בין תמונות הקירות השרופים של קיבוצי העוטף והקירות הנופלים בעזה – גם אחרי 7 באוקטובר המשיכה ציפה קמפינסקי לצלם את הקירות שהיא מכירה באופן אינטימי, קירות שכונת פלורנטין, שהיא מצלמת, מתעדת ומתייקת זה יותר מעשור.

פלורנטין יכלה להיות חלק מהעיר הלבנה. היא מלאה בניינים שמספרים את תולדות היישוב ומרפסות באוהאוס, שאילו סוידו טוב יותר – אפשר היה להתבלבל עם מרכז העיר. אבל הקירות המתקלפים של פלורנטין הם הקנבס של 'המעמד היצירתי', הבועט, הבוהמייני, האנרכיסטי, הפוליטי.

ספרה החדש של קמפינסקי, 'הכתובת הייתה' (הוצאת 'מה היה פה קודם', פלורנטין), מתעד את קו השבר הפנים-ישראלי כפי שהוא משתקף מקירות השכונה. כתובות הזועקות לשלום ולנקמה מחליפות האחת את השנייה על אותו הקיר. דרישות ללקיחת אחריות מטויחות. פעם מושתקת הזעקה על ילדי וילדות עזה, ופעם הזעקה על החטופים הנמקים במנהרות חמאס. "סבתא, מה עשית בזמן רצח העם בעזה?" שואלת אחת הכתובות – וכתובת אחרת משיבה לה בטוש: "קברתי את המתים שלי! ישבתי שבעה! בכיתי על החטופים". על הכתובת "ביחד ננצח" מישהו הגיב בשאלה – "איפה הניצחון?" ו'אחת שכולה' מוחה על הקיר: "התרגלתם".

לנוכח הטבח הנורא, החטופים, המלחמה, נמלאה העיר האפורה בעצב, בזעם, בכאב ובאדישות – כולם מרוחים בשכבות של ספריי, צבע, מדבקות. מונחים אחד על השני, מגיבים אחד לשני – ועל פי רוב ממש לא בנימוס.

הפרויקט של קמפינסקי מזכיר את מה שעשה בתחילת שנות ה-2000 דויד גרוסמן ב"שירת הסטיקר" שהקליטו הדג נחש. הסיסמאות המתנגשות רוקמות את סיפורה של חברה בטראומה. גם המדיום של הסטיקרים חזר, והפעם עם ציטוטים ואמרות שפר של צעירים וצעירות שלנצח יישארו בני 20.

גרפיטי, בניגוד לרשתות חברתיות, אינו מאפשר הסתגרות בתוך תיבות תהודה. הקיר הציבורי, בניגוד לקיר הפרטי ברשת, פתוח לכולם. אבל האם מה שנוצר על הקירות הוא שיח? ויכוח? דיון?

"קיימים לא מעט אירועים בחיים שהיינו מעדיפים לשכוח, אולי אפילו למחוק מהתודעה כאילו לא אירעו מעולם", כותב הפסיכואנליטיקאי גבי בונויט, המתארח בספר. "מחיקה או הסתרה של כתובות הגרפיטי באות מאותם אזורים – המוחקים אינם משתיקים את קולו של הכיתוב. הם מכסים אותו בשכבת צבע, פעמים רבות שחור, אבל הוא לא נעלם. האמירה שהוסתרה תמצא את דרכה החוצה, כמו מים, ברגע לא צפוי. ואז נזקיה יהיו גבוהים בהרבה".

ד"ר רקפת אפרת לבקוביץ' הולצר מוסיפה אזהרה: "המחיקה היא שלילת ההכרה באחר, ניסיון לבטל את עצם קיומו". לדבריה הכתובות אינן ניסיון לדיאלוג, אלא ל"רצח מטפורי – שלא רק מרמז על רצח ממשי, אלא אף, כך נדמה, מקרב את התרחשותו".

'כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעַק' מזהיר הנביא חבקוק – ואכן, ספרה של קמפינסקי מזמין להגביר את הקשב לקולות המתפרצים מהקירות שמסביב, כדי להבין את עומק המשבר, ואולי לשרטט גם את השאלות שיש לשאול כדי לנסות לתקן.

כותבת הספר ציפה קמפינסקי מלווה את מערכת 'דבר'