גלוריה סטיינם, הסופרת והפעילה החברתית המוערכת שהפכה לסמל הבולט ביותר של תנועת הנשים בארה"ב ונותרה לוחמת עזה ורהוטה למען שוויון במשך שישה עשורים, הלכה לעולמה בגיל 92.
סטיינם, שמצבה הבריאותי הידרדר לאחרונה, מתה ביום רביעי בביתה שבעיר ניו יורק, כך על פי פוסט שעלה בעמוד הרשתות החברתיות שלה. לאחרונה היא סיימה לכתוב ספר זכרונות, שעתיד לראות אור בסתיו הקרוב.
"המתנה הגדולה ביותר של גלוריה הייתה יכולתה להקשיב לאחרים, ולגרום להם להרגיש שרואים ושומעים אותם," נכתב בפוסט. "מילותיה, מעשיה והדוגמה האישית שלה נתנו לאנשים אישור להיות הגרסה האמיתית ביותר של עצמם."
למרות שסטיינם הפכה שברירית יותר מבחינה פיזית לאחרונה, שנינותה וחוש ההומור שלה נותרו חדים כתמיד. חברתה ושותפתה לעשייה, הפעילה אביגיל דיסני, סיפרה שביקרה בביתה של סטיינם במנהטן לפני קצת יותר משבוע, כאשר מקורביה התאספו לצדה. "היא הייתה מצחיקה וחדה בדיוק כפי שהכרתי אותה תמיד," אמרה דיסני, והוסיפה שהייתה גם נדיבה. "כל מה שגלוריה עשתה היה נטוע בחמלה," ציינה דיסני. "זה זרם דרך האקטיביזם הפוליטי שלה."
מקריירה עיתונאית לאקטיביזם
סטיינם החלה את דרכה כעיתונאית. היא זכורה במיוחד בזכות תחקיר שפרסמה ב-1963 על התנאים המשפילים באימפריית פלייבוי של יו הפנר, משימה סמויה שבהמשך התחרטה עליה. את שינוי מסלול הקריירה שלה היא זוקפת לזכותו של מפגש שהתקיים שש שנים מאוחר יותר, בו נשים דיברו בפומבי בעד זכויות הפלה.
"ההתבטאות הפומבית הזו הייתה תחילתו של האקטיביזם עבורי," אמרה סטיינם (שעברה בעצמה הפלה מחתרתית חשאית בגיל 22) ל-AP בשנת 2022, בעקבות ביטול פסק דין רו נגד וייד. "או שהשליטה שלנו על גופנו שווה, ללא קשר למין או לגזע, או שאנחנו לא חיות בדמוקרטיה".
מי שראו את סטיינם מוקיעה אפליה במשך שנים כה רבות, כנראה מעולם לא חשדו שהיה עליה להתגבר על פחד עמוק מנאומים מול קהל. היא הייתה מסתפקת רק בכתיבה, לדבריה, אילו רק העורכים באותה תקופה היו מוכנים לאפשר לה לכתוב על תנועת הנשים. "אבל הם לא היו מעוניינים," סיפרה ב-2015. "אז בסוף יצאתי ודיברתי, שזה היה הסיוט שלי. כלומר, הייתי מבועתת. אבל אני אסירת תודה, גם אם אני עדיין פוחדת אפילו עכשיו".
ככל שחלפו השנים, בולטותה הציבורית רק התגברה. בשנת 2020 עמדו חייה במרכזו של סרט הקולנוע "The Glorias". בגיל 91 הוציאה ספר ילדים משותף עם כלת פרס נובל לשלום מליבריה, לימה גבואי, שנועד לעורר השראה בקרב צעירים.
אך החשיפה המתמדת גבתה גם מחיר; אפילו בשנותיה המאוחרות הביעה סטיינם תסכול מכך שלמרות הישגיה, היא תוארה לעתים קרובות דרך פריזמה של יופי או זוהר. פרופיל שנכתב עליה ב"וואניטי פייר" ב-1992 אף ציין את "רגלי סוס המרוץ המרהיבות שלה".
"אף אחד מעולם לא קרא לי יפה עד שהייתי פמיניסטית באופן פומבי, וזה קרה באמצע שנות ה-30 לחיי," אמרה ב-2011. "החלק הכי פוגע הוא שאת עובדת קשה מאוד, ואנשים אומרים שזה בגלל המראה שלך."
ילדות לא שגרתית
גלוריה מארי סטיינם נולדה ב-25 במרץ 1934 בטולדו, אוהיו. אביה היה סוכן עתיקות נודד, והיא העבירה את שנותיה הראשונות בדרכים. ב-1944 הוריה התגרשו, וגלוריה בת ה-10 נותרה לטפל באמה, עיתונאית מבטיחה בעברה שסבלה לבסוף מהתמוטטות עצבים.
היא למדה ב"סמית' קולג'" בשנות ה-50, תקופה שבה, לדבריה, נשים חונכו להיות אמהות ונשות איש. במקום להתמסד, היא נסעה להודו, ולאחר מכן למנהטן, שם התקשתה לשכור דירה כי בעלי בית הניחו שאישה רווקה שמשתכרת היטב היא בוודאי "זונה". בעבודתה, חוותה יחס משפיל מצד עורכים שהעדיפו שתכתוב על גרביונים או שניסו להטריד אותה מינית. "לא הייתה אז מילה להטרדה מינית," סיפרה. "אלה פשוט היו החיים".
בשנות ה-30 לחייה עברה לכתיבה פוליטית. ב-1971 ייסדה את שדולת הנשים הפוליטית הלאומית, יחד עם בטי פרידן, שירלי צ'יזהולם ובלה אבצוג. בשותפות איקונית עם הפעילה השחורה דורותי פיטמן יוז, הן חיברו יחד את המאבק הפמיניסטי שהצטייר עד אז כלבני ברובו.
המעבר לפוליטיקה וייסוד Ms. Magazine
ב-1972 הוקם מגזין "Ms.". "הייתי כל כך אובססיבית מהפחד שהוא ייכשל ויהווה חרפה לתנועה," אמרה סטיינם מאוחר יותר. אך המגזין הצליח, והיא נשארה קשורה אליו כיועצת גם לאחר שנמכר ב-2001.
סטיינם מעולם לא הביאה ילדים לעולם, והצהירה שאינה מתחרטת על כך: "חשוב שחלקנו לא נלד, כדי להראות שיש לנו בחירה."
בשנת 2000 עשתה בחירה שלא תכננה ונישאה, בגיל 66, לאקטיביסט הבריטי דיוויד בייל (אביו של השחקן כריסטיאן בייל). "דייוויד ואני רצינו להיות יחד, אהבנו זה את זו. הוא היה צריך גרין קארד", סיפרה. הם נותרו יחד עד מותו של בייל ב-2003.
סטיינם העידה כי היו לה חרטות מעטות בחייה, אך הצרה על כך שלא הייתה נוכחת כשליד אביה כשמת בתאונת דרכים, ושהיא לא התקרבה יותר לאמה. "כל כך פחדתי להפוך להיות היא," אמרה בעבר.