פרשת המשבר במשק האמוניה בישראל מסרבת לרדת מסדר היום ונראה כי הציבור המפוחד הנמצא תחת מבול של אינפורמציה מעוותת ומגמתית, מתקשה לעשות סדר במהלך האירועים ולמצוא בהם היגיון. רשימה זאת תנסה לסכם את המצב העדכני של המשבר שלצורך הפשטה חולק למספר צירים מקבילים:
- הציר המקצועי-מדעי – מדענים בכירים חלוקים בדעתם על פוטנציאל הסכנה של מכל האמוניה.
- הציר המשפטי – המערכת המשפטית אינה מוכנה לעשות לפוליטיקאים חיים קלים ולהחליט במקומם.
- הציר הכלכלי-מסחרי – סכנה מוחשית ומידית לפגיעה אנושה בכלכלת ישראל.
- הציר הפוליטי – רשת סבוכה של אינטרסים כלכליים וציניות פוליטית בשילוב אזלת ידה של ממשלת ישראל.
ברור שההפרדה היא מלאכותית שכן הצירים קשורים ושלובים זה בזה, אך יחד עם זאת ההפרדה תסייע להבין את מורכבות הסוגיה ואת השורה העגומה שבסופה: לראשונה בתולדות ישראל חברה משגשגת נמצאת על סף סגירה ופיטורי אלפי עובדים אגב פגיעה קשה בכלכלת ישראל, לא בגלל שמוצריה הפכו למיושנים בשווקי העולם, לא בגלל
טכנולוגיות חדשות שנכנסו למשחק ושינו אותו וגם לא בגלל ניהול כושל של מנהליה או הסתבכותם בשערוריות שונות. מפעל ציוני מצטיין ומקור פרנסתם של אלפי משפחות על סף סגירה בגלל שממשלת ישראל בחרה שלא להחליט.
הציר המקצועי-מדעי
הציר המקצועי-מדעי הוא אולי השנוי במחלוקת מכולם. בעוד שלרוב הציבור מובן כי אמוניה הוא חומר גלם חיוני למשק יצרני מודרני, נראה כי קמפיין ההפחדה כלפי החומר עשה את פעולתו על הציבור באופן יעיל. אמוניה הנו המוצר הכימי השני בגודלו בעולם מבחינת היקף הסחר בו, הוא מיוצר לרוב במדינות בהן עלות האנרגיה היא יחסית
נמוכה ומהן הוא משונע לרחבי העולם באניות המובילות מאות אלפי טונות ממנו. בהגיעו למדינות היעד החומר מוזן למכלים ייעודיים לאחסון אמוניה שלגבי תקינותם ובטיחותם קיימים כבר שנים חוקים ונהלים הנאכפים באופן קפדני על ידי רשויות להם מומחיות ואחריות לנושא.
בניגוד לדעה הרווחת בציבור, אמוניה נשמרת במכלים סגורים המיועדים לכך ולכן אינה מזהמת את הסביבה. היא הופכת לבעיה רק במגע עם האוויר, אולם כל עוד היא נשמרת סגורה ומאובטחת – לא נשקפת ממנה בעיית זיהום כלשהיא. ברחבי ארה"ב לבדה ישנם 86 מכלי אחסון אמוניה גדולים בהרבה מזה היחיד הקיים בישראל במפרץ חיפה. גם באירופה קיימים עשרות מכלים גדולים לאחסון אמוניה, רובם ככולם בסמיכות למרכזי אוכלוסייה ולעיתים במרחק של מאות מטרים בודדים (גם במדינות מתקדמות מאוד כמו
פינלנד, הולנד ונורבגיה).
לאחרונה נשמעים בפולמוס הציבורי בישראל רעיונות הדורשים מהתעשייה להחליף את
האמוניה בה היא עושה שימוש בחומרים אחרים, למשל חומצה חנקתית. ברם, רעיונות אלו אינם ישימים משום שחומצה חנקתית היא בעלת נפח של פי 5 מזה של אמוניה. אין במדינת ישראל תשתית לפריקת חומר זה, ובכל העולם ספק אם קיימות כמויות של חומצה חנקתית המשונעות באניות בהיקפים כאלו, שכן בעידן מסחרי מודרני זהו
אינו חומר גלם מקובל. מה גם שהסכנה הגלומה בהובלה של חומצה חנקתית לא נופלת מזו של אמוניה, כך להערכת מומחים.
