הפרטת ייצור החשמל גרמה להעברת כ-4.58 מליארדי שקלים בשנים 2022-2024 מצרכני החשמל לקבוצה קטנה של בעלי הון – זאת בניגוד להבטחות, כך עולה ממחקר חדש של מכון אדוה.
לפי אומדן המחקר, שנערך על ידי חוקר המכון מקס גרובמן, העלות העודפת שהוטלה על צרכני החשמל כתוצאה מהפרטת תחנות הכוח עמדה על 1.26 מיליארד ש"ח בשנת 2022, טיפסה ל־1.82 מיליארד ש"ח בשנת 2024. החוקרים מתריעים כי ככל שהפרטת ייצור החשמל תתקדם, כך צפויה העלות הסמויה הזו – שאינה מפורסמת על ידי הרגולטור וכמעט שאינה נדונה בציבור – להמשיך ולתפוח.
מאז רפורמת 2018, מקטע ייצור החשמל בישראל עבר שינוי עמוק. תחנות כוח שהיו בבעלות חברת החשמל הממשלתית נמכרו לגופים פרטיים, ונתח הולך וגדל מייצור החשמל עבר ממודל ציבורי מפוקח למסחר שוטף בשוק חשמל שאמור היה להיות 'תחרותי'. כך, שיעור ייצור החשמל הפרטי עלה מ-16% בשנת 2014 ל-59% בשנת 2024.
עם זאת, גרובמן מציין כי בפועל, לא התפתחה תחרות משמעותית בתחום ייצור החשמל, ובמקום זאת הוחלף המונופול הממשלתי במספר מצומצם של קבוצות פרטיות שולטות בחלק מרכזי מייצור החשמל – בעיקר בתחנות כוח גדולות ששורפות גז טבעי (דלק מאובנים). בשנת 2024, 73% מתחנות הכוח הגזיות במשק הוחזקו על ידי גופים פרטיים – ושש קבוצות פרטיות בלבד שולטות ב-90% מההספק הפרטי של תחנות אלו. עם התבססות מודל המסחר בחשמל, מדד מחירי החשמל שגבו היצרנים הפרטיים, המשקף את רווחיותם, עמד בשנת 2025 על רמה הגבוהה ב-67% מרמתו בשנת 2020.
הפרטה של מוצר יסוד הופכת אותו לנכס פיננסי
המחקר מראה כי לא מדובר בתקלה נקודתית אלא בתוצאה מבנית של ניהול תשתית חיונית כזירת מסחר. כשהחשמל מנוהל כסחורה, התלות ביצרנים הפרטיים הגדולים מתורגמת לכוח שוק, שמאפשר להם לגבות מחירים גבוהים בהרבה מהתעריף המפוקח שהיה משולם אילו התחנות היו נשארות בבעלות חברת החשמל הממשלתית. פער מחירים זה מתגלגל ישירות לתעריף החשמל ומשולם בידי הצרכנים.
בין הסיבות לכך שהחברות הפרטיות יכלו לגבות מחירי חשמל כה גבוהים, צוינה ההגבלה שמוטלת על חברת החשמל הממשלתית להקמה של תחנות כוח חדשות כדי לענות על הביקוש הגובר במשק לחשמל, בעוד שכושר הייצור הפרטי עלה בקצב מתון בלבד ביחס לצריכה. בעקבות כך, רזרבת ההספק במשק (היחס בין יכולת הייצור לשיא צריכת החשמל) הלכה והצטמצמה – מה שהציב את תחנות החשמל הגזיות שרובן בבעלות פרטית בעמדת יתרון הולך וגובר.
לדברי גרובמן, מעבר למספרים, יש כאן סוגיה בסיסית: חשמל הוא מוצר יסוד, אך ההפרטה הופכת אותו לנכס פיננסי: "כאשר תשתית חיונית עוברת לשליטת הון פרטי, ההיגיון שמכתיב את ניהולה אינו טובת הציבור אלא הבטחת תשואה לבעלי ההון – והתוצאה היא משק חשמל פגיע יותר, יקר יותר ותלוי יותר בגז פוסילי מזהם. הכסף שזורם כיום כרווח לבעלי תחנות הכוח היה יכול לממן השקעה ציבורית בתשתיות, באמינות הרשת ובחיבור מואץ של אנרגיות מתחדשות".
בידי הרגולטור יש כלים לקבוע פיקוח מחירים
הוא מדגיש כי בידי הרגולטור יש כלים לחייב את היצרנים הפרטיים בהחזרת התשלומים העודפים שהושתו על הציבור, או לפיקוח מחירים שימנע זאת לעתיד. עם זאת לדבריו, תפיסת עולם אידיאולוגית וחשש כי מהלכים כאלו יפגעו בהמשך תהליך ההפרטה, מונעת ממנו ליישם אותם:
"ממשל עתידי שירצה לבלום את תהליך ההפרטה יוכל להעמיד את המדינה כקונה לתשתיות הנדרשות לייצור החשמל, בהתאם לאינטרס ציבורי שאינו מוכפף לשיקולי רווח ומתוך הסתכלות ארוכת טווח, חברתית וסביבתית. אין להתעלם מכך שמדיניות כזו תוביל לעימות חזיתי מול הגורמים הכוחניים ביותר במשק. אולם האפשרות האחרת – הותרת תשתית חיונית לקיום אנושי בידיהם של אנשי ההון הפרטי – מצטיירת כגרועה אף יותר".