תאונת קורקינט של עובד בדרך הביתה ממקום עבודתו לא תוכר כתאונת עבודה, מכיוון שנשאר לבילוי חברתי במקום העבודה במשך מספר שעות טרם יצא לביתו, כך קבע בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב לפני כשבועיים.

האירוע התרחש בנובמבר 2022. התובע, יליד 1990, עבד כאחראי משמרת במבשלת הבירה 'שניט' בתל אביב, המפעילה גם בר ומסעדה. לאחר המשמרת נשאר העובד על הבר לבלות ולשוחח עם עמיתיו ועם המעסיק, ולטענתו נשאר גם כדי לתגבר את השירות במידת הצורך (לאחר החתמת יציאה). העובד ציין כי במסגרת תנאי העבודה בבר, רשאים העובדים לשתות במהלך המשמרת ליטר בירה, ולהישאר אחרי המשמרת, לשתות עוד ולאכול. לאחר מכן, כשנסע בקורקינט לביתו – עלה על המדרכה, נתקע בעץ ונזקק לטיפול רפואי.

בעקבות האירוע הגיש העובד לביטוח הלאומי תביעה לתשלום דמי פגיעה בעבודה, אולם הביטוח הלאומי דחה את תביעתו בטענה שפרק הזמן שעבר בין שעת סיום המשמרת שלו לבין אירוע התאונה מנתק את הקשר בין השניים. העובד עתר לבית הדין לעבודה בדרישה להכיר באירוע כתאונת עבודה, וטען בין היתר כי ישיבה עם המעסיק לאחר שעות העבודה, לצורכי העבודה, כמו גם ניצול הזכות לארוחת ערב, המהווה חלק מתנאי העבודה – אינם יכולים להיקרא 'הפסקה של ממש' המנתקת את הקשר בין העבודה לבין התאונה. עוד טען כי גם קשרים חברתיים עם החברים לעבודה, במקום העבודה, גם אחרי שעות העבודה – אינם ולא יכולים להיות 'הפסקה של ממש' כי הם חלק בלתי נפרד מההווי החברתי בעבודה, ובמיוחד בקרב עובדים צעירים.

בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב דחה את התביעה, קיבל את עמדת הביטוח הלאומי וקבע כי העובד שהה במסעדה כשלוש וחצי שעות לאחר סיום עבודתו לצורכי בילוי וחברה – וכי אלו נחשבות ל'הפסקה של ממש' המנתקת את הקשר בין העבודה לבין התאונה. בפסק הדין נקבע כי אמנם פרק הזמן שנדרש לחפיפה בין אחראי המשמרות הוא חלק מיום העבודה, אולם החפיפה הסתיימה עם החתמת כרטיס היציאה בשעה 19:26. מכאן ואילך, נקבע, העובד נשאר במסעדה מבחירה, אכל, שתה, נח ושוחח עם חבריו לעבודה, מבלי שהיה מחויב לכך או קיבל על כך שכר.

השופטת אירית הרמל העדיפה את עדותו של מנהל המסעדה, שלפיה השהייה לאחר החתמת כרטיס היציאה הייתה בגדר בילוי בלבד, על פני גרסת התובע, שנמצאה בלתי עקבית ביחס למשך החפיפה ולמהלך האירועים. עוד צוין כי התובע עצמו העיד ששהה במסעדה עד סמוך לשעה 22:40, בעוד שזמן הנסיעה הרגיל לביתו עמד על כעשר עד עשרים וחמש דקות בלבד. התאונה ארעה בסביבות השעה 23:00. לפיכך נקבע כי מדובר בהפסקה שנמשכה כשלוש שעות וחצי – פרק זמן העולה בהרבה על משך הדרך לביתו.

בית הדין הזכיר את פסיקת בית הדין הארצי לעבודה, שלפיה כדי להגדיר "הפסקה של ממש" יש לבחון הן את אופי ההפסקה והן את משכה. בפסיקה נקבע בעבר כי גם הפסקות רצוניות קצרות יותר, הנמשכות כ-40 דקות עד שעה, עשויות לנתק את הזיקה לעבודה כאשר הן אינן חלק אינטגרלי מהדרך. לאור זאת קבע בית הדין כי שהייתו הממושכת של התובע במסעדה הייתה פעילות חברתית עצמאית, שניתקה את הקשר הסיבתי בין העבודה לבין התאונה שאירעה לאחר מכן. משכך, נפסק כי אין לראות באירוע תאונת עבודה, והתביעה נדחתה.