בישראל פרצה האמוניה לתודעה הציבורית סביב דו"ח שחובר על ידי קבוצת מדענים בראשות פרופ' אהוד קינן מהטכניון. על אף העובדה שמדובר במסמך שאינו מדעי ואינו מיועד לפרסום בעיתונות מדעית, אלא במסמך שהוזמן לפי פנייתה (ואולי אף מימונה) של עיריית חיפה, מדובר במסמך מכונן ומאלף. על פני מאה עמודיו מצייר הדו"ח תמונת מצב חמורה ביותר ומתאר סדרה של תרחישי אסון אפוקליפטיים שיתרגשו על הציבור בעיר חיפה רבתי אם דליפת אמוניה תתרחש חלילה כתוצאה מפגיעה במכל שבמפרץ או באנייה המזינה אותו (פגיעה במזיד או בעקבות רעידת אדמה). הדו"ח סוקר מספר אסונות שהתרחשו בעולם בעקבות פגיעה במכליות ששינעו אמוניה נוזלית ואף
מצרף תמונות של נפגעים אומללים ושל מכליות הפוכות. זוהי פרקטיקה שאינה מקובלת בפרסומים אקדמיים מדעיים, בוודאי לא בתחום הכימיה, אולם היא סבירה היות ומדובר במסמך שאינו מיועד לביקורתם של עמיתים – מדענים אלא לשימושה של עיריית-חיפה מזמינת הדו"ח.
אל מול דו"ח קינן עומדים דו"חות שחוברו לפי הזמנת המשרד להגנת הסביבה ולפי הזמנת התעשייה. על הדו"ח הראשון חתום ד"ר אלי שטרן, מומחה עולמי להערכה וניהול סיכונים סביבתיים ומי ששימש כמדען הראשי של המשרד לאיכות הסביבה ויועץ משרד האנרגיה האמריקאי להגנת הסביבה. אם דו"ח קינן הוא מסמך מאלף, אז דו"ח שטרן הוא חד וצלול כסטירת לחי בפרצופו. סעיף אחר סעיף עובר ד"ר שטרן על טיעוני דו"ח קינן ומרוקן אותם מתוכן.
דו"ח שטרן חושף סדרה של הנחות עבודה שגויות המבוססות על חישובים שגויים, הערכות חסר או הערכות קיצון שאינן מקובלות בתחום הערכת סיכונים ופרשנות שגויה ומגמתית של נתונים. חמור מכך, ד"ר שטרן מציין כי עצם איסוף הנתונים מבוסס על שימוש לא מקצועי ופרשנות שאינה מדעית שעשה קינן בתכנה חינמית להערכת סיכונים
שהוריד מרשת האינטרנט. הדו"ח דוחה מכל וכל את הקף הערכת הנפגעים שעשה קינן ומציין כי "ההשוואה לפצצות אטום אינה במקומה, בלשון המעטה", רמז לכך שלדעתו לדו"ח של קינן תכלית שאינה לגיטימית ובוודאי אינה מבוססת על נתונים מדעיים.
התעשייה מצדה פנתה אל מומחי הערכת סיכונים אמריקאים בראשות פרופ' סטיבן האנה מבית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת הארוורד, ומי שנחשב למוביל עולמי בתחום ומחברם של עשרות ספרים ומאמרים העוסקים במטאורולוגיה יישומית ובמודלים של הערכת סיכונים כתוצאה מפיזור חומרים מסוכנים באוויר. מעבר לכך שהדו"ח
קובע כי לאמוניה כחומר גלם בשימושו הנפוץ והמקובל בעולם יש "רקורד מצוין בהיבטי אירועי בטיחות לאורך ההיסטוריה", הדו"ח קובע כי מכל האמוניה במפרץ חיפה אינו מהווה סיכון משמעותי לביטחון ולבריאות הציבור. הדו"ח חולק גם הוא באופן יסודי על הכלים ששמשו את דו"ח קינן להערכת הסיכונים ומדגים כיצד השימוש המוטעה בהם מוביל למסקנות שגויות ולהערכת סיכון בלתי מהימנה.
