התקיפה הישראלית האחרונה בבסיס חיל האוויר אבו א-דוהור שבמחוז אידליב בסוריה, מספר שעות אחרי שמשלחת טורקית ביקרה בו, העלתה לכותרות את המתח בין ישראל, סוריה וטורקיה. התקיפה נתפסה כאיתות לטורקיה שישראל לא תקבל התקרבות של נוכחות טורקית לשטחה. בראיון ל'דבר' אומרת ד"ר כרמית ולנסי, חוקרת בכירה וראש תוכנית סוריה במכון למחקרי ביטחון לאומי, כי אם ישראל תסתמך רק על כוח צבאי, היא תפספס הזדמנויות לפעול לטובת האינטרסים שלה בסוריה באפיק דיפלומטי מול המשטרה הסורי החדש.
"למרות התפיסה בישראל שעכשיו טורקיה משתלטת על סוריה ומשתמשת בה כאיזו חזית נוספת – זה לא האירוע", אומרת ולנסי, מחברת הספר 'המהפכה בסוריה' בהוצאת מערכות. "היחסים בין סוריה לטורקיה אמנם מאוד חזקים, אבל אינם חפים ממתחים. א-שרע, אני חושבת, מתגלה כפוליטיקאי לא פראייר. הוא מקיים קשרים עם שחקנים רבים כדי להקטין את התלות בטורקיה".
המתיחות בין ישראל לסוריה צפה בתקופה של שינויים גדולים בסוריה, כאשר אתמול (שלישי) הודיעו הכוחות הכורדים (SDF) על שילוב מלא בצבא סוריה, ומנהיג הדרוזים אמר ש"אנחנו חלק אינטגרלי מישראל". בראיון שנערך לפני הודעת SDF, אומרת ולנסי כי "השלטון הסורי ישתף פעולה לדעתי עם דרישות להגבלת הנוכחות הצבאית הטורקית בסוריה, במיוחד לאור היחלשות האליבי לנוכחות כזו ככל שהכורדים משולבים בתוך מוסדות המדינה והצבא".
עם זאת, היא מדגישה, "תהיה נוכחות טורקית מסוימת, גם בצפון וגם בבסיסים צבאיים, משום שמישהו צריך לשקם את הצבא הסורי. ישראל לא תעשה זאת, וגם האמריקאים לא. צריך להיות ריאליים בציפיות שלנו, וברורים לגבי מה שנתפס בעינינו כאיום".
"טורקיה הימרה על הסוס הנכון"
המעורבות הצבאית של טורקיה בסוריה החלה שנים לפני נפילת בשאר אל אסד. במהלך מלחמת האזרחים השתלטה אנקרה על רצועת שטח בצפון המדינה והציבה בה כוחות ובסיסים. הנוכחות הזאת מורגשת כבר מ-2016, ובמשך השנים תמכה טורקיה במורדים, בהיאת תחריר א־שאם ובמיליציות הקשורות לארגון.
"בדיעבד אפשר לומר שטורקיה הימרה על הסוס הנכון", אומרת ולנסי, "במשך שנות מלחמת האזרחים היא תמכה במורדים, בעיקר בהיאת תחריר א־שאם ובמיליציות הקשורות לארגון. בשעה שמדינות ערביות חידשו בהדרגה את קשריהן עם אסד, אנקרה המשיכה לתמוך בכוחות שהתנגדו לו. בשלב מאוחר יותר ניסה נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן לנרמל את היחסים עם דמשק".
במה שוולנסי מכנה "אחת החרטות הגדולות של אסד", מי שהיה מנהיגה של סוריה הפנה כתף קרה לטורקים, ודחה את הצעתם כל עוד כוחות הקשורים אליהם נמצאים בשטחו. "ייתכן שאילו היה מנרמל יחסים עם טורקיה, המשטר לא היה נופל".
א-שרע חושש מתלות מוחלטת בטורקים
לפי ולנסי, אנקרה מבקשת כעת להפוך את ההשקעה ארוכת השנים להשפעה מדינית וצבאית. במסגרת זו היא מבקשת להשתתף בשיקום הצבא הסורי ובהכשרתו ולבסס נוכחות צבאית במדינה.
