קרוב למחצית מהרשויות בישראל אינן מוגדרות במצב יציב או איתן מבחינה פיננסית, כך עולה מדו"ח השלטון המקומי של משרד הפנים לשנת 2026 שפורסם בשבוע שעבר. בנוסף, מצא הדו"ח כי יש הבדלים גדולים בין הרשויות בסוג ההכנסות שלהן וההוצאות.

השקת דו"ח מצב השלטון המקומי לשנת 2026 מרכזת לראשונה נתונים מקיפים על 259 רשויות מקומיות, תאגידים עירוניים ואשכולות אזוריים בישראל. הדו"ח מציג פילוח רוחבי בנושאי דמוגרפיה, כלכלה, איתנות פיננסית והון אנושי.

בין הנתונים הבולטים שנחשפו: 77 ערים בלבד מרכזות כ-75% מאוכלוסיית ישראל, בעוד שבישראל פועלות 259 רשויות מקומיות. במחוז תל אביב מתגוררים כ־1.5 מיליון תושבים ב-12 רשויות בלבד, בעוד שבמחוז הצפון מתגורר מספר דומה של תושבים, אך הם פרוסים על פני 94 רשויות מקומיות. בנוסף, כ-65% מהרשויות המקומיות בישראל ממוקמות בפריפריה.

עוד עולה כי 38% מהרשויות (כ-98 רשויות) מוגדרות כיציבות ואיתנות פיננסית; מצב ביניים ויציבות: 31% (כ-80 רשויות) נמצאות במצב ביניים. הבראה והתייעלות: 17% (כ-44 רשויות) מצויות בתכניות הבראה או התייעלות, ו-14% (כ-37 רשויות) בקטגוריות נוספות.

שיאנית ההכנסות הייתה מועצה אזורית תמר

מענק האיזון – תקציב משרד הפנים שנועד לגשר על הפער בין ההכנסות העצמיות של רשות מקומית לבין ההוצאות הנורמטיביות שלה ומטרתו לאפשר לרשויות חלשות או מוחלשות לספק שירותים בסיסיים לתושבים – הגיע ב-2025 ל-3.6 מיליארד שקלים שהתחלק בין 195 רשויות, מתוך 259.

ב-2024, 65 מהרשויות בישראל פעלו עם חשב מלווה שמונה על ידי משרד הפנים, 85% מהרשויות היו מהחברה הערבית והדרוזית.

אתגר מובנה בהכנסות של הרשויות המקומיות הוא הארנונה. ארנונה למגורים נחשבת לגירעונית על פי רוב, כלומר תושב ממוצע עולה לרשות יותר ממה שהארנונה שלו משלמת. לעומת זאת ארנונה עסקית, שנגבית ממשרדים, אזורי מסחר ותעשייה נחשבת רווחית הרבה יותר. הפער בהכנסות מארנונה העסקית מהווה גורם מרכזי בפערים בין הרשויות, במיוחד הרשויות הערביות שסובלות ממיעוט באזורי מסחר, תעשיה ומשרדים בתחומם.

ההכנסות מארנונה עסקית של תשע הרשויות הגדולות – שכולן יהודיות או מעורבות – היו 24.1% בממוצע. לעומתן, בקרב הרשויות הפריפריאליות שלהן דירוג חברתי כלכלי נמוך וברובן המוחלט מהמגזר הערבי והדרוזי – ההכנסות מארנונה עסקית הייתה 5.5% מההכנסות. שיאנית ההכנסות הייתה מועצה אזורית תמר בדרום ים המלח, עם ארנונה עסקית שהייתה אחראית על 70.5% מההכנסות. שכנתה ממערב, מועצה אזורית נווה מדבר, דורגה במקום האחרון עם שיעור הכנסות מארנונה עסקית של 0.1% בלבד.

בעוד שברשויות הגדולות הארנונה השנתית הממוצעת למטר רבוע היא 68 שקל, ברשויות הפריפריאליות שלהן דירוג חברתי כלכלי נמוך, הארנונה היא 39 שקל בלבד. שיעור גביית הארנונה ברשויות שמוגדרות יציבות ואיתנות עומד על קצת יותר מ-90%; ברשויות שמוגדרות במצב ביניים על 80%; ובקרב אלה שבתהליכי התייעלות והבראה על 85%. בקרב רשויות לא יהודיות, שיעור הגבייה הוא  71%. בסך הכול 38% מהרשויות סיימו את 2024 עם גירעון שוטף. הגירעון הגבוה ביותר היה של נצרת –  330 מיליון שקלים. נתון זה מציב אותה מעל ערים כמו תל אביב יפו וירושלים שגדולות ממנה במאות אחוזים מבחינת אוכלוסייה.

ניתוח על פי 'עומס החוב למשק בית' – סך כל ההתחייבויות הכספיות של משפחה או יחיד לגורמים חוץ-ביתיים, כמו משכנתאות, הלוואות לדיור, אשראי צרכני ומשיכות יתר (מינוס). עומס החוב נמדד לפי היכולת הכלכלית של משק הבית להחזיר את ההלוואות מתוך ההכנסה השוטפת שלו, מציב את טובא זנגריה בגליל המזרחי במקום הראשון, עם חוב למשק בית של 37 אלף שקלים בממוצע. אחריה מדורגת בית אל בשומרון עם חוב ממוצע של 36 אלף שקל. מועצה אזורית תמר נמצאת בתחתית הטבלה, עם עודף ממוצע של 13 אלף שקלים למשק בית.

אישה עומדת בראש 5.6% מהרשויות המקומיות

בחינת ההוצאות במחוזות השונים מבליטה את ההבדלים בסוגי ההוצאות. בעוד שבמרבית המחוזות סעיף ההוצאה העיקרי הוא נכסים ציבוריים (נכסים בבעלות המדינה או הרשויות המקומיות, שמיועדים לשימוש הציבור או לשרת את צרכיו. הם כוללים תשתיות, מבני חינוך, פארקים וכבישים, ונועדו לרווחת הכלל ולא למטרות רווח אישי) – 50%-60% – בירושלים ההוצאות בסעיף זה הן כ-15% בלבד ו-81% מההוצאות מופנות לתכנון ובניין עיר. 21.6% מהוצאות מחוז יהודה ושומרון מופנות לשמירה וביטחון, לעומת פחות מ-10% בשאר המחוזות.

מבחינה מגדרית, אישה עומדת בראש 5.6% בלבד מהרשויות המקומיות; 21.4% מחברי המועצות הן נשים. המגמה הזאת בולטת יותר באשכולות חברתיים כלכליים נמוכים, שבהם רוב היישובים הם ערביים או חרדים, באשכולות החברתיים 1-3, שמייצגים את הרשויות המקומיות והיישובים החלשים ביותר מבחינה חברתית כלכלית בישראל, שיעור הנשים בקרב חברות המועצה הוא אחוזים בודדים.