השטיח האדום שנפרס בפני הנשיא האמריקני דונלד טראמפ בבירה הסעודית והאירוח המלכותי סיפקו את הסחורה. טראמפ עזב את ריאד כשבכיסו הסכמים על מכירת נשק לסעודים בסכומים אסטרונומיים בתמורה להבטחה הסעודית לשמש כציר עיקרי בברית המתגבשת נגד איראן. אך מה המשמעויות הנוספות של התקרבות בין ארה"ב לסעודיה ושל התמיכה הבלתי מסוייגת של טראמפ במשטרים הערביים האוטוקרטיים?

כדאי להזכיר איך הכול התחיל. נשיא אמריקאי פגש את המלך הסעודי לראשונה לפני 72 שנים בדיוק. אז, חתמו הנשיא רוזוולט והמלך סעוד על ההסכמים החשובים בתחום הנפט שפטרו את ארה"ב מדאגות בתחום האנרגיה, ואת ערב הסעודית מדאגות כספיות, וגם מהתערבות יתרה בענייניה הפנימיים.

במהלך השנים שחלפו, ערב סעודית התפתחה כלכלית, אך גם לא קפאה על שמריה בהפצת מסרים דתיים. הכספים האדירים שזרמו לקופה הסעודית גרמו להפצת הזרם הווהאבי הקיצוני ברחבי העולם הערבי ולאחר מכן בעולם כולו. כך זרמה האידאולוגיה הקיצונית והרעילה מסעודיה ודרשניה עד למצרים וניגריה, צ'צ'ניה ופקיסטן, אירופה וארה"ב ומילאה מסגדים ומדרסות, ראשים ולבבות של מספר גדול של מאמינים.

גם בימים אלו מממנת הממלכה הסעודית פעילות של גורמים ווהאבים קיצוניים במאלי מוכת הטרור, סנגל וסומלי, שם האיסלאם הקיצוני מרים את ראשו ביתר שאת. כידוע, אידאולוגיה אינה יודעת גבולות, ולכן, ההתפשטות של רעיונות ופרקטיקות קיצוניות לעיתים מסוכנת אף יותר מהתפשטות פיזית על פני היבשות. השאלה היא כיצד יוכל טראמפ לפעול נגד כל אותם גורמים שמזרימים את השנאה התהומית הזאת לאחר ולשונה, כאשר ערב הסעודית מככבת ככוח מוביל בתוך "הנאט"ו הערבי" עליו דיבר בריאד?

האורח האמריקני הצהיר שהוא אינו מתכוון להתערב בענייניה הפנימיים של ערב הסעודית ומדינות ערביות אחרות ובכך הבדיל את עצמו מהנשיא בוש שדחף את העולם הערבי לעבר דמוקרטיה בסגנון מערבי. כל זה טוב ויפה, אך כידוע, לעיתים קרובות העניינים הפנימיים מתערבבים בצורה הדוקה מאוד עם ענייני החוץ ועם נושא הביטחון העולמי. ללא אותם גדודים של ג'יהדיסטים צעירים שינקו את התורה הווהאבית במימון סעודי בתימן, אפריקה, פקיסטן ומדינות אחרות, הטרור האיסלאמי הסוני שמכה בכל העולם היה מאבד מהנפח שלו בצורה משמעותית ביותר.

אך טראמפ בחר בסעודיה, ובכך חזר לקו האמריקני המסורתי של תמיכה בלתי מסוייגת באוטוקרטיות ערביות. הבעיה היא שבדיוק כמו בסיבוב הקודם – החל משנות החמישים ועד תחילת האביב הערבי – האוטוקרטיה הנוקשה, אגרוף הברזל והתעלמות מצרכים יומיומיים של האזרחים והזכויות שלהם, יביאו ליותר התנגדות, יותר כאוס ויותר אנרכיה.

האביב הערבי שיש המכנים אותו "חורף איסלאמי", ואחרים – "הטלטלה האזורית" – פרץ בעקבות תהליכי ריקבון מתקדמים במדינות הרלוונטיות, שם המשטרים לא יכלו להתמודד עם האתגרים של המאה ה-21, אך בפועל הוא התחיל מאנשים בודדים שהפכו לסמלים של הטלטלה האזורית. הראשון בהם הוא הבלוגר המצרי חאלד סעיד והשני הוא הירקן התוניסאי מוחמד בועזיזי. הראשון חקר את השחיתות במשטרה והוכה על ידי השוטרים למוות, השני, איש קשה יום, ספג עלבון קשה והחרמה של העגלה שלו ששימשה לפרנסתו, וכשהבין שבעצם נידון למות ברעב בחר במוות בשריפה והצית את עצמו.

חוסר היכולת של שני המשטרים לראות את האזרח הפשוט ואת הקושי שלו, ההתעלמות והזלזול באזרח הקטן, הוציאו לבסוף את האזרחים לרחובות וכך החלה הטלטלה הגדולה.

התמיכה הבלתי מסוייגת של המערב באותם משטרים מנוונים, אלו שלא מתכוונים לנוע לקראת רפורמות, ומאמינים שמה שלא הולך בכוח יילך בעוד יותר כוח, יכולה בקלות להפוך לחרב פיפיות ולהפוך את המערב למי שאחראי להתחזקות של אותם המשטרים ולהחלשתו של הפרט במזרח התיכון.

הפתרונות שכרגע מביא טראמפ למזרח התיכון – עסקאות נשק, הרעיון הישן-חדש של יצירת ברית המדינות הערביות עם ישראל נגד איראן וכו' – הן לא יותר מקוויק-פיקס, פתרונות מהירים וחלקיים שלא באמת יפתרו את בעייתם של מאות מיליוני תושבי המזרח התיכון שחסרים כעת עבודה, מי שתיה, חשמל, מגורים ועוד. האזור שלנו זקוק לרפורמה ממשית ולחשיבה עמוקה ומורכבת, לא לקוויק-פיקסים שיצרו ציפיות אך לא יביאו לפתרונות אמיתיים, לא בתחום המאבק בטרור, ולא בסוגיה הישראלית-פלסטינית.

__________________________________________

הכותבת היא חברת כנסת במפלגת המחנה הציוני ועיתונאית ישראלית