אינטרס מרכזי נוסף הוא החלשת הכורדים בצפון סוריה, שטורקיה רואה בהם איום. אלא שלדברי ולנסי, האיום מצטמצם ככל שמתקדם שילובם במדינה הסורית. אנקרה מעוניינת גם להשיב לסוריה יותר משלושה וחצי מיליון פליטים החיים בטורקיה, אך המדינה ההרוסה עדיין אינה מסוגלת לקלוט אותם.
א־שרע זקוק לסיוע הטורקי, אך מנסה למנוע תלות מוחלטת באנקרה. לדברי ולנסי, "הוא הוציא גורמים פרו־טורקיים מתפקידי קצונה בכירים והעביר אותם לתפקידים בירוקרטיים וניהוליים יותר. כלומר, הוא מנסה לצמצם את ההשפעה הטורקית בשורות הצבא". גם העובדה שביקורו הראשון מחוץ לסוריה היה בסעודיה ולא בטורקיה המחישה שאנקרה אינה משענתו היחידה.
ארה"ב וסעודיה דורשות מסוריה מתינות
ולנסי אומרת שהישרדות השלטון החדש תלויה במידה רבה בלגיטימציה אמריקאית, בסיוע ממדינות המפרץ ובהשקעות הנחוצות לשיקום סוריה. ולכן מופעל עליו לחץ להימנע מכפייה דתית, להעניק ייצוג למיעוטים ולרסן את הגורמים הקיצוניים בתוכו.
לדברי ולנסי, השינוי הדרמטי ביותר התרחש ביחסה של ארצות הברית לסוריה. "טראמפ מעניק לא־שרע חיבוק חם, כולל הסרת הסנקציות. אלה צעדים חשובים משום שהם יאפשרו בסופו של דבר להביא השקעות כלכליות לסוריה, ששואפת להתחיל בתהליך שיקום משמעותי". ולנסי אומרת גם כי ערב הסעודית משחקת תפקיד חשוב בייצוב סוריה וא-שרע מתייחס אל יורש העצר מוחמד בן סלמאן כמודל לחיקוי. התמיכה מגיעה יחד עם לחץ לנקוט מדיניות מתונה ומכילה.
ולנסי מבחינה בין מדיניות השלטון הסורי לבין הכוחות הפועלים מלמטה: "אנחנו יודעים שכוחות הביטחון של א־שרע היו מעורבים באירועי הטבח בסווידא, אבל איננו מזהים באופן מובהק מדיניות שיטתית להדרת המיעוטים", היא אומרת. "להפך, יש ניסיון להציג מדיניות מכילה, לאפשר ייצוג למיעוטים ולהימנע מכפייה דתית במרחב הציבורי".
ולנסי מדגימה את הדינמיקה: המשטר דרש שתכנים במסגדים יעברו את אישור משרד הדתות, משום שאנשי דת במסגדים מקומיים משמיעים תכנים ג'יהאדיסטיים. בעיר לטקיה פורסמו תקנות מקומיות שאסרו על נשים להתאפר במקומות עבודה, זכו לביקורת – ומשרדי הממשלה מיהרו לבטלן. גם ניסיון להכניס תכנים דתיים קיצוניים יותר לספרי הלימוד נבלם לאחר מחאה.
"מתקיימת כל הזמן מעין דיאלקטיקה", אומרת ולנסי. "הממשל מתקן את הדברים לכיוון של שימור הסטטוס קוו – לא הייתי מכנה אותו ליברלי. א-שרע מוקף בליבה של היאת תחריר א־שאם, ולא כולם אוהבים את ההתמתנות ואת ההתמערבות שמאפיינות אותו לאחרונה".
