יש משהו כמעט אירוני בעונה החדשה של הדוקו הכלכלי 'מתחת לבלטות' של שאול אמסטרדמסקי. ככל שהסדרה מתקדמת, היא מציירת תמונה קשה יותר של המציאות הכלכלית בישראל: משפחות שעובדות קשה במשרות עם שכר ממוצע ולא מצליחות לסגור את החודש; צעירים שהתייאשו מהאפשרות להתפרנס מעבודה ופונים לסיכונים בשוק ההון; מערכת אשראי כושלת שהפכה את החוב לחלק קבוע מחיי הישראלים; ובנקים שמציגים מערכת יחסים קרובה עם הלקוחות, אך בפועל גובים מהם ריביות ועמלות לא מוצדקות.
כל אחת מהסוגיות האלה יכולה לפרנס תחקירים, מחקרים והצעות מדיניות, אלא שבמקום להאיר זרקור על המנגנון שמייצר את המציאות הזאת ואל הגורמים שאחראים לה, אמסטרדמסקי לוקח אותנו לטיפול זוגי. המדינה וכוחות השוק כמעט נעלמים מהפריים, ובמרכז הביקורת ניצב האזרח העובד – עם העו"ש, כרטיסי האשראי וההרגלים.
אנשים נורמטיביים בחובות עתק
בני הזוג חדד, שהופיעו בסדרה, מפרנסים שלושה ילדים. האב עובד בתחום התשתיות והאם מעצבת פנים. יחד הם מכניסים כ־20 אלף שקלים נטו בחודש – הכנסה שנמצאת מעט מעל ההכנסה החציונית של משק בית בישראל (נכון לנתוני 2025). הם אינם עובדי שכר מינימום ואינם מועסקים בעבודות זמניות. מדובר באנשי מקצוע שמנהלים חיים נורמטיביים ועדיין נמצאים בחוב קבוע של עשרות אלפי שקלים לבנק, שמטיל צל על היציבות המשפחתית.
מול המצלמות יועץ כלכלי מנתח את חשבון הבנק שלהם. האשמים שנמצאים: אוכל בחוץ, נטפליקס, טיול בר מצווה. המשפחה מקבלת הסבר על המקומות שבהם הייתה יכולה לחסוך — וללא שנייה של היסוס או תהייה – מקבלת על עצמה את האשמה.
משפחת חדד אינה היחידה. משתתפים אחרים בסדרה מסבירים שלמרות המינוס, לא יסכימו לוותר על חוגים לילדים או על מתנה ליום הולדת. מקור החובות הגדולים, המגיעים עד למינוסים של בין 20 ל 40 אלף, אינו מוסבר עד הסוף ומעלה מספר תהיות: האם מדובר בצריכה שוטפת, במשכנתאות, באינפלציה או בעלויות האשראי (והאשראי שעל האשראי)? האם מקור המשבר הוא חשקים למותרות לא הכרחיות או שמשהו אחר הופך משפחות עובדות לפגיעות כל כך?
מכורי ההלוואות
לפי נתוני ארגון 'דף חדש' שמובאים בסדרה, 40% מהישראלים נמצאים על סף המינוס ושליש נמצאים במינוס כרוני. כמחצית מהנמצאים במינוס כרוני לקחו הלוואה כדי לסגור אותו, וכ־60% מאלו שלקחו הלוואות נוספות נשארו במינוס. בעבר היה קשה יותר לקבל אשראי, אך גם מחירי הדיור היו נמוכים יותר והמשכנתא הייתה זולה משמעותית. כיום, הישראלים מחזיקים בכרטיסי אשראי רבים במקביל, הלוואות ניתנות ענק ניתנות בלחיצת כפתור ודירות ניתנות לרכישה ללא צורך בתשלום – הכל תמורת התחייבות להסדר שתשלום ארוך טווח עם ריבית גבוהה.
אמסטרדמסקי משווה את שוק ההלוואות למגפת האופיואידים בארצות הברית. ההשוואה במקומה. כמו ההלוואות, משככי הכאבים נמכרו להמונים בפיקוח מינימלי בשל בצע כסף עד שהתברר המחיר החברתי שלו, במקרה זה, גם המחיר בחיי אדם. אלא שבעוד שבארצות הברית שינוי רגולטורי ואכיפה קשוחה הביאו למפנה, הפתרון שמוצג בסדרה הוא בעיקר שינוי התנהגותי: ייעוץ כלכלי צמוד וחינוך פיננסי.
המדינה מחוץ לדיון
האבסורד של הסדרה מגיע לשיאו בפרק העוסק בבנקים. אמסטרדמסקי מתאר מערכת שבה לקוחות חוששים מהבנק שלהם כמו ממחלה ממארת: חום, בחילות וחרדות – הם רק חלק מהסימפטומים שפוקדים את הישראלים, ואמסטרדמסקי מנסה להבין את המקור להם. האבחנה שהוא מספק היא כזו: הבעיה היא אי הבנה מספקת של המערכת ורפיסות בפני הכוח. המרשם: להתמקח, להשוות, לאיים במעבר לבנק אחר. רגולציה? כפייה של תחרות אמיתית על ידי המדינה? חוק שיבטל עמלות מיותרות? כלום.
