בסוף השבוע שעבר יצאה לקהיר משלחת בכירה של הרשות הפלסטינית, אש"ף ופת"ח, בראשות סגן הנשיא חוסין אלשייח' ועוד בכירים ברשות. הביקור נערך ימים אחדים לאחר שבבירה המצרית התכנסו מנהיגי כמעט כל הזרמים הפוליטיים הפלסטיניים כדי לדון בבחירות לפרלמנט, המתוכננות ל־28 בנובמבר, ובאפשרות להקים גוש רחב מול פת"ח. אלא שלאחר עשרים שנה ללא בחירות ושורה של ניסיונות שבוטלו, כלל לא ברור שההצבעה אכן תתקיים.

בראיון ל'דבר', ד"ר מיכאל מילשטיין, מומחה לזירה הפלסטינית ולשעבר ראש הזירה הפלסטינית באמ"ן, מסביר על נסיבות שהביאו הפעם את אבו מאזן לקדם את קיומן של הבחירות, אך גם מצביע על הסיבות שבגללן הן עלולות שלא להתקיים.

עשרים שנה בלי בחירות

מילשטיין מסביר כי עצם ההכרזה על קיום הבחירות היא תוצאה ישירה של לחץ בינלאומי על אבו מאזן "להתחיל להפגין איזושהי חזות של רעננות, של שיפור, של דמוקרטיזציה" — לחץ שגבר בעיקר סביב הרצון להתקדם עם התוכניות בעזה. הלחץ הזה כבר הצמיח בחודשים האחרונים את הוועידה הכללית השמינית של פתח. הבחירות המתוכננות הפעם הן לפרלמנט בלבד, החלטה שקשורה לניהול סיכונים של הרשות שכן תבוסה בזירה הפרלמנטרית תהווה תמרור אזהרה לבחירות לנשיאות וככל הנראה לביטולם.

"עברו כבר עשרים שנה בלי בחירות", אומר מילשטיין, ומזכיר שהניסיון הרציני האחרון היה ב-2021 – ניסיון שביטולו, לדבריו, "במידה מסוימת גם הביא בסופו של דבר למבצע 'שומר החומות'". מי שדחף אז לקידום התהליך היה בעיקר ג'יבריל רג'וב, מזכ"ל הוועדה המרכזית של פת"ח. אלא שהבחירות בוטלו כי פת"ח הגיעה מפוצלת לכמה רשימות, ומרגע שההערכות הצביעו על הפסד צפוי מול חמאס, "הם פתאום תפסו את הראש". קודם לכן, ב-2006, התקיימו בפועל הבחירות הדמוקרטיות האמיתיות היחידות אי־פעם ברשות – ואז המנצחת הייתה חמאס.

ירושלים כמכשול, ישראל כאליבי

מילשטיין מציג את "האקדח" שהונח לפני כשבועיים וצפוי לחסל את הסיכוי לבחירות "במסיבת עיתונאים, הציב חוסין אלשייח' תנאי לפיו הבחירות יתקיימו בירושלים" – כלומר שתושבי מזרח ירושלים יצביעו כמו ב-1996 וב-2006, בתוך השטח המוניציפלי ובתוך שטח ישראל, כולל לרשימות חמאס. זהו בדיוק התנאי ששימש כתירוץ לביטול ב-2021, ולכן ההערכה היא שהרשות "סומכת על כך שיהיה גורם חיצוני כלומר ישראל שתתן להם אליבי לביטול הבחירות".

עוד תסבוכת שעלולה לסכל את הבחירות היא שחמאס מצהירה כי היא מתכוונת להשתתף בבחירות, בעוד הרשות דורשת ממנה כתנאי לכבד את ההסכמים המדיניים שעליהם היא חתומה, ובראשם הסכם אוסלו, "תנאי שחמאס מעולם לא הייתה מוכנה לקבל", אומר מילשטיין. לדבריו, המסקנה היא שרוב הסיכויים הם ש"או שישראל תעצור את הבחירות, או שחמאס תעשה בעיות".

ציבור פלסטיני עייף

"הציבור הפלסטיני במצב מאוד מאוד נמוך ומיואש", אומר מילשטיין, פורט את הגורמים לאותה שחיקה בקרב הפלסטינים: המערכת מפוצלת, המלחמה עוד נוכחת, והתחושה היא שהעולם כבר לא מתעניין במה שקורה איתם, ובוודאי בסוגיות פנימיות של החברה הפלסטינית.

"גם השיח על שתי מדינות נראה דמיוני לחלוטין כרגע", הוא מסביר ואמר כי למעשה, הבחירות הישראליות מעניינות את הציבור הפלסטיני הרבה יותר מהבחירות ברשות, מתוך הבנה שהבחירות האלו "יקבעו הרבה יותר את הגורל שלהם כרגע מאשר הבחירות ברשות".