ולנסי מתארת את א־שרע כניצב בפני דילמה פוליטית מתמשכת. מצד אחד, כדי לבסס שלטון יציב ולהציג את עצמו כמנהיג של סוריה כולה ולרצות את המערב, עליו להגן על המיעוטים ולשלבם במוסדות המדינה. "השלטון הפיק לקחים במידה רבה מהתנהלותו מול הדרוזים והעלווים, והצליח לכונן הסכם עם הכורדים. אנחנו רואים כיום תהליך אינטגרציה מוצלח למדי, אף שהוא אינו חף מאתגרים".
מצד שני, ולנסי מתארת את השלטון ככזה הנשען במידה רבה על המחנה הסוני שניצח במלחמת האזרחים, ובתוכו פועלים גורמים הרואים בשלטון החדש הזדמנות לבסס "עליונות סונית". לדבריה, "ריסונם עלול להרחיק חלק מבסיס התמיכה שלו, אך מתן יד חופשית לפעילותם יעמיק את חוסר האמון של המיעוטים, שכבר נפגע בעקבות האלימות נגד העלווים והדרוזים."
ג'יהאדיסט או פופוליסט?
תופעת "העליונות הסונית", מסבירה ולנסי, מבוססת על התחושה ש"נעשה צדק לאחר שנים רבות שבהן סוריה נשלטה בעריצות בידי מיעוט – המיעוט העלווי של אסד – וכעת היא נשלטת סוף־סוף בידי הרוב הסוני". לדבריה, "מעבר לגאווה ולתחושת עליונות, הדבר יוצר גם רצון בנקמה ובסגירת חשבונות עם מיעוטים אחרים".
לפי ולנסי, תופעות ג'יהדיסטיות מהשטח משפיעות על ישראל. "ראינו גם תהלוכות צבאיות שבהן נשמעו קריאות בעד עזה, להגיע עד ירושלים ואל־אקצא, יש שאלה אמיתית האם המשטר מכיר את התופעות האלה ותומך בהן בשקט או שהן אינן בשליטתו". ולנסי מוסיפה כי המורכבות מגיעה עד לסביבתו של א-שרע, שכן רבים מפקידי השלטון היו חלק מ'היאת תחריר א־שאם', שהתחיל כארגון טרור.
"א-שרע דווקא לא פעל ממניעים איסלאמיסטיים בראשית דרכו", אומרת ולנסי. הוא נולד בסעודיה, הגיע לסוריה עם המשפחה בגיל צעיר ולמד הנדסה בדמשק. היא אומרת שרק בעקבות האינתיפאדה השנייה ובעיקר הפלישה האמריקאית לעיראק ב־2003 נסע להילחם באמריקאים, והשתלב בארגוני הג'יהאד. "המוטיבציה שלו הייתה הרבה יותר אנטי-אמריקאית מאשר איסלאמיסטית".
בהמשך נשלח לסוריה להקים את ג'בהת א־נוסרה, אך התרחק בהדרגה מרעיון הג'יהאד העולמי. הוא התמקד בהפלת אסד, ניתק ב־2016 את קשריו עם אל־קאעדה והקים את ג'בהת פתח א־שאם, שממנה צמחה היאת תחריר א־שאם.
ולנסי מתארת שתי תפיסות מרכזיות לגבי א-שרע. "הראשונה היא תפיסת 'הג'יהאדיסט בחליפה': פעם ג'יהאדיסט, תמיד ג'יהאדיסט", היא אומרת. "לפי התפיסה הזאת, השינוי אצל א־שרע הוא מצג שווא ומניפולציה שנועדו לצבור כוח ועוצמה, עד שישוב לדפוסים הג'יהאדיסטיים. זו התפיסה הרווחת בישראל, בדרג המדיני וגם בחלק מהדרג הצבאי, אף שלא כולם שותפים לה".
ולנסי לעומת זאת מזהה תהליך שינוי עמוק יותר, שניכר כבר בשנות שלטונו באידליב. "א־שרע הוא פופוליסט יותר מאשר אידיאולוג", היא אומרת. "הוא מעדיף שליטה ועוצמה פוליטית על פני היצמדות לעקרונות הדת". לדבריה, אין בכך הוכחה שהוא נטש לחלוטין את השקפתו הקודמת, אך המדיניות המתונה אינה בהכרח הסוואה בלבד: א־שרע הראה לאורך שנים שהוא מוכן להגמיש את עקרונותיו כדי לבסס שלטון ולזכות בלגיטימציה.
