נשים בחברה הערבית משתלבות בשנים האחרונות בהיקפים הולכים וגדלים בהשכלה הגבוהה, ובולטות במיוחד במקצועות הבריאות ובתארים מתקדמים. מחקר חדש של ד"ר נהאיה עווידה מצביע על הפער בין העלייה המרשימה במספר הסטודנטיות לבין הקשיים שמלווים אותן במסלולים השונים. מי שלומדות במוסדות בישראל מתמודדות עם חסמי קבלה, קשיי שפה ותחושת ניכור; אחרות, שמתקשות להתקבל בארץ, בוחרות ללמוד באוניברסיטת אל-נג'אח בשכם, שם הן נתקלות לעיתים בחשדנות ובתחושת זרות כמי שמגיעות מישראל. גם לאחר סיום הלימודים, המחקר מצביע על קושי להשתלב בשוק העבודה בישראל – דווקא בתחומים שבהם קיים מחסור בכוח אדם.

המגמה הזו משקפת שינוי חברתי ומגדרי משמעותי. בעוד שבעבר שוק העבודה המסורתי בחברה הערבית הציע לנשים בעיקר משרות בתחום ההוראה, בשנים האחרונות יותר צעירות פונות ללימודים אקדמיים מתוך רצון לרכוש מקצוע, להשתלב בשוק העבודה ולשפר את מעמדן החברתי והכלכלי. בשנת הלימודים תשפ"ד נשים היוו כ-69% מכלל הסטודנטים הערבים לתואר ראשון וכ-75.5% מהסטודנטים הערבים לתואר שני. גם במקצועות כמו רפואת שיניים ורוקחות ניכרת מגמה של "פמיניזציה": בשנת 2023 נשים היו כ-59% ממקבלי הרישיונות החדשים ברפואת שיניים וכ-66% ברוקחות.

אלא שמאחורי הנתונים האלה מסתתרת מציאות מורכבת יותר. המחקר שפרסמה עווידה עבור מכון אדווה מבוסס על 14 ראיונות עומק עם סטודנטיות לרוקחות, סיעוד, דימות רפואי, רפואה ומדעים ביו-רפואיים, ובוחן את המחיר הכלכלי, הנפשי והפוליטי שמלווה את דרכן. "המחקר שלי הוא על צעירות, אבל משקף גם צעירים… ושמתי לב שהמון צעירות מחפשות אלטרנטיבה", אמרה עווידה.

בין שאיפה להשתלבות לחומות האקדמיה בישראל

השאיפה המרכזית של הסטודנטיות, שרבות מהן מגיעות מרקע סוציו-אקונומי מוחלש וממשפחות ללא השכלה אקדמית, היא לרכוש מקצוע יציב ומבוקש שיאפשר להן להתקדם מבחינה חברתית וכלכלית ולהשתלב בשוק העבודה. ד"ר עווידה מסבירה כי עבור רבות מהן, במיוחד בתחומים כמו רפואה, הלימודים נתפסים גם כמסלול למוביליות חברתית-כלכלית: "רוב אלו שלומדים רפואה הם רוצים את המוביליות החברתית-כלכלית. הם רוצים לקבל השכלה אבל גם רוצים עבודה – יודעים שחסר רופאים". לדבריה, בעוד שגברים ערבים יכולים לעיתים להשתלב בשוק העבודה גם ללא תואר, עבור נשים רבות ההשכלה האקדמית היא כלי מרכזי לפריצת תקרת הזכוכית.

אולם, הדרך למוסדות האקדמיים בישראל רצופה מכשולים מערכתיים המקשים על שילובן המלא במדינה: מצד אחד חסמי קבלה קשים: מבחן הפסיכומטרי, מבחני ידע בעברית ובאנגלית (כגון "יעל" ואמיר"ם), ומבחני מיון אישיותיים מהווים מסננת קשה ומחסום משמעותי בפני מי ששואפות לתרום למערכת. ובתוך זה גם אתגרים אקדמיים וחברתיים: הסטודנטיות חוות קשיי שפה (פער בין עברית מדוברת לאקדמית), עומס לימודי, תחושת ניכור מול הסגל או המנהלה, וחוויות של זרות או גזענות מוסדית ולשונית מצד מרצים וסטודנטים.

