הסרטון שפרסם ראש הממשלה בנימין נתניהו אתמול (ראשון) עושה שימוש מניפולטיבי וציני בתופעה הכואבת של חרמות על ילדים, ומציג אותה בכפיפה אחת עם המאבק הדמוקרטי להחלפתו בתפקיד ראש הממשלה. אבל מה שמקומם אפילו יותר בסרטון הזה הוא הצביעות. למעשה, אם יש מישהו בישראל שאין לו אפילו בדל של זכות מוסרית להטיף לאחרים על חרמות ובריונות, זהו בנימין נתניהו עצמו.

הסרטון מציג אם לילד בכיתה ד', שמגלה שבנה מתמודד עם חרם בכיתתו. בעקבות הגילוי, בעודה בדרכה לקחת אותו ממסיבת יום הולדת שנמנע ממנו להשתתף בה, היא מסיקה מסקנה פוליטית, ובוחרת להשליך לפח שלטים שהכינה עם הקריאה "רק לא ביבי". מוסר ההשכל: חרם הוא דבר נורא, בין אם הוא מכוון לילד חסר אונים בן 10, או לנבחר ציבור בעל העוצמה הגדולה ביותר במדינה.

מתברר שמבחינת נתניהו, אין הבדל בין אלימות ובריונות פיזית ומילולית כלפי ילדים צעירים ובני נוער, לבין דרישה של ציבור רחב שהוא עצמו לא יהיה חלק מהממשלה או יעמוד בראשה. האמת היא שיש הבדל: התוצאה של החרמות בבתי הספר היא צלקות נפשיות ואף אובדנות; התוצאה של המאבק להחלפת נתניהו, אם יצליח, תהיה סיום תפקידו בממשלה.

הסרטון מעלה גם שאלה על מפגש שערך נתניהו במאי האחרון עם ילדים שעברו חרם במסגרות חינוכיות, יחד עם רעייתו שרה, שר החינוך יואב קיש ויו"ר הוועדה לזכויות הילד קטי שטרית. "עם כל הקשיים, עם כל הסבל, תכירו: יש לכם משהו מיוחד, שהוא עצום", אמר נתניהו לילדים. האם המפגש שיקף רצון כן להתמודד עם הבריונות בבתי הספר, או שנועד להשתמש בכאב של הילדים ומשפחותיהם כדי לבסס בהמשך את הטענה שגם המאבק הפוליטי נגדו הוא בלתי מוצדק?

ממשלת המחרימים

כך או כך, נתניהו הוא האדם האחרון בישראל שיכול לטעון ביושר שהוא מתנגד לחרמות, מכיוון שהוא עצמו הוביל חרמות רבים, או היה שותף להם. שר המשפטים בממשלה בראשותו, יריב לוין, וכך גם מרבית השרים, אינם מכירים בנשיא בית המשפט העליון יצחק עמית ואינם משתפים איתו פעולה. המחיר לכך הוא בין היתר אי-מינוי שופטים בבתי המשפט המחוזיים ובבית המשפט העליון.

גם יו"ר הכנסת אמיר אוחנה, חבר במפלגתו של נתניהו, נמנע מלהזמין את הנשיא עמית, כמקובל, לאירועים ממלכתיים במשכן הכנסת. נתניהו אמנם אמר בנאום בכנסת שהוא מכיר בהיותו של עמית נשיא בית המשפט העליון, שמונה חודשים לאחר מינויו. אבל הוא לא פעל להפסקת החרם מצד הממשלה והכנסת על ראש הרשות השופטת בישראל.

הממשלה בראשות נתניהו מחרימה גם את היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, ומרבית שריה מתעלמים במופגן מחוות הדעת שלה, למרות שהן מחייבות. זה קרה עוד לפני שהממשלה החליטה לפטר את בהרב-מיארה מתפקידה, וגם לאחר ההחלטה הזו, שנפסלה על ידי בג"ץ ולכן אינה בתוקף – החלטה שהממשלה אינה מקבלת.

נתניהו יכול לטעון שהסדר ניגוד העניינים שלו כנאשם בפלילים אוסר עליו להתערב בהחלטות בנושא מערכת המשפט ואכיפת החוק. אבל האיסור הזה אינו תירוץ לעמידה מנגד מול התעלמות וביזוי המערכות האלה, והחרמת נציגיהן על ידי הממשלה בראשותו.

חרם על התקשורת, ועל ועדות הכנסת

חרם נוסף של נתניהו הוא על חלקים נרחבים מכלי התקשורת: הממשלה הנוכחית בראשותו קיבלה החלטה הצהרתית שקוראת לכלל המשרדים והגופים הממשלתיים להימנע מפרסום בעיתון 'הארץ' ומ"כל קשר" איתו, בטענה שמאמרי המערכת שלו ביקרו את מדיניותה ובשל עמדותיו של מו"ל העיתון. הוא גם מחרים את כלי התקשורת המרכזיים במדינת ישראל, ומתחילת המלחמה לא התראיין באף עיתון או כלי תקשורת מרכזי, מלבד ערוץ 14 ופודקאסטים של אוהדיו. בעבר שרי ממשלתו החרימו את תחנת גלי צה"ל, אחר כך את ערוץ 12.

גם בכנסת הקודמת, כיו"ר האופוזיציה, נתניהו הוביל חרם ארוך של חברי הכנסת ממפלגתו על ועדות הכנסת, ואסר עליהם להצטרף לוועדות. התוצאה היתה שיתוק הפעילות של ועדות חשובות, כמו הוועדה לביקורת המדינה, ועדת האתיקה, וועדת המדע והטכנולוגיה במשך שנה וחצי, מכיוון שהאופוזיציה סירבה למנות להן יושבי ראש מטעמה. אחת הדוגמאות המובהקות לחוסר האחריות הציני שבחרם ההוא הייתה שעם פרוץ המלחמה באוקראינה בפברואר 2022, לא הייתה בכנסת ועדת עלייה וקליטה שתפקח על קליטתם בארץ של מאות אלפי הפליטים היהודים משם.

נתניהו צריך להתנצל

לכן, אם נתניהו רוצה למחות על "חרמות" פוליטיים (על אף היותם חלק לגיטימי מהדמוקרטיה), או על חרמות בכלל, הוא צריך להפנות את הטענה שלו קודם כל לעצמו ולסביבתו. הוא צריך להתנצל על כל החרמות שהוא וממשלתו הובילו נגד מוסדות, אישים או כלי תקשורת, ולא משנה מה הסיבה. גם אם זה לא יפייס את כל הזועמים על מדיניותו, כישלונותיו או סגנונו, זו עדיין ההתנהגות הנדרשת מראש ממשלה בישראל, וממנהיג ציבורי בכלל.