נאומי משה בספר דברים מבקשים לצקת את המטען הרוחני והמוסרי של המצוות והציוויים שעם ישראל קיבל, במדבר ובהר סיני, לכדי חוקים ישימים שיחולו בישות הריבונית הישראלית שתקום בארץ המובטחת. הוגה הדעות פרופ' שלום רוזנברג ז"ל כתב כי "ספר דברים הוא ספר פוליטי", והוסיף כי בפרשת כי תצא בפרט "נקבעת עבורנו מערכת החוקים המתאימים לתנאים העתידים להתחדש בארץ, במסגרת ההוויה המדינית".

הפרשה אכן גדושה בחוקים ובמצוות. ולמעשה היא כוללת את מספר המצוות הגדול ביותר מכל פרשות התורה: החל מדיני מלחמה, דרך חוקי משפחה ואישות, עבור בהוראות עבודה ועד לחוקים פרטניים בנושאים מגוונים כגון החובה לשלח מהקן ציפור לפני לקיחת ביציה או גוזליה. בין כל אלו, הפרשה רומזת לתפיסת מוסר ואחריות מרחיקת לכת – בסוגיה שהדיון בה נמשך עד התקופה הנוכחית בדת, במשפט ובתרבות הפופולרית.

"למה שנרצה לעזור למישהו?"

בפרק האחרון של קומדיית המצבים האמריקאית (ויש שיגידו יהודית-אמריקאית) האגדית 'סיינפלד', מתואר מצב הנראה אבסורדי: ארבעת גיבורי הסדרה – ג'רי, ג'ורג', איליין וקריימר – מוצאים את עצמם בעיירה קטנה בשם ליית'ם במסצ'וסטס, שם הם רואים אדם נשדד ובמקום לעזור לו או להזעיק עזרה, הם צוחקים, מעירים הערות ציניות ואף מצלמים את המאורע.

עד כאן, למרבה הצער, אין בכך ממש חריג. ערלות לב שכזו היא אמנם קיצונית, אך רבים האנשים שלא היו קופצים לעזרתו של אדם במצב הנראה מסוכן. אלא שבסדרה ניגש אל הארבעה שוטר ועוצר אותם על כך שלא עשו דבר כדי לעזור לקורבן, מתוקף תקנה מקומית של העיירה בשם 'חוק השומרוני הטוב'.

הגיבורים כל כך מופתעים כשהם נעצרים שאחד מהם אומר: "למה שנרצה לעזור למישהו? בשביל זה יש נזירות ועובדים של הצלב האדום". אפילו עורך הדין של הארבעה אומר להם: "אתם לא חייבים לעזור לאף אחד. זו המהות של המדינה הזו!". על כל פנים, הם מועמדים לדין, מורשעים בבית המשפט ונידונים למאסר.

סיומה של הסדרה נשען על עיוות מסוים של העובדות. במסצ'וסטס אמנם ישנו חוק המחייב דיווח על פשע, אך מעבר על חוק זה לא יכול להוביל למאסר אלא רק לקנס; במקומות בארצות הברית ובעולם נוספים נחקקו חוקי "שומרוני טוב" כדי לספק הגנה מתביעה לאנשים שמגישים עזרה לאדם בצרה. כך או כך, התפיסה האתית שעליה מבוססים חוקים אלו נטועה עמוק בנצרות וביהדות.

מקור הביטוי "השומרוני הטוב" מהברית החדשה. בבשורה על פי לוקאס מסופר על שישו התייחס לציווי "ואהבת לרעך כמוך", וכשנשאל "ומי הוא רעי", סיפר על אדם פצוע ששכב בצד הדרך. כהן ולוי שעברו במקום לא הושיטו לו עזרה, אך דווקא השומרוני – בן עדה שנחשבה בזויה בתקופת שלהי בית שני – ניגש אליו, חבש את פצעיו ואף שילם על לינתו בפונדק. המשל נועד להמחיש כי כל אדם, ללא קשר להשתייכותו הכיתתית או הדתית, יכול להיות ה"רֵעַ", להירתם להגנת זולתו ולנהוג באופן מוסרי.

"לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ"

המושג "השומרוני הטוב" השתרש בתרבות המערבית כתיאור של אדם המעניק עזרה ללא כל תמורה, וכדרישה מוסרית לסייע לאדם הזקוק לכך, גם אם אינו קשור אליך באופן ישיר. בתרבות היהודית מוכר הביטוי "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא י"ט טז), המצווה להושיט יד לחברך כשהוא בסכנת חיים. גם במקרה זה, התקיימו דיונים הלכתיים ותאולוגיים לגבי הגדרת "רֵעֶךָ", וכפועל יוצא מכך, על הגדרת גבולות האחריות החברתית של כל אדם.

