עם ההתקרבות לסיום ספר דברים, ועמו לסיום קריאת התורה, מתקרב גם קץ חייו ותפקידו ההיסטורי של משה. לאורך רובו המוחלט של ספר דברים, משה מוסר את דברי התורה לעם ישראל בנאומים, אך לקראת הסוף הוא גם מצווה על ידי האל לכתוב: "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים ל"א כ"ד). משה אכן כותב את השירה ומלמדה לעם ישראל.
עולה השאלה: מה היא אותה שירה? האם מדובר בפסוקי הפרשה הבאה בלבד, כפי שסובר רש"י, או התורה כולה, כפי שפירש הרלב"ג את הפסוק: "וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם" (דברים ל"א כ"ד). הרמב"ן כותב שדברי התורה נקראים שירה "כי ישראל יאמרוה תמיד בשיר ובזמרה".
היום המושג שירה מוכר כטקסט, לרוב קצר יחסית (אם כי לא תמיד), המלווה לעיתים במוזיקה. אך נראה שתפקידה של השירה היה רחב בהרבה בעת העתיקה.
שירת מחאה עתיקה, האומנם?
בחודשים האחרונים התחוללה סערה של ממש במרחבי שיח רבים, החל מסרטונים ברשתות החברתיות ובפודקאסטים, דרך כתבות וראיונות וכלה בדיונים אקדמיים ברחבי העולם. ניתן לומר שמה שחולל את התסיסה הזו היה אירוע תרבותי עכשווי, אלא שבעצם מדובר באחד מהשירים-סיפורים העתיקים ביותר שתועדו ונמצאים בידינו – הכוונה היא כמובן לצאת הסרט 'האודיסאה' על פי יצירתו האלמותית של המשורר היווני הומרוס, בבימויו של כריסטופר נולן.
בדיונים שהתקיימו בנושא בפלטפורמות שונות בישראל התגלגלה השיחה כמעט תמיד לנושא המלחמה, השלכותיה והעמדה המוסרית כלפיה. זו נטייה טבעית במדינה שנתונה זה כמעט שלוש שנים במלחמה.
אכן, תחת שרביט הבמאי של נולאן, הושם דגש על העוולות ההכרחיים והלא הכרחיים שבמלחמה, על הטראומה והפוסט-טראומה שמלווים את הלוחמים, על הפוליטיקה והאינטרסים המניעים את המלחמה ועוד. בישראל שבה שבים חיילי מילואים לביתם בכל פעם לאחר כמה חודשים של שירות, קשיי החזרה הביתה גם הם הדהדו בחלל ההווה הנחווה של רבים מהישראליים.
חשוב לציין כי האלמנטים הללו קיימים כמובן בסיפור המקורי בצורה זו או אחרת, ולא ניתן להתכחש גם אל הבחירה המקורית של הומרוס לכתוב אפוס לא רק על המלחמה, אלא גם על השיבה. עם זאת, במחקר המרכזי שנעשה על האודיסאה אין עדות ברורה ליחס שלילי או ביקורת מצד הומרוס על המלחמה.
אין בכך כדי לומר שלשיר האפי אין מוסר השכל, אלא שהתפיסה המוסרית, שמתוכה אנו יכולים להניח שעמדתו של הומרוס כלפי השלכות המלחמה תהיה שלילית, אינה קיימת באופן זה בתרבות יוון העתיקה ובסיפורי המיתולוגיה היוונית.
פילוסופיה נגד השירה
את העדויות לחוסר המחויבות של משוררי יוון למושגים של טוב ורע, או למערכות אתיות ברורות, ניתן לראות כבר בכתביו של הפילוסוף היווני אפלטון, שהיה מהמבקרים המרכזיים של המשוררים והפנה את חיצי ביקורתו גם כלפי הומרוס עצמו. אפלטון, מאבותיה של הפילוסופיה המערבית ומי שהניח את עצם התשתית לדיונים על הרעיונות המהותיים והתגשמותם בעולם הממשי, כותב את מרכז ביקורתו בספר המדינה (במקור פוליטאה או פוליטיקה) בו הוא מנסה לצייר את דמותה של עיר המדינה האידיאלית ומציע לגרש ממנה את המשוררים.
אפלטון מוטרד מאוד מכוחם של המשוררים כגורמים מחנכים בחברה היוונית. לשיריהם, שהיו מובאים על ידי מדקלמים מיוחדים או בהצגות, היה אפקט כמעט מהפנט ורבים מהאזרחים היו מאמינים שהדקלום הוא מאין טראנס שדרכו משדרים האלים את מסריהם.
עוצמת השירים הטרידה את אפלטון מכמה טעמים. ראשית, הוא רואה בהם "אגדות שקר" מומצאות: "אשר לסיפורים שסופרו בידי הומרוס והסיודוס ושאר המשוררים… אלה חיברו סיפורי כזב ומספרו אותם לבני האדם".