קשה להעריך האם יש אמת מדעית אבסולוטית יחידה במי מהדו"חות, ככל הנראה אין אמת כזאת. כדאי בכל זאת לציין כי הטכניון עצמו התנער מדו"ח קינן (שהוא פרופסור-גמלאי של הטכניון ובין מחברי הדו"ח כמה חברי סגל נוספים בטכניון). בתגובת הטכניון לתקשורת צויין במפורש כי דו"ח קינן הוא דו"ח פרטי-מוזמן שאינו משקף בכל צורה את עמדת הטכניון הרשמית המייחלת לפתרון לרווחת ובריאות הציבור וכן לשמירה על התעשייה.
מלאכת הערכת סיכונים היא מלאכה קשה ורצינית בגלל משמעויותיה הציבוריות ולכן צריכה להיעשות בידי מומחים לכך. מעבר לדיון המדעי הנוקב בין העוסקים בשאלת סיכוני האמוניה, נראה כי דו"ח קינן הרחיק לכת באופן קיצוני בהערכותיו וכי קיימים בו פגמים יסודיים שהובילו את מחבריו לחתימה על מסמך אפוקליפטי ובלתי מבוסס. בלתי מבוסס, אך אפקטיבי מאוד בפעולתו על הציבור.
הציר המשפטי
סוגיית מכל האמוניה במפרץ חיפה מעסיקה את בתי המשפט בישראל כבר זמן רב, למעשה משלהי מלחמת לבנון השנייה עת היתה העיר חיפה נתונה למתקפות הטילים של חיזבאללה. תחילת הציר המשפטי בסיפור היא עתירת עמותת "צלול" לבית המשפט לעניינים עירוניים בחיפה, בתביעה להורות על סגירת המכל. בשלב מסוים גם עיריית
חיפה, מצוידת בדו"ח קינן שהזמינה, פתחה בהליך משפטי מטעמה בבית המשפט לעניינים מקומיים לסגירת המכל בעילת העדר רישוי עסקים. יש לדעת כי העירייה איננה עצמאית להורות בעצמה על סגירת המכל, המכל ומסוף האמוניה שסמוך לו הוא בבעלות מדינת ישראל ובפיקוחה באמצעות גופי בקרה ממלכתיים.
בפברואר 2017 הדהימה שופטת בית המשפט בחיפה את המדינה בפרסום החלטתה לפינוי מידי של מכל האמוניה. לא זו בלבד שהחלטתה זו הפתיעה את כלל הגורמים המעורבים (בהם המשרד להגנת הסביבה, משרד הכלכלה, התעשייה כולה ואף את
העירייה), כדור השלג התגלגל מערכאה אחת לאחרת עד לפתחו של בית המשפט העליון בו עומדים הדברים היום. בתגובה להחלטת בית המשפט בחיפה פנתה התעשייה לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיכוב הליכים ולמניעת ביצוע החלטת בית המשפט בחיפה, תחת הטענה שנדרשת התערבות המדינה לשם הנחייה כיצד מביאים אמוניה
לצרכי המשק הישראלי. החלטת בימ"ש המחוזי רק האריכה במעט את המשך חיי המכל עד 17.6.1. הארכה זו משולה להארכת חייו של מת קליני משום שבשלב זה המכל כבר עמד מרוקן כמעט לחלוטין ונותרה בו אמוניה בכמות של כמה מאות טונות בלבד שאינה ניתנת לשימוש משום שהיא תחת גובה צינור השאיבה. במצב זה לא היה המכל
מיום בנייתו לפני שלושה עשורים.
