הרשות הפלסטינית הכריזה על בחירות לפרלמנט ב-28 בנובמבר 2026, עשרים שנה לאחר הבחירות הקודמות ברשות – אך ד"ר מיכאל מילשטיין, מומחה לזירה הפלסטינית ולשעבר ראש הזירה הפלסטינית באמ"ן, מעריך שהסיכוי שהן יתקיימו בפועל נמוך, בגלל שהנהגת הרשות הנוכחית וארה"ב אינן מעוניינות באמת בבחירות.

בסוף השבוע שעבר יצאה לקהיר משלחת בכירה של הרשות הפלסטינית, אש"ף ופת"ח, בראשות סגן הנשיא חוסין אלשייח' ועוד בכירים ברשות. הביקור נערך ימים אחדים לאחר שבבירה המצרית התכנסו מנהיגי כמעט כל הזרמים הפוליטיים הפלסטיניים כדי לדון בבחירות ובאפשרות להקים גוש רחב מול פת"ח. בראיון ל'דבר' מסביר ד"ר מילשטיין על הנסיבות שהביאו הפעם את נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן) לקדם את קיומן של הבחירות, ומצביע על הסיבות שבגללן הן עלולות שלא להתקיים.

עשרים שנה בלי בחירות

מילשטיין מסביר כי עצם ההכרזה על קיום הבחירות היא תוצאה ישירה של לחץ בינלאומי על אבו מאזן "להתחיל להפגין איזושהי חזות של רעננות, של שיפור, של דמוקרטיזציה" — לחץ שגבר בעיקר סביב הרצון להתקדם עם התוכניות בעזה. הלחץ הזה כבר הצמיח בחודשים האחרונים את הוועידה הכללית השמינית של פתח. הבחירות המתוכננות הפעם הן לפרלמנט בלבד, החלטה שקשורה לניהול סיכונים של הרשות, שכן תבוסה בזירה הפרלמנטרית תהווה תמרור אזהרה לבחירות לנשיאות וככל הנראה לביטולן.

"עברו כבר עשרים שנה בלי בחירות", אומר מילשטיין, ומזכיר שהניסיון הרציני האחרון היה ב-2021, וביטולו, לדבריו, "הביא במידה מסוימת, בסופו של דבר, למבצע 'שומר החומות'". מי שדחף אז לקידום התהליך היה בעיקר ג'יבריל רג'וב, מזכ"ל הוועדה המרכזית של פת"ח. אלא שהבחירות בוטלו כי פת"ח הגיעה מפוצלת לכמה רשימות, ומרגע שההערכות הצביעו על הפסד צפוי מול חמאס, "הם פתאום תפסו את הראש". קודם לכן, ב-2006, התקיימו בפועל הבחירות הדמוקרטיות האמיתיות היחידות אי־פעם ברשות – ואז המנצחת הייתה חמאס.

ירושלים כמכשול, ישראל כאליבי

מילשטיין מציג את "האקדח" שהונח לפני כשבועיים וצפוי לחסל את הסיכוי לבחירות: מזרח ירושלים. "במסיבת עיתונאים, הציב סגן הנשיא אלשייח' תנאי לפיו הבחירות יתקיימו בירושלים", כלומר שתושבי מזרח ירושלים יצביעו כמו ב-1996 וב-2006, בתוך השטח המוניציפלי ובתוך שטח ישראל, כולל לרשימות חמאס. זהו בדיוק התנאי ששימש כתירוץ לביטול ב-2021, ולכן ההערכה היא שהרשות "סומכת על כך שיהיה גורם חיצוני, כלומר ישראל, שתיתן להם אליבי לביטול הבחירות".

עוד תסבוכת שעלולה לסכל את הבחירות היא שחמאס מצהיר כי הוא מתכוון להשתתף בבחירות, בעוד הרשות דורשת ממנו כתנאי לכבד את ההסכמים המדיניים שעליהם היא חתומה, ובראשם הסכם אוסלו – "תנאי שחמאס מעולם לא הייתה מוכנה לקבל", אומר מילשטיין. לדבריו, המסקנה היא שרוב הסיכויים הם ש"או שישראל תעצור את הבחירות, או שחמאס יעשה בעיות".

"הציבור הפלסטיני מיואש"

"הציבור הפלסטיני במצב מאוד מאוד נמוך ומיואש", אומר מילשטיין, ופורט את הגורמים לשחיקה בקרב הפלסטינים: המערכת מפוצלת, המלחמה עוד נוכחת, והתחושה היא שהעולם כבר לא מתעניין במה שקורה איתם, ובוודאי בסוגיות פנימיות של החברה הפלסטינית.

"גם השיח על שתי מדינות נראה דמיוני לחלוטין כרגע", מסביר מילשטיין ואמר כי למעשה, הבחירות הישראליות מעניינות את הציבור הפלסטיני הרבה יותר מהבחירות ברשות, מתוך הבנה שהבחירות האלו "יקבעו הרבה יותר את הגורל שלהם כרגע מאשר הבחירות ברשות".