ביחסו של אפלטון לאמת ובדיה לא ניתן להעמיק בדברים אלו, אך ראוי לציין כי חלק מביקורתו נסובה סביב הניסיון של המשוררים "לחקות" את המציאות הנחווית, שהיא מבחינת אפלטון בעצמה חיקוי של האידאות, הצורות המושלמות של הדברים. על כך הוא תוקף שוב את הומרוס: "נקבע אפוא שכל המשוררים, החל בהומרוס, אינם אלא מחדשי-בבואות של המידה הטובה ושל שאר הדברים שהם עוסקים בהם, אך אל האמת אינם מגיעים".
אך ביקורתו מעמיקה אף יותר, שכן מעבר לחששו לאמת ומאבקו בשקר, מזהה אפלטון בדברי המשוררים פוטנציאל לירידה מוסרית של ממש: "אך עדיין לא השמענו את עיקר הקטרוג שיש לקטרגו על אותה אומנות; והוא – שיש בידה לפגום גם בהגונים, חוץ ממתי מספר; והרי זה דבר שכולו נורא".
הוא מסביר שככל שהשירה נותנת ייצוג לתכונות שליליות כגון מרמור, ליצנות, שחיתות, תאווה וזעם, כך היא מקנה את התכונות הללו לשומעים אותה. על המשורר הוא אומר כי "הוא מרוום ומגדלם… ומעמידם למושלים עלינו, בעוד שמן הראוי לשעבדם, למען נהיה טובים ומאושרים יותר, ורעים ומסכנים פחות".
אם כן, ברור הדבר כי ביוון, מקום מוצאה של המילה 'אתיקה' והפילוסופיה המוסרית, הייתה תפיסה של ראוי וטוב, אך תפיסה זו לא בהכרח באה לידי ביטוי בכתביהם השיריים והדתיים. אפלטון, שניסה ליצור חברה המבוססת על דעת ועל המידות הטובות, יצא למערכה נגד שירת אלילים זו.
פואטיקה ואתיקה במורשת ישראל
כפי שנאמר, לא מעט נכתב ונאמר על העדכנית ביותר מבין אלפי הגרסאות של הסיפור האולטימטיבי על הגיבור השב לביתו מן המלחמה, ומילים רבות לאין נספור נשפכו על היצירה המקורית עצמה. חוקרים ממקמים את האודיסאה (ואת "אחותה" האיליאדה) יחד עם התנ"ך כיצירות שחוללו את התרבות המערבית כפי שאנחנו מכירים אותה. יש שיאמרו, אולי בהפרזה קלה, שכל סיפר שסופר מאז הוא גרסה של סיפורים אלו, או לפחות נתון בהתכתבות ספרותית עמם.
עם זאת, את אחד ההבדלים המהותיים בין "שירת" התנ"ך לבין השירה האפית של יוון העתיקה, ניתן לראות דווקא בתפקידן בהתפתחות התפיסות המוסריות במערב. בעוד שביוון העתיקה התקיים מתח, ואפילו מאבק גלוי, בין השירה לדעת ולמוסר, הרי שבמסורת ישראל המצב הוא שונה.
ניתן להרחיק ולומר כי כמה מהתפתחויות המוסריות הגדולות של החברה המערבית, החל מאיסור רצח, דרך דיני משפחה, יחס לזרים, חוקי עבודה ועוד – נולדו בספר הספרים, או לכל הפחות התקיימו בו מוקדם מרוב התיעודים ההיסטוריים האחרים. אופייה של התורה, כשילוב בין סיפורו ההיסטורי של עם ישראל לבין ספר חוקיו הראשוני, מייצרת אותו כמסמך שיש בו פואטיקה וליריקה, אך אינו יכול להתכסות בהן כדי לדלג על סוגיות של אחריות לאופי החברה.
כמובן שהתנ"ך רווי במעשים לא מוסריים במובהק ובמעשים שמוסריותם יכולה להיות מוטלת בספק. החל מרצח אח את אחיו, ועד לטבח בעמים שלמים. לעיתים המעשה מוכרז כחטא, ולעיתים הוא "מוכשר" כטוב, אך לא ניתן להתכחש לעובדה שהחל מחוקי ספר שמות וויקרא ועד לנבואתם של הנביאים המאוחרים – מתגבשת תפיסה מוצקה של מה שייקרא מאוחר יותר "המוסר היהודי", או "המוסר היהודי-נוצרי" ויתגלגל גם לתפיסת האתיקה המערבית בכללותה.
אין פלא אם כן, שתפקיד המשורר בהיסטוריה היהודית איננו תפקיד שנוי במחלוקת, לא כל שכן בזוי, אלא תפקיד של מנהיגים, רבנים, מורים, אנשי רוח ומוסר. החל ממזמורי תהילים המיוחסים לדוד המלך ושיר השירים המיוחס לשלמה, דרך משוררי תור הזהב של ימי הביניים כגון רבי יהודה הלוי, רבי שלמה איבן גבירול ורבי משה אבן עזרא, ובמובנים רבים גם בתחיית השירה העברית מהמאה העשרים ועד ימינו – ניתן לראות שילוב של פואטיקה ואתיקה בכתיבה היהודית.