הגדול בהיסטוריה היהודית", והוא גם נודע כדור שנכשל פעם אחר פעם באמונתו ובהתמדתו בציווי האלוהי. לדידם, מדובר בבעייתיות מובנית בהסתמכות על ניסים. הנס "ממכר אותנו למחשבה שעלינו לקבל את המובן של חיינו מתוך פנייה לסמכות חיצונית".

הם מדגישים את חולשתם הפדגוגית של הנסים ואת יכולתם הנמוכה לחולל שינוי בהתנהלותם המוסרית של בני האדם. המהלך החינוכי צריך להיעשות על ידי האנשים עצמם. אולי זוהי גם כוונתו של משה בפרשה, כשהוא מזכיר את ניסי העבר אך מדגיש את האחריות הממשית של בני העם לקיים את המצוות ללא מערכת על טבעית תומכת.

"קריאה מדויקת של סיפור הנדודים של העם במדבר חושפת בו, לצד הדרמה שבנס, גם את הדרמה שבהתנסות האנושית", כותבים שגיא ושטרן. "עם התפתחות הסאגה במדבר מתברר שהברית עם האל ועיצוב הזהות העצמית אינם תלויי נס, אלא הם תלויים במעשה אנוש".

שפה שדורשת מהאדם לא לוותר

תפיסה קיומית-אתית זו שזורה כחוט השני בהגותו של שגיא. היא מהווה מקור להבנת אחריותו של אדם בעולם, מחויבותו המוסרית לאחר, והתקווה הנגזרת מתוך היותו סוכן פעיל, גם במציאות קשה.

לקראת סוף ספרו האחרון, כותב שגיא: "שיח של תקווה הוא שפה שאינה כפותה למבנים סגורים. זו שפה שעמוסה באי ודאות, בעצב ובגעגועים, בצער ובנחמה. היא נושאת עמה את הכאב, אבל יחד עם זאת מצליחה להרים את המבט אל מעבר לו. היא דורשת מהאדם להביט אל הקיים, אבל יחד עם זאת לא לוותר על מה שעדיין אין לו… זהו דיבור שמציב אותנו כישים חופשיים, הבוחרים בתגובה שהם מעוניינים בה לנוכח המציאות הסוגרת".

פרופ' אבי שגיא ז"ל נותר, כמו כל אדם בסוף דרכו, על הר נבו שלו. כדברי רחל המשוררת, "אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ עַל אֶרֶץ רַבָּה". אך יש לקוות שהרעיונות שפיתח והותיר אחריו ימשיכו ללוות רבים בתקופה המורכבת הזו, עבור החברה הישראלית והעם היהודי שהיו כה יקרים לליבו.