המועמדים החזקים שמאתגרים את אבו מאזן

בזירת המועמדים בולט מרואן ברגותי מעל כולם. לפי מילשטיין, לאורך עשור של סקרי מכון שקאקי הוא מנצח בפער גדול כל מועמד בבחירות לנשיאות, בין אם מפת"ח ובין אם מחמאס. אלא שלבחירות לנשיאות עדיין לא נקבע מועד, והתמודדות לפרלמנט מורכבת יותר: ברגותי יצטרך להעמיד רשימה משלו ולנהל אותה מתוך הכלא, ללא קשר סדיר עם העולם החיצון וללא נציג מוסכם שיפעל בשמו. לכן, בשלב זה, "הוא בעיקר סמל שמריצים".

בנו, קאסם ברגותי, הפעיל בזירה הפוליטית, אמר למילשטיין כי המשפחה מתכוונת להריץ את ברגותי כאשר יתקיימו בחירות לנשיאות, בין היתר מתוך תקווה שבחירתו תסייע להביא לשחרורו מהכלא. מועמדים נוספים שעשויים להעמיד רשימות הם נאסר אלקדווה, לשעבר שר החוץ הפלסטיני, וסלאם פייאד, ראש הממשלה לשעבר. אלא שלדברי מילשטיין, התמיכה בפייאד נמוכה מאוד בסקרים.

שובו של דחלאן

שחקן נוסף שחוזר לשיח ולזירה הציבורית הוא מחמוד דחלאן, שהיה ראש כוחות הביטחון המונע ברצועת עזה עד 2007 ולאחר עימותים חריפים עם אבו מאזן הודח מפתח ב-2011 ומתגורר מאז בגלות באבו דאבי. לפי מילשטיין, דחלאן הוא איש של האמירויות – הוא ממומן ונתמך על ידיהם ובמידה רבה גם על ידי מצרים "אליהם הוא גם מאוד מקורב". לדבריו, דחלאן גם זוכה לתמיכה רחבה בציבור במיוחד העזתי. סקר שערך מכון AWRAD הפלסטיני במאי האחרון ממחיש זאת: לפי תוצאותיו אילו נערכו בחירות לנשיאות, 38% מהעזתים היו בוחרים בדחלן, 21% בברגותי ו-14% בחוסין אלשייח', בעוד מועמדי חמאס היו משיגים בקושי כ-5%.

"מה שהכניס את דחלאן הוא בעיקר הרצון להשתלב בקבלת ההחלטות, בין היתר כדי לקדם את השלב השני בעזה", מסביר מילשטיין. לדבריו, דחלאן ראה "הזדמנות אמיתית לחזור לעזה אלא שכרגע נראה שההזדמנות הזאת מתפוגגת".

למרות קשריו הטובים עם הנהגת חמאס בחו"ל והשיחות על "חזית לאומית" שתכלול חיבור של דחלאן עם אנשי חמאס, מילשטיין מעריך כי הסיכוי שדחלאן וחמאס יתמודדו ברשימה משותפת נמוך מאוד. ייתכנו ביניהם תיאום או שיתוף פעולה סביב הסדרה עתידית בעזה, אך דחלאן, לדבריו, "הוא בכל זאת איש של פת"ח".

בינתיים מנצל דחלאן את השיח על הבחירות כדי לקדם את עצמו מול הציבור העזתי. שני ערוצי טלוויזיה המזוהים עמו משדרים ברצועה את המסר שהוא מסוגל להביא להסדרה ולסיום הלחימה. הוא היה מעורב במהלך שחיבר בין חמאס בחו"ל, חתנו ושליחו של הנשיא ארצות הברית ג'ראד קושנר ומדינות המפרץ והוביל לתקופה קצרה של רגיעה, אך מאז חודשה הלחימה. עצם המהלך, אומר מילשטיין, גרם לאבו מאזן ולאנשי הרשות "לזוז באי־נוחות בכיסא", מחשש שהם הופכים לבלתי רלוונטיים.

האמריקאים לא מתעניינים

מילשטיין מאמין כי הסיכוי לקיום הבחירות נמוך, לא רק בגלל מצב העניינים הפנימי בחברה הפלסטינית ובפוליטיקה הפנימית שלה. לדבריו, הבחירות הקודמות שנערכו ברשות התקיימו במידה רבה מתוך התערבות חיצונית ולא מתוך החלטה ריבונית של הציבור והשלטון הפלסטיני.

"אם אנחנו משווים את הנסיבות שהובילו לבחירות ב-2006, מי שבעצם דחף לבחירות הייתה קונדוליזה רייס וג'ורג' בוש הבן בשם יומרה לקידום דמוקרטיה, מה שהוביל בסופו של דבר לניצחון חמאס", אומר מילשטיין. היום לעומת זאת, לדבריו, הוא "לא מזהה סימנים לכך שהאמריקאים באמת מתעניינים בעניין הזה. הם עסוקים כל כך באיראן ואין להם לא את המוטיבציה ולא את הפניות לעניין הפלסטיני".