אחרי ארבעה עשורים בחדר הלידה במרכז הרפואי זיו, סוהילה גאנם (62), מהמיילדות הדרוזיות הראשונות בישראל, יוצאת לגמלאות – אך ממשיכה בעשייה המקצועית. כעת היא מתכננת ללוות נשים באופן פרטי ולהקדיש זמן ליוזמות שקידומן נדחה לאורך שנות עבודתה.

"לצאת לפנסיה מרגיש טוב ברגע שזה מגיע ממך מבפנים", היא אומרת. "זו תחושה אינטואיטיבית שאפשר לאפשר לאחרים להחליף אותנו, לצאת על שתי רגליים ובקצב שמתאים לגיל שלי. אני לא מרגישה מבוגרת או זקנה, אבל הראייה היא אחרת, ואפשר לתת ספייס לדור החדש. אני רוצה לעשות דברים שדחיתי או דברים שאני אוהבת".

"הייתי חלק מפתיחת הדלת"

סיפורה המקצועי של גאנם שזור בשינויים שעברה החברה הדרוזית בעשורים האחרונים. בשנת 1982 התקבלה ללימודי רפואה, אך נשארה בבית לבקשת אביה. "אבא שלי, זיכרונו לברכה, לא הסכים, וכיבדתי אותו", היא נזכרת. השינוי הגיע כאשר נפתחה אפשרות חדשה: "פתאום יצאה הודעה שנעמ"ת פותחת קורס ראשון בארץ לדרוזיות בבית החולים 'זיו'. יש לי הוקרה לנעמ"ת, שאפשרה לי. אם לא היה הקורס, לא הייתי מגיעה".

השתלבותן של נשים דרוזיות במערכת הבריאות באותם ימים דרשה התאמות מורכבות. באישור משרד הבריאות נקבע, בתיאום עם השייחים, כי האחיות לא יטפלו בגברים. גאנם בחרה בגישה שונה: "אני אמרתי לא. אני מוכנה לטפל בכולם ולטפל באדם באשר הוא אדם. החברות שלי היו מטפלות בנשים, ואני בגברים". בסיום קורס האחיות נרשמה לקורס המיילדות הראשון בזיו, ויחד עם חברה מעספיא היו למיילדות הדרוזיות הראשונות בארץ.

היציאה לעבודה במשמרות לילה וערב בבית חולים הצריכה התמודדות עם מוסכמות חברתיות ומשפחתיות. "עם כל הקושי, לא היה מקובל שאשת איש דרוזית תעשה משמרות בבית חולים – ערב, לילה, נסיעות בהסעות. כשהתחתנתי, זה היה אתגר לא קל, כי הם היו דתיים מסורתיים מאוד. הייתי צריכה לרכך את הדרך ולהכין את השטח. ידעתי שזה ישתנה והכול יהיה בסדר לאט-לאט, אבל הייתי צריכה לעבוד על זה. הרגשתי גאווה, כי זה מה שרציתי ובחרתי לעשות. אני חושבת שהייתי חלק מפתיחת הדלת. ברגע שיש מי שעשתה את הדרך הזאת, יש לאחרות מודל לחיקוי. אם היא יכולה – גם אני יכולה".

במהלך עבודתה במרכז הרפואי זיו בצפת טיפלה גאנם באוכלוסיות שונות, ובהן גם נשים מהקהילה החרדית בעיר. "בהתחלה לא קיבלו אותי והיה קושי, אבל לאט-לאט הייתי מגיעה לבתים של החסידים בצפת ועושה הכנה ללידה. כמה שיש בינינו שוני – הדמיון מקרב בינינו".

להמשיך לתת גם אחרי הפרישה

כעת מתכננת גאנם לפנות אל נשות המגזר הדתי בחברה הדרוזית. בעוד נשים דרוזיות רבות משתלבות כיום בתפקידים שונים במגזר הציבורי ובאקדמיה, על נשים דתיות עדיין חלות מגבלות תנועה ונהיגה. "יש את הדור הצעיר שרוצה לקבל את מה שאישה לא דתייה מקבלת", מסבירה גאנם. "הייתי מאוד רוצה להגיע אליהן ולספק להן את המידע הדרוש. לקדם בדיקות סינון, כמו בדיקות צוואר הרחם, ולבוא אליהן בדרך שלהן, בארבע עיניים, בבית, בחדר סגור, כדי שתהיה מודעות לשמירה על הבריאות".

גאנם, שהוסמכה כמטפלת CBT וכמלווה בריאותית, מתכננת לפתוח קליניקה שתציע ליווי היריון, הכנה ללידה ותמיכה רגשית. כמדריכה קלינית וכאחראית חדר לידה, היא שמה דגש על יחס אנושי ליולדות: "השארתי חותם בצוות שניהלתי בכל הנוגע לחשיבות היחס האנושי. להיות אנושי – לטפל ביולדת באנושיות לפני כל דבר אחר".

"אני כל הזמן אמרתי שכנראה בגלגול הקודם הייתי מיילדת – זה בדם שלי", היא מסכמת. "אני חושבת שבן אדם בריא שיכול לתת – אין לו תחנה סופית. בריאות היא להמשיך לתת כל עוד אפשר, בקצב וביכולות. זה מה שמחזיק אותי. כשאתה נותן – אתה מקבל בחזרה".