אמסטרדמסקי מזכיר את ועדת שטרום שהייתה אמורה, בחסות המדינה, להתמודד עם שוק האשראי על ידי הפרדת כרטיסי האשראי מהבנקים ומכריז עליה, בצדק, ככישלון מוחלט. אך במקום להתעכב מעט על אחריותם של קובעי המדיניות ובעלי הכוח שמעצבים את הכלכלה הישראלית הוא חוזר במהירות להפנות אצבע מאשימה לקורבן: הישראלי הממוצע. הוא הפראייר והפשרן, ה"חולה" במגפת ההלוואות, שבגלל סירובו להשקיע שעות בקריאה בין השורות, בהשוואת מחירים ובצעקות על פקידים – נידון לעוני.
שוק ההון בין חלום למציאות
על רקע הנתונים המעידים על הקושי להתפרנס בכבוד בשוק העבודה הישראלי, קל להבין את הנהירה הצעירה לשוק ההון. לפי הנתון שמוצג בסדרה, 44% מהמשקיעים העצמאיים היום בישראל הם עד גיל 30.
אמסטרדמסקי מציג את התופעה כניסיון של דור צעיר לקחת את עתידו הפיננסי בידיו, אבל המפגש עם משקיע יומי, שמתפרנס באמת משוק ההון, חושף את הפער בין השקעה מקצועית לבין החלום על כסף קל. הצעיר המופיע בסדרה מעיד שההכנסות אמנם גבוהות במידה ניכרת משכר עבודה ממוצע, אבל כדי להגיע לסכומים גבוהים, נדרשים שנות לימוד רבות, אופי קשוח ועבודה קשה מסביב לשעון – לא משהו שקריאה חפוזה בגוגל וכמה פעולות באפליקציה יכולות להחליף.
מי ש"הסתדר" חייב להיות מושחת
במציאות כלכלית-חברתית שכזו, מה נותר לצעירים הישראלים, למודי הקרבות פיזיים והכלכליים, לקוות לו? מודל אחד לאפשרות של עתיד טוב מוצגת בסדרה דרך מפגש עם פרלמנט גמלאי חברת החשמל. חבורת הוותיקים החייכנית והספורטיבית שנהנית מפרישה מרווחת לחוף הים בזכות הפנסיה התקציבית שלה, מוצגת לצופים בתור 'המסודרים'.
אך כמובן שדברי השבח על מצבם של אנשי האיגודים הגדולים לשעבר לא עוברים ללא ביקורת. הם מתוארים כמי שהתפרנסו בעידן הכלכלי ה"מושחת" בו המדינה דאגה לתנאי הפרישה של עובדיה. פשעם: לעבוד קשה במקום עבודה מאורגן. הם לא נדרשו לבצע שינויים בתיק ההשקעות שלהם השקם וערב, לא נפלו קורבן להונאות של מטבעות דיגיטליים בטיק טוק ולמרות שלא זכו לייעוץ פיננסי – הצליחו להגיע למנוחה ולנחלה בזכות עבודתם וניסיונם. איום ונורא.
נאלצים להיות אקטיביים
אמסטרדמסקי יודע, כמובן, שלא הכול היה טוב יותר בעבר. הוא עצמו מזכיר שבישראל שלפני הרפורמות הפיננסיות של העשורים האחרונים לא הייתה פנסיה חובה, ועובדים רבים שהגיעו לגיל זקנה נאלצו להמשיך לעבוד. גם שוק ההון עבר מאז שינויים רגולטוריים משמעותיים שאמורים למנוע את מראות השבר והייאוש שפקדו את המדינה עם הקריסה הכלכלית של 1983.
"המדינה הלכה אחורה ואילצה אותנו להיות מאוד אקטיביים", אומר אחד הפנסיונרים התקציביים לאמסטרדמסקי בבואו לתאר את המפנה הכלכלי שעבר על ישראל ב-40 השנים האחרונות. הוא הודה במבוכה קלה שגם אדם בעל פנסיה נדיבה כמו שלו נאלץ להסתמך על חסכונות אישיים כדי להתמודד עם יוקר המחיה הישראלי והצורך לתמוך במשפחתו.
"בסופו של דבר אתה מבין שאין מדינה"
הבושה, החרדה, השקרים והדיכאון הם סימפטומים של מחלה אותה אמסטרדמסקי מזהה בטעות כחוסר אחריות אישי. הוותיקים מואשמים בשחיתות, הצעירים בבזבזנות, ההורים הצעירים בפזרנות.
לאורך תחקירו הוא מראה, פעם אחר פעם, כיצד אותם ישראלים, עובדים ונורמטיביים, נלכדים במלכודות אותם תמן להם שוק ומשבר כלכלי ששום ספר ייעוץ כלכלי לא יכול לו. עם זאת, הוא ממשיך לכוון האצבע המאשימה לעבר הקורבנות, והרחק מהמדינה שיצרה את תקלות השוק ורק ביכולתה לעשות בו תיקון.
ניסח זאת בדייקנות מומחה סייבר שנלחם בעברייני הקריפטו שהתראיין לסדרה: "בסופו של דבר אתה מבין שאין מדינה – ואז האחריות היא עליך בלבד". נראה שמה שנכון לאנשים שפרצו להם לארנק הדיגיטלי, בעצם נכון לכולם. המדינה נפקדת, והאזרח הקטן נשאר עם החשבון.