בהיעדר אפשרות להזין מחדש את המכל באמוניה חדשה מסיבות פוליטיות (על כך בהמשך), נותר המצב על כנו והתעשייה פנתה לבית המשפט העליון בבקשה לחייב את המדינה לאפשר את המשך הפעלת מסוף האמוניה והמכל בתוכו עד למציאת פתרון הולם לצרכי המשק כולו. לראשונה מאז פרצה הפרשה לתודעה הציבורית נראה היה כי
בית המשפט החליט להיכנס לעובי הסוגיה והשופט שלח את הצדדים לעשות שיעורי בית ולחזור אליו עם נתונים הקשורים לסוגיות השונות הקשורות בפרשה. בהחלטה שפרסם בית המשפט העליון הוא מאפשר לחיפה כימיקלים למלא את המכל פעם או פעמיים נוספות על מנת לאפשר את פרק הזמן להתארגנות המדינה לאישור חלופה. מילוי
המכל הותנה בכפוף לאישור מחודש מהמשרד להגנת הסביבה להכנסת אנייה להזנת אמוניה לתחומי המפרץ. בתשובת המדינה המפורטת על פני 26 עמודים מבקשת המדינה להיצמד לתאריך 17.6.1 כמועד ריקון המכל וזאת כדי להיערך למציאות החדשה של אספקת אמוניה לישראל בעידן שלאחר המכל במפרץ. 10 ימים לפני המועד ובית המשפט העליון טרם פרסם את החלטתו וממילא גם המדינה לא פרסמה מהי החלופה למכל האמוניה במפרץ וגם לא מאפשרת הנפקת אישור חדש למילויו.
הציר הכלכלי-מסחרי
כאמור אמוניה הוא חומר גלם חיוני לקיומן של תעשיות רבות בישראל בהן יצרני מזון, תרופות, טקסטיל, מתקנים ממשלתיים שונים, הקריה למחקר גרעיני ואחרים. השימוש באמוניה הוא לצרכי קירור, טיהור האוויר, חיטוי מים ולנטרול חומרים כימיים שונים. עולה על כולם בתלותה באמוניה ובהיקף הצריכה של חומר זה היא תעשיית הדשנים בישראל ששורשיה לאחר קום המדינה. הממשלה אז החליטה על הקמת תעשייה כימית שתבוסס על שילוב אוצרות הטבע המקומיים עם הידע והפיתוח הישראליים. אחרי כמעט 70 שנות עצמאות מהווה תעשייה ישראלית זו חוד חנית עולמי בתחום הדישון המתקדם ויש לה דומיננטיות מובהקת בשווקי העולם. מיצובה של תעשיית הדשנים הישראלית בשווקי העולם בעמדת מפתח כה משמעותית מתורגמת ליצוא בהיקף של כ-700 מיליון דולר בשנה לכמאה מדינות. חיפה כימיקלים לבדה מהווה למעלה מאחוז מסך התפוקה הכוללת של התעשייה הישראלית ומעשירה את קופת המדינה כבר שנים רבות במאות מיליוני דולרים כל שנה באמצעות מיסים, ארנונה, השקעות בתעשייה המקומית ועוד.
דו"ח שחובר לאחרונה על ידי קבוצת כלכלנים בכירים בראשות ירום אריאב (מנכ"ל משרד האוצר לשעבר) קובע כי ההשלכות הכלכליות של סגירת מפעלי חיפה כימיקלים יהיו אובדן תוצר לאומי גולמי בהיקף של 5.1 מיליארד ש"ח בשנה, פגיעה בתעסוקתם של 5,000 עובדים המועסקים באופן ישיר ועקיף (מרביתם בפריפריה), אובדן תפוקה כולל של כ-8.5 מיליארד ש"ח בשנה ופגיעה ברכישת חומרי גלם מקומיים (בעיקר אשלג ופוספטים) בהיקף של 700 מיליון ש"ח בשנה. לכך יש להוסיף את הפגיעה בייצוא של 700 מיליון דולר בשנה למדינות העולם, הכנסות המדינה מארנונה בהיקף של 150 מיליון ש"ח ואת הפגיעה העתידית בצריכת הגז, השקעות בתעשייה ואובדן התרומה לחדשנות ולמחקר הישראליים.