המגעים עם ישראל מקוטעים
על רקע הטראומה של 7 באוקטובר אימצה ישראל בראשית הדרך את התפיסה החשדנית יותר. היא השתלטה על אזור החיץ ופגעה בחלק גדול מיכולות הצבא הסורי כדי למנוע את נפילתן לידי גורמים עוינים. אלא שהמדיניות הזאת עומדת במתח עם המגמה האמריקאית והאזורית המבקשת לחזק את השלטון החדש ולייצב את סוריה. בעקבות לחץ אמריקאי החלה ישראל לשלב בפעילות הצבאית גם ערוץ דיפלומטי – תחילה במגעים עקיפים ובתיווך אמירתי, ובהמשך בשיחות ישירות.
"אבל המגעים מקוטעים", אומרת ולנסי, "הם לא רציפים ותלויים מאוד בנסיבות האזוריות. ובכל פעם שישראל מזהה איום או דבר שאינו מוצא חן בעיניה בהתנהלות הסורית, היא תוקפת".
ולנסי מציינת את הדרישה הסורית לנסיגה ישראלית מאזור החיץ ולחזרה לקווי הפרדת הכוחות של 1974 כמכשול המרכזי מבחינת ישראל. מבחינת א־שרע, מדובר לא רק בדרישה ביטחונית אלא גם במבחן ליכולתו לבסס מחדש את ריבונות המדינה. "כיצד נראה שלטונו של א־שרע כשהוא מאפשר לישראל לעשות כרצונה, לשלוט בשטחים בסוריה ולתקוף בכל עת?"
"אי אפשר להישען לנצח על החרב"
"אחרי כמעט שנתיים של מלחמה רב־זירתית, שבהן ישראל המחישה היטב את עוצמת הצבאית והצליחה כמעט לפרק את ציר ההתנגדות ולהחליש מאוד את איראן, הגיעה השעה – ואפילו מעט מאוחר מדי – לתרגם את ההצלחות הצבאיות להישגים דיפלומטיים ארוכי טווח", אומרת ולנסי, "אי אפשר להישען לנצח על החרב ועל אזורי חיץ. זה אינו מצב בר־קיימא".
"אני רואה כיצד הנוכחות הישראלית בסוריה מייצרת רגשות נגד ישראל ומדרבנת את האלמנטים הג'יהדיסטים, לא רק בשיח הציבורי והפוליטי אלא גם בהתארגנויות של כוחות מקומיים שאומרים שצריך להתחיל להילחם בנוכחות הצבאית הכובשת. הם רואים בנו שחקן ששואף לכבוש, להתפשט ולהרחיב את השטח. לאורך זמן, המצב הזה יסתיים בחיכוך צבאי. יש כאן סכנה של נבואה שמגשימה את עצמה: אנחנו נמצאים בשטח כדי למנוע איומים פוטנציאליים, אבל הנוכחות שלנו מייצרת את אותם איומים".
הצעד הראשון, לדבריה, הוא הקמת ערוצי תקשורת פעילים ורציפים שיאפשרו למנוע חיכוך ולתווך קווים אדומים. הדבר נכון גם ביחס לנוכחות הטורקית. לפי ולנסי, "א-שרע עסוק בדבר אחד, שרידות אישית ופוליטית", וישראל יכולה לנצל את המצב כדי לבצר הישגים ביטחוניים בסוריה ולהעמיק את אלו שכבר קיימים, כמו מעצר פעילי חמאס, חסימת צירי הברחה ללבנון, פירוק חיזבאללה בסוריה והסכמה שקטה לשימוש במרחב האווירי במלחמה עם איראן.
"אם יתממש בעתיד תרחיש 'הג'יהאדיסט בחליפה", מדגישה ולנסי, "תהיה לישראל לגיטימציה רבה יותר לפעול, משום שא־שרע יהיה מי שהפר את ההסכם ולא עמד בו. זו הגישה שנכון לנקוט בעיניי".