בית הדין הארצי לעבודה קבע כי העירייה נושאת באחריות במקרה שבו בכיר פוגע מינית בעובדת תאגיד עירוני תוך ניצול יחסי מרות. בפסק דין שניתן במאי והותר לפרסום, בית הדין קבע כי התקיימו יחסי מרות גם ללא כפיפות ישירה. העירייה תשלם לעובדת פיצוי של 50 אלף שקלים, בנוסף לפיצוי של 600 אלף שקלים שהפוגע נדרש לשלם לנפגעת.

החל משנת 1975, הפוגע שימש כמנהל אגף בעירייה ובמקביל כדירקטור מטעמה בתאגיד העירוני. העובדת, ילידת 1972, אם לשתי בנות ומתמודדת נפש על רקע אירוע אלימות מינית שעברה בנערותה, התקבלה לעבודה בשנת 2012 כעובדת ניקיון בתאגיד, לטענתה לאחר שאותו מנהל אגף הציע לסדר לה עבודה בתמורה לקיום יחסי מין בתדירות קבועה. עוד טענה העובדת, כי לאורך כשלוש שנים ועד לפרישת אותו מנהל, התקיימו ביניהם יחסי מין בתדירות של כפעמיים בחודש, כשאותו מנהל מדגיש כי הוא מגן עליה במקום העבודה. המנהל מנגד, טען כי היחסים המיניים ביניהם החלו כחצי שנה טרם קבלתה לעבודה, ביוזמתה.

בית הדין האזורי קיבל את גרסת העובדת וקבע כי מדובר בהטרדה מינית תוך ניצול יחסי מרות, אף שהעובדת לא הייתה מועסקת ישירות בעירייה. הוא קבע כי הבכיר היה בעל השפעה ממשית על מעמדה בעבודה: הוא סייע לה להתקבל לתאגיד, החזיק בקשרים ובמעמד בעירייה, וסייע לה ולבני משפחתה בעניינים שונים. בית הדין תיאר את יחסי הכוחות בין השניים כפער משמעותי בין מנהל ותיק ובעל מעמד לעובדת ניקיון מוחלשת, שהעבודה הייתה עבורה מקור חשוב לביטחון כלכלי ותעסוקתי. בהתאם, פסק לטובת העובדת כי המנהל לשעבר יפצה אותה ב-600 אלף שקלים.

עם זאת, דחה בית הדין האזורי את תביעתה נגד העירייה בטענה כי בין העובדת לבין העירייה לא היו יחסי עובד-מעסיק ישירים.

הטרדה מינית מסוג "זה תמורת זה"

בניגוד לבית הדין האזורי, קבע בית הדין לעבודה כי גם העירייה נושאת באחריות למעשים – לאחר שלא הוכיחה כי נקטה בתקופה הרלוונטית את אמצעי המנע הנדרשים בחוק למניעת הטרדה מינית. בית הדין קבע כי חובות המעסיק למניעת הטרדה מינית אינן חלות רק כלפי עובדיו הישירים, אלא נועדו להגן על כל אדם שעובדיו של המעסיק או הממונים מטעמו עלולים להטריד מינית או להתנכל לו במסגרת העבודה ויחסי העבודה – בין על רקע שהות פיזית משותפת באתר עבודה ובין על ידי יחסי מרות שנוצרים מתוך קשרי העבודה, או בכל דרך אחרת הקשורה ל"מסגרת יחסי העבודה".

בית הדין קבע כי העירייה כשלה בהוכחת נקיטת אמצעי מנע סבירים בתקופה הרלוונטית להטרדה  (2012–2015). העירייה הציגה כעדה מטעמה ממונה על החוק שמונתה רק בשנת 2021, שהציגה מסמכים רק משנת 2020 ואילך. בנוסף, לא הוצגו ראיות מזמן אמת להדרכות שעבר המנהל הפוגע עצמו או הדרכות כלליות שנערכו באותן שנים, והעירייה נמנעה מלהביא לעדות את הממונה שפעלה בתקופה הרלוונטית.

עם זאת  נקבע כי אחריות העירייה נובעת מכך שלא פעלה למנוע את ההטרדה, ולא ממעורבות ישירה במעשי ההטרדה. לפיכך נפסק פיצוי נפרד שתשלם העירייה לעובדת על סך 50 אלף שקל ו-7,500 שקלים הוצאות משפט.

בית הדין דחה את ערעור המנהל וקבע כי מדובר בהטרדה מינית מסוג "זה תמורת זה", שבה העובדת נעתרת להתנהגות מינית בתמורה לטובת הנאה או להימנעות מפגיעה בה בעבודה. השופטים דחו את הטענה שלפיה מדובר במערכת יחסים מוסכמת בין שני בגירים וקבעו כי גם אם העובדת הייתה זו שיזמה את הקשר, אין בכך כדי לשלול את האפשרות שהממונה ניצל את יחסי המרות.

בית הדין הארצי פסק שמדובר במסכת מתמשכת של הטרדה, וכי נוכח חומרת המעשים, עוצמת ניצול פערי הכוחות והפגיעה הקשה בכבודה ובתחושת הערך של העובדת, קיימת הצדקה לגובה הפיצוי שנפסק על ידי בית הדין האזורי, על סך 600 אלף שקלים מצד הפוגע. לכך הוסיף בית הדין תשלום הוצאות משפט מצד הפוגע על סך 25 אלף שקלים. העובדת יוצגה על ידי עו"ד אורי דבורה.