מחקר חדש של החוג לאנטומיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב – שפורסם בכתב העת Scientific Reports – מציע הסבר חדש לאחד ההבדלים הבולטים בין נשים וגברים: האופן שבו התפתח אגן האדם המודרני.
באמצעות השוואה בין אגני ניאנדרתלים לאגני בני אדם בני זמננו, הגיעו החוקרים למסקנה: המבנה החריג אינו זה של הניאנדרתל, כפי שסברו במשך עשרות שנים, אלא דווקא זה של זכר האדם המודרני. לטענתם, אגן הגבר התפתח במהלך האבולוציה למנגנון ביו-מכני ייחודי, שתפקידו לבלום זעזועים, לאגור אנרגיה ולהפוך את ההליכה למרחקים ארוכים ליעילה יותר.
המחקר, בהובלת פרופ' יואל רק מהחוג לאנטומיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב ובשיתוף חוקרים מספרד, הטכניון, אוניברסיטת בר-אילן והקריה האקדמית אונו, התבסס על השוואה בין שני אגנים כמעט שלמים של זכרים ניאנדרתלים – ממערת כבארה בישראל ומאתר סימה דה לוס ווסוס בספרד – לבין עשרות אגנים של בני אדם מודרניים. למרות ממדיהם הגדולים ומבנם המסיבי, נמצא כי האגנים הניאנדרתליים דומים במרבית המדדים דווקא לאגן של נשים בנות ימינו, ולא לזה של גברים.
לדברי החוקרים, במשך שנים רבות נתפס אגן הניאנדרתל כמבנה אנטומי יוצא דופן המחייב הסבר פוקציונלי משלו. אולם הממצאים החדשים הופכים את נקודת המבט: ייתכן שהמבנה הקדום נשמר דווקא אצל הניאנדרתלים ואצל נקבות האדם, בעוד שאגן זכר האדם המודרני הוא שעבר שינוי משמעותי והפך למבנה ייחודי.
הממצא המרכזי של המחקר הוא שמפרקי הירך של זכר האדם המודרני ממוקמים קדמית יותר על טבעת האגן בהשוואה הן לנקבת האדם והן לזכר הניאנדרתל. שינוי זה יצר מערכת מכנית חדשה, שבה שרירי הירך הקדמיים, הנאחזים בחלקו הקדמי של האגן, פועלים בדומה לקפיץ, בעוד שמשקל הגוף פועל על חלקו האחורי של האגן.
האגן הנשי נותר קרוב יותר למבנה הקדום
לדברי פרופ' רק, בכל צעד של אדם ההולך על שתיים מרכז הכובד של הגוף "נופל" מעט כלפי מטה. נפילה זו יוצרת זעזועים במפרקים ומחייבת השקעת אנרגיה כדי להרים מחדש את הגוף לקראת הצעד הבא. לפי המודל החדש, המבנה הייחודי של אגן הגבר מאפשר לשרירי הירך לבלום את נפילת מרכז הכובד, לאגור אנרגיה אלסטית במהלך הצעד ולהחזיר אותה מיד לאחר מכן כדי "להקפיץ" את הגוף לקראת הצעד הבא.
כך הופך האגן למעין מערכת טבעית לבלימת זעזועים החוסכת אנרגיה, מייעלת את ההליכה ומעניקה בכך יתרון משמעותי במסעות רגליים ארוכים. השינוי במיקום מפרקי הירך חייב גם התאמות נוספות במבנה האגן, ובהן עיבוי עצם החיק והעמקת חלקו הקדמי של האגן כדי להתמודד עם העומסים החדשים.
נקבת האדם, לעומת זאת, אינה יכולה לאמץ את מכלול השינויים הללו. לדברי החוקרים, אילוצי הלידה מחייבים שמירה על אגן רדוד יחסית (ועל תעלת לידה רחבה), ולכן האגן הנשי נותר קרוב יותר למבנה הקדום – אותו מבנה שנמצא גם אצל זכרי הניאנדרתל.
פרופ' אלה בין, מהקריה האקדמית אונו ומכותבי המחקר: "המחקר הזה מדגים כיצד שאלות העוסקות באבולוציית האדם אינן עוסקות רק בעבר הרחוק. הבנת האבולוציה של מנגנון ההליכה שלנו תורמת למחקר עכשווי בתחומי הביומכניקה, רפואת השריר-שלד, שיקום ומניעת פציעות. הפרספקטיבה שמספקים לנו הנאנדרתאלים עוזרת לנו להבין טוב יותר את גוף האדם המודרני".
פרופ' רק: "ממצאי המחקר משנים את האופן שבו יש להבין את אבולוציית אגן האדם. לא אגן הניאנדרתל הוא החריג המחייב הסבר, אלא דווקא אגן זכר האדם המודרני. המנגנון שהתפתח בו הוא החידוש האבולוציוני".
החוקרים מדגישים כי מדובר במודל ביו-מכני חדש העשוי להסביר חלק ניכר מהדימורפיזם (השונות האנטומית) בין נשים לגברים במבנה האגן, ולהמחיש כי גם באנטומיה האנושית – המאקרוסקופית – תחום שנדמה כי נחקר עד תום – עדיין ניתן לחשוף בו מבנים ייחודיים וגאומטריות חדשות ובעלי משמעות.