היום, כ"ח באייר, לצד חגיגות יום ירושלים, מציינת החברה הישראלית גם את יום הזיכרון לכ-4,000 יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל. ביתא ישראל, שרק בשנים האחרונות נחשף הציבור בישראל לסיפורם העוצמתי והציוני, חלמו וקיוו להגיע לירושלים משך שנים. כשנפגשו הכוחות הפוליטיים והחברתיים באתיופיה, ישראל ובקהילה היהודית בארה"ב, החלה עלייתם של יהודי אתיופיה לישראל, עלייה שנתקלה בקשיים עצומים, אלימות, רעב ואנטישמיות, וכ-4,000 מבנותיה ובניה שילמו בחייהם על מאבקה להגשים את חלומה, ולהגיע לישראל.
יום הזיכרון עדיין אינו חלק אינטגרלי בלוח השנה הישראלי, אך בשל מאמץ של בנות ובני העדה, אנשי ציבור ותנועות הנוער, הוא הופך למועד משמעותי יותר ויותר. ב-26/12/16 יצאה משלחת ראשונה מסוגה של מתנדבי שנת שרות מארגון הנוער 'בתי נוער הנחשונים' ומתנועת הנוער 'השומר הצעיר', לאתיופיה. ביום שני השבוע, קיימה התנועה
יום עיון גדול, בו היו פעולות תוכן, מעגלי עדות וטקס זכרון.
אחת מהעדויות היתה של שרה ג'מבר, שאנחנו מביאים כאן את סיפורה, המבוסס על השיחה שקיימה עם המדריכות והחניכים של התנועה.
"במקרה שלי סבא, ראש המשפחה, אמר שאנחנו צריכים ללכת לירושלים. זה לא קל להגיע אליה, יש הרבה קשיים לצאת. אסור לגלות שאנחנו יהודים, האנשים שנפגוש, לא צריכים לדעת שאנחנו רוצים לעלות לירושלים – צריך להגיד שאנחנו באנו לעבוד. גרנו באדריו, זה כפר קרוב לגונדר.
"זה לא היה רק כפר יהודי, אבל היו הרבה משפחות. זה היה איזור של יהודים. היו חיכוחים, אבל אנחנו היינו משפחה חזקה והיו בד"כ נטפלים למשפחות החלשות. השכנים היו אומרים שאנחנו חלשים והיו מקללים ואומרים דברים מעליבים. בגדול עם השכנים היינו ביחסים טובים. אבל תמיד היו אמירות.
"סבא שלי היה נוהג לספר לנו שאנחנו יהודים ושיש לנו שכנים נוצרים ולא אוכלים את האוכל שלהם. סבא אמר לא להתערבב עם ילדים נוצרים ושאנחנו יהודים ששומרים על המסורת. היינו חוגגים את כל החגים וחוגגים את הסיגד. היה הר גדול ותמיד הולכים לשם להתפלל לכיוון ירושלים. זה למה קוראים לו סיגד- סיגד זה להשתחוות. היינו חוגגים את פסח הכי טוב שיש! בפסח לא היינו אוכלים חלב (כי זה חמוץ) מצות עושים במקום.
"מהרגע שאנחנו ילדים היה לנו ברור שהחלום שלנו זה לעלות לארץ, סבא היה אומר שיבוא יום ונעלה לארץ, זו כנראה הייתה שמועה שרצה. רצינו להגשים את זה והיינו רוצים לדעת מה זה ירושלים, והיו אומרים לנו שזה הכל דבש וזהב וכשבאנו…
"סבא אמר שצריך לאט לאט למכור את הדברים שלנו – שלא ירגישו שמשהו חשוד. לאט לאט הכנו את הדברים – שק אוכל.. כל מני דברים שאנחנו מכינים בידיים שלנו.