הדו"ח עוד מפרט כי מדובר במפעל תעשייתי רווחי מצטיין, פאר הטכנולוגיה הישראלית במחקר ופיתוח ועל כך שהממשלה מוכרחה למצוא את הפתרון מבין החלופות המוצעות לפתרון המשבר על מנת למנוע את הנזק הכלכלי האדיר שיתרחש חלילה אם החברה תיסגר. בקצרה – שום תועלת כלכלית לא תצמח למדינת ישראל מאובדן התעשייה הזאת, בדיוק להיפך.
באוקטובר 2013 החליטה ממשלת ישראל בהחלטתה "לקדם הקמה של מפעל לייצור אמוניה באזור מישור רותם שבנגב, במהירות האפשרית ובכפוף לכל דין, במטרה ליצור חלופה למכל האמוניה הקיים במפרץ חיפה, החל משנת 2017 ,אך מבלי לפגוע בהבטחת אספקה שוטפת של אמוניה לכלל צורכי המשק בכל עת".
שני מכרזי הממשלה להקמת מפעל יצור אמוניה (2015 ו-2016) נכשלו משום שאף יזם לא ניגש אליהם על אף התחייבות הממשלה למימון מענק הקמה בשיעור של 20%. הסיבה פשוטה – כל יזם שבחן את הנתונים הגיע למסקנה שאין למפעל העתידי סיכוי להיות רווחי. ולמה? משום שמחירי האמוניה בעולם ירדו, לעומתם מחיר הגז
הטבעי בישראל עלה ולמרות שהממשלה התחייבה להעניק למפעל העתידי מעמד של מונופול, היזמים חששו שחיפה כימיקלים לא תוכל לקנות את האמוניה בגלל פערי המחירים. יתרה מכך, מפעל הייצור אולץ להיות קטן מאד כך שיספק אך ורק את צריכת האמוניה במדינת ישראל, ללא אפשרות לייצוא. כישלון המכרזים הוביל את השר
להגנת הסביבה "לחשב מסלול מחדש" ולכן החליט לסגור מידית את מסוף האמוניה הארצי ובכך לדחוק בחיפה כימיקלים השתתפות במכרז חדש.
כאן נכנס לתמונה משרד האוצר שבנקודת הזמן הנוכחית אינו מאפשר התקדמות
למציאת פתרון על אף התחייבות חיפה כימיקלים לממן מחצית מהקמת המפעל. גם אם נראה כי ישנו מתווה שיאפשר שותפות מימון של האוצר, חיפה כימיקלים וכי"ל בהקמת המפעל בנגב, הוא סר טעם ומיותר בהיעדר חלופה מידית שתאפשר רצף אספקה של אמוניה לתעשייה עד שיוקם המפעל (לפי הערכות שלוש שנים). זה המקום לחזור להחלטת הממשלה על הקמת המפעל מ-2013 בה נכתב מפורשות כי על המפעל לקום ב-2017 "אך מבלי לפגוע בהבטחת אספקה שוטפת של אמוניה לכלל צורכי המשק בכל עת".
הציר הפוליטי
זהו ללא ספק הציר המעניין מכולם משום שהוא רווי באינטרסים של כלל העוסקים בנושא, מעמותת "צלול" והארגונים הירוקים האחרים, דרך עיריית חיפה והעומד בראשה, תעשייני ישראל ועד בעלי ממון ושררה בארץ ומחוצה לה.
