פרשת כי תבוא נקראת באמצע אלול, כאשר חגי תשרי מעבר לפינה, וניתן לזהות בפתיחתה את מצוות הביכורים המאפיינת את חג הסוכות. יש לקחת "מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ", להביאם בטנא "אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (דברים כ"ו ב), ולמסור אותם לכהן. לאחר מכן, מצווה העולה לרגל לספר בפני האל את סיפור יציאת מצרים.
הפסוקים מהפרשה שבהם מתוארת הירידה למצרים, תקופת העבדות והשחרור בידי האל אף הוכנסו להגדה של פסח. דיון שלם התקיים בין פרשנים שונים לגבי הסיבה שתיאור זה נכלל בהגדה, על פני קורות יציאת מצרים כפי שנכתבו בספר שמות.
דיון מסקרן לא פחות, בין פרשנים ופוסקים מרכזיים, התקיים סביב הפסוק הפותח תיאור זה: "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב". חלקו השני של המשפט ברור יחסית, ומתואר לא פעם בתורה, אך סביב ההצהרה "ארמי אובד אבי" עולות מספר שאלות: מיהו הארמי? האם הוא האב? אם כן, איזה אב? אם לא, מי הוא ומי האב? ומה הכוונה בכלל במילה אובד?
לבן, יעקב או אברהם?
גדול פרשני המקרא רש"י טען כי "הארמי האובד" הוא הארמי המפורסם ביותר במקרא, הלוא הוא לבן, אחיה של רבקה ואביהם של רחל ולאה. לדברי רש"י, "לָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקֹר אֶת הַכֹּל כְּשֶׁרָדַף אַחַר יַעֲקֹב". כלומר, לבן הארמי ניסה לאבד (לחסל) את יעקב אבינו.
פרשנות זו קיבלה סימוכין והדים בשורה של ביאורים אחרים, המזהים את לבן כיריב וכאנטיתזה ליעקב. היא התקבלה אף בפירוש המופיע בהגדה: "צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּשׁ לָבָן הָאֲרַמִּי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ: שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים, וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקֹר אֶת־הַכֹּל".
רבי אברהם אבן עזרא חלק על פרשנות זו, מתוך תפיסה שיש להיצמד לפשט הכתוב: "אילו היה ארמי על לבן, היה הכתוב אומר מאביד או מאבד". הוא הסביר שגם המשך הפסוק לא עולה בקנה אחד עם פרשנות זו, שכן לבן לא היה זה שירד למצרים. בפירושו מציע אבן עזרא כי הארמי האובד הוא יעקב אבינו, שכן "עני היה כאשר בא אל ארם, גם גר היה במצרים". כזכור, יעקב הוא אכן האב שירד למצרים במתי מעט ומשפחתו הפכה שם לעם גדול.
פרשנות נוספת, של הרשב"ם (רבי שמואל בן מאיר) – נכדו ותלמידו של רש"י, מתמקדת דווקא בשאלה 'איזה מאבותינו היה ארמי אובד?'. התשובה לגישתו ברורה: תרח אבי אברהם היה ארמי. אכן, לפי פרשנויות רבות מיקום מוצאו של אברהם – אור כשדים – בארם נהריים. אברהם ויצחק אף חזרו לאזור כדי לקחת להם נשים. לפי הרשב"ם, אברהם היה "אובד וגולה מארץ ארם" לאחר שקיבל את הציווי האלוהי "לך לך מארצך".
פרשנות הרשב"ם אף עולה בקנה אחד עם התיאור המסורתי להיסטוריה של עם ישראל – ממקורות של עמים עובדי אלילים (תרח הארמי ופסיליו), לעבודת האל המונותאיסטית.
איש האמונה הבודד
הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, מהמרכזיים שברבניה ובהוגיה של יהדות ארצות הברית האורתודוקסית-מודרנית, נתן משמעות רחבה יותר למושג "ארמי אובד אבי", הנוגעת להיבטים עמוקים של הגותו. סולובייצ'יק, שהיה מראשי הציונות הדתית ותנועת המזרחי, הפך לדמות דתית מובילה, כמו גם לפילוסוף חשוב, בעל תזות הנוגעות להלכה, לאתיקה, לתאולוגיה וגם לשאלות רחבות על המצב האנושי.