המחיר הכבד ללימודים בשכם

בשל חסמי הקבלה בישראל, צעירות רבות פונות ללימודים באוניברסיטת אל-נג'אח בשכם שברשות הפלסטינית, מוסד המוכר על ידי הרשויות בישראל. עבורן מדובר ב"מעקף פרגמטי": תנאי הקבלה מבוססים על ממוצע הבגרות בלבד, ללא פסיכומטרי, והלימודים מתקיימים בשפת האם. אלא שלצד היתרונות, הראיונות במחקר מצביעים על מחיר כלכלי וחברתי כבד ועל תחושת שוליות משני הצדדים.

הלימודים בגדה המערבית יקרים מאוד ומשולמים לפי שעה בדינר, בעלות של כ-15 אלף שקלים לסמסטר. לדברי ד"ר עווידה, סטודנטיות רבות כלל אינן פונות לקבלת מלגות, בין היתר בשל חוסר באוריינות פיננסית ובשל תפיסה שלפיה מלגות מיועדות למי שנמצאים במצוקה כלכלית. "מה פתאום שאבקש מלגה אם יש הורים. זה או לעניות או נזקקות", אמרה.

גם מבחינה חברתית, הלימודים בשכם אינם בהכרח יוצרים תחושת שייכות מלאה. אף שהסטודנטיות לומדות במרחב פלסטיני ובשפת האם, הן מספרות כי לעיתים הן נתפסות בעיני המקומיים כ"ישראליות" או אפילו כ"בוגדות". לפי עווידה, הן מאמצות מעין מצב של "ביחד בנפרד" ונמנעות ממעורבות פוליטית מחשש להשלכות עליהן ועל משפחותיהן.

מהלימודים לשוק העבודה: הניכור שממשיך גם אחרי התואר

המלחמה מאז שבעה באוקטובר החריפה, לפי המחקר, את תחושות הניכור והעוינות שחוות הסטודנטיות בשני המרחבים שבהם הן לומדות. בישראל דווח על התרחקות של סטודנטים יהודים ועל מקרים שבהם סירבו לשתף איתן סיכומים. ברשות הפלסטינית, מנגד, גברו החשדות והמתחים כלפי סטודנטים אזרחי ישראל, לצד שגרת חירום שהפכה גם את לוחות הזמנים של הבחינות לנוקשים ובלתי צפויים.

לדברי ד"ר עווידה, התחושות האלה אינן מסתיימות עם סיום הלימודים, אלא מלוות את הבוגרות גם בניסיון להשתלב במערכות הבריאות והחינוך בישראל. היא מצביעה על הכעס שנוצר לנוכח השיח הציבורי סביב רופאים ערבים והלימודים במוסדות ברשות הפלסטינית: "לאחרונה יש בתקשורת שיח על רופאים ערבים ועל עצם הנוכחות שלהם במערכת, וזה מייצר הרבה כעס. משפחות משקיעות את כל הכסף שלהן בלימודים, בלי לבקש מלגות, והסטודנטים הולכים ללמוד במוסד שמוכר על ידי המדינה. ואז הם שומעים שמכנים אותו 'אוניברסיטת חמאס' ושואלים למה יש רופאים ערבים. אחרי כל הדרך שהם עברו, זה מעורר הרבה כעס".

עווידה קושרת בין הקושי להשתלב לבין הפגיעה באמון של החברה הערבית במדינה, דווקא בתחומים שבהם קיים מחסור בכוח אדם. "יש מחסור במורים וברופאים, ואתה לא נותן לי להיכנס למקומות האלה? זה פוגע באמון של החברה הערבית במדינה. למה אתה לא רוצה שאהיה חלק? זה מה שמכעיס אותנו. אם יש מחסור, אז מה הבעיה? למה הערבי צריך להיות רק עובד ניקיון או עובד בניין? יש לנו רצון לתרום לכלכלה הישראלית ולהיות חלק, וזה מה שמרגיז".

בסיום המחקר היא קוראת למקבלי ההחלטות לקחת אחריות לאומית, לאפשר מסלולי השלמה והעסקה למומחים המקומיים במקומות שבהם חסר כוח אדם, ולספק ייצוג שיאפשר לנשים להשתלב ולהרגיש חלק שווה ותורם במדינה.