מפת האינטרסים בנוגע למשק האמוניה בישראל היא מורכבת וסבוכה מאוד וכדי לפשטה אולי כדאי לבחון אותה דרך שאלה פשוטה בפוליטיקה מקומית: מדוע יונה יהב כה אובססיבי כלפי סגירת המכל במפרץ? מדוע אם מוטרד ראש העיר מהסכנה הגלומה במכל האמוניה במפרץ בחר לפנות לקבוצת כימאים בכירים בני עירו ולא למומחים
הגדולים בארץ ובעולם לניהול והערכת סיכונים? מדוע לא פנה לגורמים המוסמכים במדינה האמונים על ביטחון המכל ובטיחותו? במה או למי הועילה פנייתו של ראש העיר למומחים שאינם בעלי המומחיות הנדרשת, אינם בעלי הסמכות לכך ואינם בעלי אחריות ציבורית כלשהי לעניין? (אגב, פרופ' קינן הודה בביהמ"ש המחוזי כי אינו מומחה
לאמוניה) האם לא ברור לו שסגירת המכל פירושה מאות משפחות מבני עירו וסביבתה ללא פרנסה? (ודאי שברור לו) האם הוא לא מבין שסגירת המכל ללא פתרון ביניים עד להקמת המפעל בנגב פירושה סגירה של עסק מפואר בן למעלה מ 50 שנה? (ודאי שהוא מבין) האם כלכלת ישראל והפגיעה הקשה שצפויה לה במקרה וחיפה כימיקלים
תיסגר אינה מעניינת אותו? (ודאי שמעניינת אותו).
האדם התמים היה אולי נוטה להאמין כי ראש העיר מונע מאינטרס אחד ומובהק והוא החשש והדאגה לבריאות תושבי חיפה והסביבה. מצויד בדו"ח קינן מרבה ראש העיר להופיע בתקשורת, חוזר ומאיים ואף מעצים את המסרים האסוניים העולים מהדו"ח ("מיליון וחצי איש תחת סכנה מידית" וכו'). כיצד ניתן אם כן להסביר את העובדה שיונה יהב עצמו היה זה שאישר רק לפני שנים אחדות את הרחבת מתחם בז"ן הצמוד למכל האמוניה על מנת לאפשר את הרחבתו ושדרוגו של הפצחן המימני של בז"ן ואת
הסכנה הסביבתית הכרוכה בו? מתי הפך פתאום ראש העיר את עורו ונהיה יריבם הגדול של התעשיינים? ולא פחות מעניינת היא הפוליטיקה הארצית, כאן מתגלה במלוא הדרה אזלת היד של ממשלת ישראל. זה לא רק מכרזים כושלים שלא תוכננו נכון ולכן נפלו וזה לא רק חוסר היכולת להתמודד באופן מערכתי רציני עם סוגיה מורכבת ורבת היבטים כסוגית האמוניה, ולקבוע לה מדיניות ואסטרטגיה ברורות.
על פי החוק המשרד העוסק בסוגיית הרישיונות לייבא חומרים כמו אמוניה לישראל (מה שמכונה "היתר רעלים") הוא המשרד להגנת הסביבה בראשותו של השר זאב אלקין. המשרד בראשותו נאלץ להודות בכישלון המכרזים להקמת מפעל אמוניה בנגב, אולם אותו משרד מחויב על פי אותה החלטת ממשלה 766 שלא לפגוע באספקת האמוניה הסדירה לצרכי תעשיית ישראל. פירושו של דבר למצוא חלופות שיספקו את צרכי המשק ולהמשיך את מתן ההיתרים לשם כך.
מספרים על השר אלקין שהוא איש חכם, שחמטאי מחונן, אבל נראה שלשר הנבון נגמרו המהלכים והוא משך את ידיו מהנושא משום שהוא מתקשה לקבל החלטה שתעמיד אותו במבוכה. מצד אחד הצהיר השר קבל עם ועולם כי לא יעזור דבר ומשרדו לא ינפיק יותר היתרים מעבר ליום 17.6.1. הוא אף קצר בשל אמירתו זו שבחים מקיר לקיר מחברי כל סיעות הבית בוועדת הפנים והגנת הסביבה האחרונה של הכנסת שעסקה בנושא בפברואר האחרון (כולל מיריבים פוליטיים מובהקים שלו כדב חנין ותמר זנדברג). השר נצמד לתאריך הזה באופן מפתיע, הלא עד לרגע זה לא החליט משרדו על חלופה למכל האמוניה במפרץ חיפה. חיפה כימיקלים הגישה לבקשת המשרד להגנת הסביבה
11 תרחישים שונים להמשך אספקה רציפה של אמוניה לישראל מהם נבחרו על ידי הצוותים המקצועיים של המשרד חמש חלופות שנבחנו בקפידה ודורגו לפי סדר בהתאם לשיקולי בטיחות, ישימות טכנולוגית, ישימות כלכלית ופוליטית (פוליטית בהקשר של הבאת אמוניה על ידי מכליות מירדן).