"אבל מישהו הלשין, מישהו שרצה להתנקם בנו. היינו צריכים לצאת בלילה והיינו מוקפים בעבריינים. כשרצינו לצאת הייתה ירייה, ולא רצו לתת לצאת. אז נשארנו, והגברים ברחו בלילה והחלשים נשארו מאחור. הייתי אז בת 15 עם ילדה בת שנה. התחלנו מחדש לבנות את המקום, כאילו הכל כרגיל, ואז התחלנו לצאת אחד אחד. לקח לנו להגיע לסודאן 7 ימים ברגל, הולכים בלילה ישנים ביום. היו לנו שומרי ראש. חצי מהדרך הלכנו אני ביתי ובעלי, כדי שלא יתפסו אותנו.
"כשהגענו לסודאן – אחרי 7 ימים הגענו לעיר סופוהא. נשאלנו: "למה הגעתם לפה?" אמרנו שאנחנו נוצרים, ובאנו לעבוד כי באתיופיה אין עבודה. היו אנשים שסייעו לנו, לפי סימנים מזהים לפי היכרות, נתנו לנו כסף וכד'.
"אנחנו באנו בתקופה טובה ולא היה עומס, אז רק אנשים שבאו אחרינו היו במחנה פליטים. דוד שלי נפטר במחנה פליטים ודודה שלי קברה 5 ילדים. שמו להם רעל בתוך האוכל. בתקופה שלהם היה מאוד מאוד מאוד קשה. היו משפחות שהיו קוברות ילדים.
"בסודאן היינו שנתיים וחצי. כשהגענו לסודאן השכרנו לנו בית וכל אחד עבד, כאילו תושבי קבע. אבל לאט לאט התחילו להוציא אותנו. מגודארף הגענו לחרטום, ואני כבר הייתי בהריון מהבת השנייה, והאחים שלי וההורים שלי היו שם. בעלי החליט ללכת חזרה כדי להביא את אמא שלו. התנגדתי, אבל אבא שלי אמר שהוא צודק.
"היינו ראשונים ולא עלו על זה שאנחנו יהודים. אנחנו עלינו בדיוק אחרי אקלום, לפני שהתחילה הנהירה. עלינו במטוס, קודם נסענו לאיטליה היינו שם שלושה ימים. באו אלינו נציגים ואמרו לבוא בלי לדבר ולשאול שאלות ובלי לקחת כלום – הכל יש במטוס. בחושך נסענו ועלינו למטוס ונסענו לאיטליה. היינו שם שלושה ימים ועלינו לארץ.
"אמרו שאשה בהריון לא עולה על מטוס – לא יודעת למה – זה היה אסור. בסודאן מישהו אתיופי (לא יהודי) גנב כסף מסודאנית. אז התחילו לחפש כל אתיופי. אז הגיעו אלינו בלילה – שאלו מה אנחנו עושים שם? לקחו את כל הדברים, ובאבא שלי ממש התעללו, ובסוף החזירו לגודארף. הגיעו אנשי מוסד והבינו איפה הוא, ואמרו לנו שהם יוציאו אותו מהכלא, ועוד מעט אתם כולכם תצאו מפה. העיקר שלא תגידו כלום ותחכו.
"ילדתי ולא רציתי להשאיר את אמא שלי לבדה. העדפתי למות ולא ללכת לבית חולים, מפחד שאולי אני כבר לא אראה אותם. ילדתי, ולא ידעתי איך לקרוא לבן שלי. עשו לו ברית, ולא רציתי לתת שם, למרות שאסור. היה לי שם בלב, ורק כשאבא שלי השתחרר אמרתי שאקרא לילד נגלי – בוקר בשבילי.
"למחרת אבא שלי שמע רעש, ומהטראומה קפץ לשכן מהחלון, והשכן אמר שהוא גנב, ואיים שאם לא יתן כסף, הוא יקח אותו למשטרה. נתתי לו כסף ותכשיטים שבעלי קנה לי, אחרי חודש, ב-1983 עם שלושה ילדים, הגענו לארץ – לאשקלון."