המושג מופיע באחד החיבורים המרכזיים ביותר שלו, 'איש האמונה הבודד'. חיבור שמיקם את הרב סולובייצ'יק במרחב השיח של פילוסופיית הקיום – האקזיסטנציאליזם, בניסיונו לברר שאלות של אמונה בעידן המודרני.
החיבור נפתח במה שהרב מגדיר כווידוי אישי של המאמין, הנתון בסתירות לגבי עצם האמונה עצמה. "אפשר לציין את אופיה של הדילמה בפסוק בן שתי מילים: אני בודד", הוא כותב, אך מייד מדגיש: "אינני מתכוון שאני חי לבדי. ברוך השם, אני נהנה מאהבתם ומידידותם של רבים… עם זאת, החברות והידידות אין בהן כדי להפיג את החוויה מלאת הסבל של בדידות המלווה אותי תדיר".
הוא מדגיש כי חווית הבדידות הזו של האדם היא "מוזרה ואף אבסורדית", אך להבנתו איננה מגיעה מבדידות אישית קונקרטית וגם לא מאיזו חרדת קיום נוכח המוות, שאפיינה את ניתוחם של פילוסופים קיומיים קודמים. הוא מזהה את הבדידות כחלק מהחוויה האמונית: "אני בודד מפני שבדרכי הצנועה והבלתי מושלמת אני איש אמונה".
"בבדידותו נפגש עם האחד הבודד"
בחיבור מתמודד סולובייצ'יק עם סוגיית הבדידות ועם הקרע הנוצר בנפשו של האדם המאמין באמצעים שונים, בין היתר באמצעות קהילה (הן קהילה מעשית והן בתפישה רחבה של קהילת המאמינים הדתית). עם זאת, גם בשעה שהקורא יכול לחשוב כי המחבר יישב את הסתירה הראשונית בחיבורו ו"פתר" את שאלת הבדידות, מציב סולובייצ'יק מחדש את עובדת הבדידות כמצב קיומי.
הגם שאין יכולת לפרוס בהזדמנות זו את מכלול המהלך הפילוסופי והפרשני של הרב סולובייצ'יק ב'איש האמונה הבודד', ניתן לאפיין את כתיבתו ואת גישתו כחלק מפילוסופיית הקיום – האקסיסטנציאליזם, וליתר דיוק כחלק מהאקזיסטנציאליזם הדתי.
הבדידות כפי שמתאר סולובייצ'יק מקבילה לתמה מרכזית באקזיסטנציאליזם: המשבר הקיומי. הוא עצמו תוהה בפתח דבריו על ההקבלות בין חווייתו לבין אלמנט החרדה לקראת המוות בהגותו של אחד האקזיסטנציאליסטים הדתיים הראשונים, הפילוסוף הדני סרן קירקגור. ותיאורה של הבדידות כ"אבסורדית" מתכתב בין היתר עם רעיון האבסורד בהגותו של אלבר קאמי.
סולובייצ'יק טוען שאיש האמונה החי בעולם הממשי נמצא באופן מובנה בסתירה ובתנועה מתמדת ותזזיתית – מהמרחב והקהילה של פנימיות, אמונה וברית, אל עבר מרכז של הישגיות חיצונית ושטחית. את המצב הזה הוא מגדיר "ארמי אובד אבי".
האדם "מגלה את בדידותו", לדבריו, בחיי האמונה, ושם גם הפוטנציאל התאורטי לשלמות. אך האדם לא יגיע אליה, שכן הוא חי בעולמנו, ונדרש להתנהל בתוכו. הוא אובד בתוך תנועה זו, אך לדידו, עצם הבחירה לנוע גם לעבר הקוטב של האמונה היא "הניצחון במפלה" ו"התקווה בכישלון".
בסוף החיבור הוא כותב על איש האמונה כי "כמו יעקב הוא נעשה 'ארמי אובד' שקיבל על עצמו את הכשלון והקלון בחסד ובהכרת תודה", וכי "בבדידותו הוא נפגש עם 'האחד הבודד' וגילה את העימות המיוחד ובעל אופי הברית של האיש הבודד עם האלוהים השוכן במרחקי הבדידות הטרנסצנדנטית".
נמצא כי עצם החוויה הקיומית של האמונה, המציבה את המאמין תמיד בין המציאות לאידאל, בין הזיקה לניכור, תמיד זר ואובד, תמיד אל-ביתי, החוויה הזו גם יוצרת את המפגש עם האל – היחיד והבודד האולטימטיבי.