במקביל לעבודת אנשי משרדו על ניתוח החלופות ולאחר הצהרתו בוועדת הכנסת על התאריך הקדוש לסיום מתן ההיתרים, גילה השר כי הגורמים הממלכתיים העוסקים בסוגיית האמוניה בהם המטה לביטחון לאומי, שב"כ, פיקוד העורף, חיל הים, משטרת ישראל, שירותי הכבאות וההצלה ואחרים (כולם מאוגדים תחת גוף המכונה "מנחה לאומי") אינם מתנגדים להמשך הפעלת המכל במפרץ עד להקמת המפעל בנגב. לטענת הגופים המקצועיים שמכל האמוניה נתון לאחריותם בשגרה ובחירום, הם ערוכים להתמודדות עם כל תרחיש.
סגן ראש המטה לביטחון לאומי (מל"ל) חתום על תצהיר שהוגש לבית המשפט העליון בה מובאת עמדתו ועמדת "מנחה לאומי" בנושא. כאילו זה לבדו לא מקעקע את היצמדותו של השר לתאריך 1.6.17 התברר מניתוח החלופות של אנשי משרדו כי אף לא אחת מהחלופות שנבחנו על ידי אנשי משרדו בטוחה, ישימה וזמינה כהמשך השימוש במכל האמוניה במפרץ חיפה.
כיצד יצא השר אלקין מהמלכוד הזה? מצד אחד מתברר שהסכנה הגלומה במכל אינה כצעקת ראש העיר חיפה והארגונים הירוקים, או לכל הפחות שנויה במחלוקת ונתונה לפרשנות. מצד שני המכרז שהוביל משרדו נחל כישלון חרוץ ומפעל לייצור אמוניה חיונית תוצרת כחול-לבן לא יהיה כאן בשלוש השנים הקרובות. מצד שלישי אנשי משרדו
לא מוצאים עבורו שום פתרון מניח את הדעת וישים כתחליף למכל האמוניה בחיפה. מצד רביעי המערכת המשפטית ממאנת או מתקשה לחלץ אותו מהמלכוד ולהחליט בשבילו.
אכן סבוך ומורכב הוא המצב. ככל הנראה היחיד שעשוי בשלב זה למנוע את סגירתה של חיפה כימיקלים על המשמעויות הכרוכות בכך הוא רק ראש הממשלה באמצעות ועדת השרים להפחתת רגולציה. בכוחו של ראש הממשלה לקבל החלטה באמצעות הוועדה שתאפשר החלטה על שימוש במכל שבמפרץ או על חלופה אחרת מבין הקיימות ואולי אף על שימוש משולב במספר חלופות. נראה שאין דינמיקה אחרת שעשויה להביא לכך שבזמן הקרוב תחודש אספקת האמוניה למשק הישראלי. אולם נשאלת כאן השאלה: למה ממתין ראש הממשלה? מדוע אינו מוצא את הפניות כדי לעסוק בנושא ולהביא לפתרונו כאשר אלפי עובדים על סף פיטורים? זאת שאלה כבדה מאוד ואין דרך לענות עליה.
החשש הגדול ביותר הוא מפני פיטורי עובדים משום שזוהי נקודת האל-חזור. אם בעלי חיפה כימיקלים יחליטו כי הסאגה הזאת עלתה להם מספיק כסף וכאב לב עד עכשיו, הם ישחררו את העובדים ויסגרו את החברה ואז גם ראש ממשלתנו ושום ועדה לא יועילו.
________________________________________
הכותב הוא מדען ומנהל בחיפה כימיקלים
