בחדר ממוזג עם מטבחון, על יד שולחן מכוסה מפה עם נקודות, יושבות חבורה של נערות יהודיות ומכרסמות קרקרים עם טחינה וסלט מעשה ידיהן. לידן רוקדים דבקה לצלילי מוזיקה ערבית עדכנית חבורה של בני נוער ערבים. אלו וגם אלו הם חניכים וחניכות במחנה 'מבשלים שלום' של ארגון החינוך לקיימות 'הרשת הירוקה' שנערך הקיץ בכפר הנוער בן שמן.

הארוחה הוכנה במהלך הסדנה 'אוכל זה יותר מאוכל', שבה החניכים למדו על בריאות, תזונה וסביבה. "משהו בעבודה המשותפת, שאני חותכת ירקות וההיא מערבבת את הסלט, מאפשר קרבה מהירה יותר מכל שיחה שננסה לקיים", אומרת רותם גרונוולד מרחובות, העולה לכיתה י"ב. היא מספרת שערב קודם לכן נערכה סדנת הכנת עציצים "שלא היינו חייב להשתתף בה", לדבריה, "ושמענו שירים שאנחנו אוהבים, בעיקר באנגלית".

סדנאות, מעגלי שיח והתנסות במטבחים מקצועיים

המחנה נמשך חמישה ימים, והשתתפו בו 36 חניכים, מתוכם 20 יהודים ו-16 ערבים. 11 אנשי צוות ליווי את המשתתפים, מהם ארבעה מדריכים – שניים יהודים ושניים ערבים. המחנה כלל סדנאות בישול, מפגשי לימוד על אקלים וסביבה, מעגלי שיח, פעילויות חברתיות ועוד. גולת הכותרת של המפגש הייתה התנסות מעשית עם שפים מובילים במטבחים של מסעדות בירושלים.

הרעיון נולד כתוצאה משינוי הגישה של ארגון 'הרשת הירוקה' בשנים האחרונות. "אנשים מתחברים יותר למשבר האקלים, בפריזמה של תזונה בריאה", אומרת מרים דרמוני שרביט, מנהלת שותפה של פרויקט 'מבשלים שלום' ברשת הירוקה. "הלמידה וההתנסות במטבח מחדדות שהמזון שלנו מגיע מהאדמה, שחיונית לקיום כולנו. מתוך דאגה לאדמה אפשר לכונן חיים משותפים".

"מכירים יהודי רק אם הוא שוטר או מנהל"

למחנה היה קושי בגיוס בני הנוער הערבים, אומרת מאראם יונס, מנהלת שותפה נוספת של הפרויקט ברשת הירוקה, על אף שלרוב לתוכניות של מפגשי יהודים ערבים נרשמים יותר חניכים מהחברה הערבית. "ההורים מפחדים. סייע לנו האישורים הפורמליים – משרד החינוך וכולי – שהיינו צריכים בשביל לקיים את המחנה, בשביל לשכנע אותם לשלוח את הילדים. כלומר שזה מחנה שהמדינה יודעת על קיומו והוא לא מתקיים במחתרת".

"בערערה מכירים יהודי רק אם הוא שוטר או מנהל בעבודה שלך. כאן זה שונה. נפגשים ומדברים, קצת בעברית וקצת בערבית", אומר מוחמד מח'אגנה, אחד החניכים. "מחוץ לכאן ישנה אלימות והמצב קשה. כאן משתפים פעולה ונהנים ביחד". חבריו של מח'אגנה מהנהנים בהסכמה.

הפעילויות במחנה מועברות בעברית וערבית. "העובדה שאנחנו לא מדברים טוב את השפה אחד של השני היא ממש מחסום", אומרת גאיה רינת מעומר, העולה לי"א, "אבל לומדים איך לעקוף את המחסום. תנועות ידיים, שפת גוף. כמובן שזה עוזר שכולנו יודעים אנגלית".

"יום אחד נהיה המבוגרים כאן"

ביום השלישי של המחנה התקיימה משבצת בשם 'הסיפורים שלנו', שבה החניכים משוחחים על סוגיות אקטואליות כמו 7 באוקטובר ואלימות בחברה הערבית דרך הסיפורים האישיים שלהם. גרונוולד, רינת, ואביגיל סוקולר מזיכרון יעקב, שעתידה לעלות לכיתה ט', אמרו כי הן אינן חוששות משיחות על הנושאים ה"כבדים" יותר.

"אני מגיעה מהנגב", אומרת רינת, "ויש פה חבר'ה קרובים אליי, מהפזורה ומרהט, שהחיים שלהם שונים לחלוטין משלי. מעניין אותי איך הם תופסים את החיים בנגב, ומה הם חושבים שצריך לעשות בשביל להפוך אותם לטובים יותר עבור כולנו". גרונוולד אומרת, בתשובה לשאלה מה יקרה אם השיחה תתפוצץ: "אנחנו לא מדברים לבד. יש לנו מדריכים שמנחים את השיחה וידאגו לשמור על הגבולות". סוקולר מוסיפה: "אנחנו צריכים לקיים שיחות כאלו כי יום אחד אנחנו נהיה המבוגרים כאן".

"מה שחשוב הוא השלום בינינו"

חלק מהפעילויות במחנה עוברות בקבוצות מעורבבות המחולקות לפי גיל, וחלקן מחולקות לקבוצות של יהודים וערבים. "יש תחושת הקלה כשאת לא צריכה לשבור את הראש שלך על איך את מעבירה את מה שאת רוצה להגיד", אומרת גרונוולד. רינת מסבירה שגם החדרים מחולקים ליהודים לערבים, וכי גם במקרה הזה, יש יתרונות: "בסוף זה שיחות פשוטות שאת רוצה שיקרו מהר". שלושתן מסכימות שייתכן שהיה צריך לערבב גם בחדרי השינה בשביל ליצור אינטימיות.

אחרי ארוחת הצוהריים, ובזמן ההתארגנות לסדנת 'פרסקו אקלים' העוסקת בקשר בין פליטת גזי חממה ובזבוז מזון להרגלי התזונה האישיים, נוראן ותאלין, בנות ה-15 מעכו ולין מרהט סיפרו על מחשבותיהן על המחנה עד כה.

"אדם הוא אדם. בין אם הוא מוסלמי או יהודי", אומרת לין. "מה שחשוב הוא השלום ביננו". תאלין מחזקת את דבריה ואומרת: "אנחנו לא שונים, יהודים וערבים, אבל צריך לקחת אחריות בשביל לשבור את המחסום ביננו".