דו"ח משרד העבודה שפורסם השבוע וכמעט לא זכה להתייחסות ציבורית צריך להדליק נורה אדומה אצל כל מי שעתידו של שוק העבודה בישראל חשוב לו. בין הכותרות על ביטחון, פוליטיקה ויוקר המחיה, עבר מתחת לרדאר מסמך שמציג תמונה מטרידה: הרחבה מתמשכת של העסקת עובדים זרים אינה רק פתרון למחסור נקודתי בכוח אדם. היא משנה את מבנה שוק התעסוקה, פוגעת בפריון, שוחקת את השכר ומעמיקה את התלות בפתרון שהיה אמור להיות זמני.
המלחמה יצרה מציאות חריגה. הפסקת כניסתם של עשרות אלפי עובדים פלסטינים חייבה מתן מענה מיידי כדי למנוע את עצירתם של ענפים מרכזיים. איש לא חלק על הצורך בצעדי חירום. אלא שכעת, כשמספר העובדים הזרים ממשיך לגדול והמכסות מוסיפות להתרחב, מתברר שפתרון שנולד מתוך אילוץ הופך בהדרגה למדיניות קבועה.
ממצאי הדו"ח מצביעים על תופעה ברורה: דווקא בתקופה שבה מעסיקים התמודדו עם מחסור בכוח אדם, השכר הריאלי כמעט לא עלה. בשוק עבודה בריא היה אפשרי לצפות לתוצאה הפוכה. כאשר קשה לגייס עובדים, מעסיקים אמורים להתחרות עליהם באמצעות שכר גבוה יותר, תנאים טובים יותר והשקעה בהכשרה מקצועית. אלא שהרחבת האפשרות לייבא כוח אדם מאפשרת לעקוף את התהליך הזה ולדחות שוב את ההתמודדות עם הבעיות האמיתיות.
לא במקרה הדו"ח אינו מסתפק בתיאור המציאות, אלא מצביע על הקשר הישיר בין היצע הולך וגדל של כוח עבודה לבין הקיפאון בשכר. ככל שניתן למלא מחסור באמצעות ייבוא עובדים, קטן גם הלחץ הכלכלי לשפר תגמול, להציע אופק מקצועי ולהפוך מקצועות חיוניים לאטרקטיביים יותר עבור ישראלים. במקום לתקן את שוק העבודה, מתקבעת מציאות שבה קל יותר להרחיב מכסות מאשר להתמודד עם שורש הבעיה. זהו פתרון נוח לטווח הקצר, אך כזה שמקשה על בניית כלכלה יצרנית, מתקדמת ותחרותית.
לצד השפעתה על השכר, למדיניות הזאת יש השלכות עמוקות יותר. כאשר כוח עבודה זמין וזול יחסית נמצא בהישג יד, פוחת גם התמריץ להשקיע בטכנולוגיה, בהתייעלות ובחדשנות. עסקים דוחים השקעות בציוד מתקדם וממשיכים להסתמך על מודל המבוסס על עבודה זולה במקום על עלייה בפריון. כך נוצר מעגל שמנציח פערים ומעכב את התקדמותו של המשק.
יש גם פגיעה נוספת, שזוכה לעיתים רחוקות בלבד להתייחסות. ככל שחלקם של עובדים זרים גדל בענפים מרכזיים, כך נחלש גם מעמדה של העבודה המאורגנת. עובדים שמעמדם תלוי במעסיק ובאשרת השהייה יתקשו להתאגד, לדרוש תנאים טובים יותר או לנהל משא ומתן קיבוצי. המשמעות רחבה בהרבה מזכויותיהם של אותם עובדים. כאשר כוח ההתאגדות נשחק, נפגע גם אחד המנגנונים החשובים ביותר שהבטיחו לאורך השנים שיפור בשכר, בבטיחות ובתנאי ההעסקה של כלל ציבור העובדים.
העובדים הזרים אינם הבעיה. הם אינם אשמים במדיניות שנקבעת בירושלים, והם מגיעים לכאן כדי להתפרנס בכבוד. הדיון האמיתי אינו עוסק בזהות המועסקים אלא באחריות המדינה – אם היא מבקשת לבנות שוק עבודה המבוסס על מיומנות, חדשנות והון אנושי, או שהיא מעדיפה להמשיך להישען על כוח עבודה מיובא בכל פעם שמתעורר קושי.
דווקא משום שהאזהרה מגיעה ממשרד העבודה עצמו, ראוי להקשיב לה. זה אינו מסמך אידאולוגי או פוליטי. זו הערכה מקצועית של הגוף שאמון על תחום התעסוקה בישראל. מקבלי ההחלטות יכולים לבחור להתעלם גם ממנה, אך הם לא יוכלו לומר בעתיד שלא הוזהרו.
השאלה אינה כמה עובדים זרים אפשר להביא לישראל. השאלה היא אם ישראל מבקשת לבנות משק שמבוסס על עבודה זולה, או כלכלה שמתגמלת מיומנות, מעודדת חדשנות ומשקיעה באדם העובד. הדו"ח של משרד העבודה אינו מציע רק אבחון של הבעיה. הוא מציב בפני הממשלה בחירה ברורה. ככל שההחלטה הזאת תידחה, כך יהיה קשה ויקר יותר לתקן את הנזק בעתיד.
הכותב הוא יו"ר ועד עובדי פלאפון