רצה המקרה ובשנת 1998, שבה שודר הפרק האחרון של סיינפלד, נחקק בישראל 'חוק לא תעמוד על דם רעך'. החוק מגדיר חובה לסייע לאדם הנמצא בסכנה מיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו, אם ניתן לעשות זאת מבלי לסכן את עצמך או אחרים. יוזם החוק, ח"כ חנן פורת, ניסח אותו יחד עם המשפטן הרב פרופ' נחום רקובר, לפי בקשתו של רבם הרב צבי יהודה הכהן קוק.

על החקיקה סיפר פורת: "לא היינו נזקקים לחוק הזה אילו היינו במצב של המוסר הטבעי… חשבנו בכל זאת, על רקע מקרים מצערים מאוד שהיו בשנים האחרונות, לקבוע נורמה שמעגנת את המוסר היהודי הקובע 'לא תעמוד על דם רעך'. שאינך יכול לעמוד מנגד בשעה שאתה רואה את חברך נמצא בסכנה, וחברך הוא אדם באשר הוא אדם, יהודי כגוי, כל אדם באשר הוא, גדול, קטן, איש, אישה, עליך להושיט לו יד ולהציל אותו".

"לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם"

פרשת כי תצא עושה צעד נוסף בדרישה לאחריות האדם על זולתו. אין מדובר באחריות התקפה רק במצבים מסכני חיים כמו בציווי "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ", אלא גם במצבים דרמטיים פחות, שעשויים להתרחש ביומיום של עם ישראל בארצו.

ראשית נכתב: "לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ" (דברים כ"ב א). כלומר, אם תראה את מקנהו של אחיך מתרחק משטחו, אל תתעלם מכך, אלא החזירם אליו. התורה אף מדגישה כי אם בעלי השור איננו בקרבת מקום, על האדם להביא את השור או השה לביתו ולשמור עליהם עד שיוחזרו לבעליהם.

לאחר מכן מורחב הציווי גם לחיות נוספות, לרכוש ובעצם "לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם" (דברים כ"ב ג). בפסוק הבא אף מצווים בני ישראל כי אם יראו את חמורו או שורו של אחיהם נופל, עליהם לדאוג לו להקימו.

על פניו, מדובר בתקנות נקודתיות שהשלכותיהן מוגבלות. אך דווקא במצווה קטנה זו, שמוצגת לצד הנחיות צבאיות וכלכליות משמעותיות יותר, יש ניסיון לעצב את אופיו המוסרי של העם ככזה שאיננו עומד מהצד.

ציווי לעיצוב האופי

כדאי להזכיר כאן את פרשנותו של הרש"ר הירש על דברי חז"ל בנושא פרשת עגלה ערופה שנידונה בשבוע שעבר בפרשת שופטים. לפי הפרשנות, הנהגת העם מבצעת את מנהג עגלה ערופה, מכה על חטא ומשלמת מחיר, משום שהעלימו עין ממצוקותיו של אדם, שמאוחר יותר נמצא מת בשדה סמוך לעירם.

הציווי "לא תוכל להתעלם" נראה מוזר, שכן לרוב המצוות אינן עוסקות במסוגלותו של אדם לעשות דבר מה, אלא דורשות ממנו "עשה" או "אל תעשה". הרי ברור שאדם יכול להתעלם, אפילו בקלות, ודווקא ההחלטה לפעול דורשת אקטיביות. גם חז"ל הדגישו כי במציאות הממשית "פעמים שאתה מתעלם, ופעמים שאי אתה מתעלם" (תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא ל' ע"א).

אך מצוות התורה עוסקות בהצבת דרישה דתית ומוסרית בפני עם ישראל, לא בקביעת עובדות. כאשר מְצֻוָּה "לא תוכל להתעלם", יש לקרוא זאת כציווי לעיצוב האופי: עשה עצמך אדם שלא יכול להתעלם מצרת אחיו.

יתר על כן, כפי שנאמר בתחילת דברים אלו, מצוות ספר דברים מכוונות אל המדינה העברית שבדרך, ולכן ניתן לקרוא את הציווי גם כך: הקימו חברה שבה אדם איננו יכול להתעלם מעוולות או מצרות – גם אם הן פקדו את אחיו, את חברו, את שכנו, ואפילו את האדם הזר שאותו הוא אינו מכיר.