המועמדים החזקים שמאתגרים את אבו מאזן

הבולט ביותר מבין המועמדים בבחירות הוא מרואן ברגותי, חבר פת"ח המרצה מאסר עולם בכלא הישראלי על מעשי טרור. לפי מילשטיין, לאורך עשור של סקרי מכון שקאקי הוא מנצח בפער גדול כל מועמד בבחירות לנשיאות, מפת"ח ומחמאס כאחד. אלא שלבחירות לנשיאות עדיין לא נקבע מועד, וההתמודדות לפרלמנט מורכבת יותר: ברגותי יצטרך להעמיד רשימה משלו ולנהל אותה מתוך הכלא, ללא קשר סדיר עם העולם החיצון וללא נציג מוסכם שיפעל בשמו. לכן, בשלב זה, "הוא בעיקר סמל שמריצים".

מילשטיין מספר שקאסם ברגותי, בנו של מרוואן ופעיל גם הוא בזירה הפוליטית, אמר לו כי המשפחה מתכוונת להריץ את ברגותי כאשר יתקיימו בחירות לנשיאות, בין היתר מתוך תקווה שבחירתו תסייע להביא לשחרורו מהכלא. מועמדים נוספים שעשויים להעמיד רשימות הם נאסר אלקדווה, לשעבר שר החוץ הפלסטיני, וסלאם פיאד, ראש הממשלה לשעבר. אלא שלדברי מילשטיין, התמיכה בפיאד נמוכה מאוד בסקרים.

שובו של דחלאן

שחקן נוסף שחוזר לשיח ולזירה הציבורית הוא מוחמד דחלאן, ראש הביטחון המסכל ברצועת עזה עד 2007, ולאחר עימותים חריפים עם אבו מאזן הודח מפת"ח ב-2011, ומתגורר מאז בגלות באבו דאבי. לפי מילשטיין, דחלאן הוא איש של האמירויות – הוא ממומן ונתמך על ידיהן, ובמידה רבה גם על ידי מצרים, "אליהם הוא גם מאוד מקורב". לדבריו, דחלאן גם זוכה לתמיכה רחבה בציבור במיוחד העזתי. סקר שערך מכון AWRAD הפלסטיני במאי האחרון ממחיש זאת: לפי תוצאותיו אילו נערכו בחירות לנשיאות, 38% מהעזתים היו בוחרים בדחלאן, 21% בברגותי ו-14% בחוסין אלשייח', בעוד מועמדי חמאס היו משיגים בקושי כ-5%.

"מה שהכניס את דחלאן הוא בעיקר הרצון להשתלב בקבלת ההחלטות, בין היתר כדי לקדם את השלב השני בעזה", מסביר מילשטיין. לדבריו, דחלאן ראה "הזדמנות אמיתית לחזור לעזה אלא שכרגע נראה שההזדמנות הזאת מתפוגגת".

למרות קשריו הטובים עם הנהגת חמאס בחו"ל, והשיחות על "חזית לאומית" שתכלול חיבור של דחלאן עם אנשי חמאס, מילשטיין מעריך כי הסיכוי שדחלאן וחמאס יתמודדו ברשימה משותפת נמוך מאוד. ייתכנו ביניהם תיאום או שיתוף פעולה סביב הסדרה עתידית בעזה, אך דחלאן, לדבריו, "הוא בכל זאת איש של פת"ח".

בינתיים מנצל דחלאן את השיח על הבחירות כדי לקדם את עצמו מול הציבור העזתי. שני ערוצי טלוויזיה המזוהים עמו משדרים ברצועה את המסר שהוא מסוגל להביא להסדרה ולסיום הלחימה. הוא היה מעורב במהלך שחיבר בין חמאס בחו"ל, חתנו ושליחו של הנשיא ארצות הברית ג'ראד קושנר ומדינות המפרץ והוביל לתקופה קצרה של רגיעה, אך מאז חודשה הלחימה. עצם המהלך, אומר מילשטיין, גרם לאבו מאזן ולאנשי הרשות "לזוז באי־נוחות בכיסא", מחשש שהם הופכים לבלתי רלוונטיים.

האמריקאים לא מתעניינים

מילשטיין מאמין כי הסיכוי לקיום הבחירות נמוך, ולא רק בגלל מצב העניינים הפנימי בחברה הפלסטינית ובפוליטיקה הפנימית שלה. לדבריו, הבחירות הקודמות שנערכו ברשות התקיימו במידה רבה מתוך התערבות חיצונית, ולא מתוך החלטה ריבונית של הציבור והשלטון הפלסטיני.

"אם אנחנו משווים את הנסיבות שהובילו לבחירות ב-2006, מי שבעצם דחף לבחירות היו מזכירת המדינה של ארה"ב קונדוליסה רייס ונשיא ארה"ב ג'ורג' בוש הבן, בשם יומרה לקידום דמוקרטיה, מה שהוביל בסופו של דבר לניצחון חמאס", אומר מילשטיין, ולדבריו, "אני לא מזהה סימנים לכך שהאמריקאים באמת מתעניינים בעניין הזה. הם עסוקים כל כך באיראן, ואין להם לא את המוטיבציה ולא את הפניות לעניין הפלסטיני".