ב-26 באוגוסט פורסם בעיתון 'הארץ' מאמר מערכת תחת הכותרת "שמאל לא מתנחל", בעקבות פרסום על כך שבוגרי תנועת הנוער 'המחנות העולים' שוקלים להקים קיבוץ חדש בבקעת הירדן. הרעיון שמי שמזהה עצמו כחלק מהשמאל יבחן התיישבות מעבר לקו הפסקת האש של 1949 עורר את חמתה של מערכת 'הארץ', וניתן להניח שגם את חמתם של רבים מקוראי העיתון.

גישת 'הארץ', המתיימרת לייצג את השמאל, רואה בכל התיישבות מעבר לקו הפסקת האש (המכונה "הקו הירוק") התנחלות, כלומר יישוב שאינו לגיטימי ופוגע בפלסטינים. זוהי גישה שגויה, פשטנית וצדקנית. קו הפסקת האש של 1949 אינו קריטריון טוב לקביעת הגבולות, וגם לא לצדק. הגבולות הרצויים צריכים להבטיח ביטחון ויציבות, המהווים תנאים הכרחיים להתקדמות לשלום.

ההתנגדות להתיישבות בבקעה, כלומר תמיכה בנסיגה ממנה, היא דוגמה מובהקת לכשלי הגישה הזו. המשמעות המעשית של נסיגה מבקעת הירדן, החוצצת בין ירדן לשטחי הרשות, היא יצירת קו גבול לאורך יותר ממאה קילומטרים בין הרשות הפלסטינית לירדן. גבול זה עלול להיות מקור לגידול חד בהברחות נשק ואמצעים (כפי שהיה ניתן לראות בגבול בין מצרים לעזה) וכן בסיכויים לחדירת חוליות מחבלים ממקורות שונים. אלו יחזקו את פעילות הטרור ביהודה ושומרון, אשר יביאו בתורן להחרפה בתגובה הישראלית, שכן צה"ל יצטרך לפעול נגד העלייה בטרור.

עומק אסטרטגי

הגישה החלופית מבוטאת היטב בעיקרון 'גבולות בני הגנה' שאותו ניסח יגאל אלון. לא בכדי, מאמר המערכת של ה'ארץ' תוקף את אלון וקושר בינו לבין 'המחנות העולים'. 'הארץ' מציינים את אלון, ישראל גלילי ויצחק טבנקין, כדוגמאות לאנשי שמאל לכאורה אשר תמכו בהתיישבות מעבר לקו שביתת הנשק.

התפיסה של אלון לא מייחסת לקו הפסקת האש מעמד מיוחד. הוא אף התנגד, בזמן מלחמת השחרור, להפסקת האש על בסיס קו שביתת הנשק, בדיוק בגלל החולשות הביטחוניות שייחס לו. לפי גישתו, הגבולות הרצויים נקבעים לפי יעדים ברורים של ביטחון ויציבות, וכך הם משרתים את מטרת השלום.

הדוגמה של הגבול הירדני משקפת את העומק שבתפיסתו של אלון. אלון הסביר כי ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה ריכוז כוחות אויב על קווי שביתת הנשק (שהיו רחוקים טרם 1967 כ-10 ק"מ בלבד מגוש דן). קרבה זו לרצועת השטח הצרה, המאכלסת את ריכוז האוכלוסייה הגדול בישראל, מהווה סכנה קיומית. לכן, צה"ל ייאלץ לנקוט "מתקפת נגד מקדימה" בשטח ירדן דאז, למשל אזור הבקעה, שתמנע את הסכנה הממשית. אבל מתקפה כזו, אשר מתרחשת מעבר לשטחי ישראל, תיחשב ברמה מדינית לתוקפנות ישראלית וההשלכות הבינלאומיות לכך יהיו כבדות.

ההיבט המדיני קושר בין המטרה הביטחונית לשאיפה לשלום. המצב שבו המחיר ליציאה למלחמה נגד ישראל נמוך מיטיב עם הכוחות הפנימיים, למשל בירדן, המתנגדים להסדר. לעומת זאת, כאשר המחיר המדיני ליציאה למלחמה גבוה, גדל הסיכוי להתחזקות כוחם של השואפים להסדר, בתוך המאבק הפוליטי הפנימי.

'גבולות בני הגנה' גם היום

אף שדברים רבים השתנו בגבול המזרחי וביהודה ושומרון מאז שאלון ניסח את העיקרון, ההיגיון שלו תקף. האיום הנוכחי אינו פלישה צבאית מירדן, אלא הברחות נשק וחדירות מחבלים. אך הצורך בבקעת הירדן כחיץ בין ירדן לישראל קיים, וההיגיון שגבולות צריכים לתמוך בביטחון וביציבות עומד בעינו. גם היום, נסיגה מבקעת הירדן תפגע בביטחון ותחזק את גורמי הטרור המתנגדים להסדר.

יתרה מכך, גם אם השלטון הירדני נחשב כיום לאחד היציבים והאחראיים במזרח התיכון, אין לדעת אילו תמורות יחולו בו בעוד עשור או שניים. כלומר הצורך בבקעת הירדן אינו נוגע רק לנקודת הזמן הנוכחית, אלא גם לכך שהנסיבות עלולות להשתנות ולייצר איומים חדשים. נסיגה מהבקעה גם עלולה להקל על גורמים פלסטיניים מיהודה ושומרון, הרוצים לערער את היציבות בממלכה הירדנית.

מטעמים אלו, נדרשת ריבונות ישראלית בבקעה כערובה לביטחון ישראל, וזו תלויה בהתיישבות אזרחית. מתווה הגבולות הרצוי צריך לשרת את ביטחון המדינה, ועל בסיסו המדינה צריכה לעודד התיישבות. כמובן שהתיישבות בפני עצמה אינה ערובה להכרה בינלאומית, אך היא מהווה תנאי הכרחי. ללא התיישבות, במצב של שליטה צבאית בלבד על השטח, לא יהיה בסיס להתעקשות לשמירת הריבונות בכל הסדר עתידי, וזו קריטית לביטחון המדינה.

נדרשת התיישבות פרודוקטיבית ולא אלימה

היות וההתיישבות נדרשת, עולה שאלה על אופייה. גם סוגייה זו עולה ממאמר המערכת של 'הארץ', אלא שמבחינת כותביו אין כל צורך באבחנה בין סוגים שונים של התיישבות: כל מה שמעבר לקו הפסקת האש הוא התנחלות, כל התנחלות היא אלימה ומהווה חלק מגל הטרור היהודי נגד הפלסטינים.

אבל תפיסת 'הארץ' לוקה בפשטנות. הצרכים הביטחוניים דורשים התיישבות בבקעה, ולכן על יישובים אלה להיות ממוקדים בפיתוח חברתי וכלכלי. החוות, כסוג התיישבות, מבוססות על העיקרון המנוגד. בהכללה, הפעילות הכלכלית שלהן שולית, ומוקד מאמצן הוא בחיכוך עם הפלסטינים בתקווה להרתיעם ואף לגרשם. לכן הן יכולות להיות ממקומות, באופן המנוגד לעקרון גבולות בני הגנה, גם בתוך ריכוזי אוכלוסייה פלסטינים, במטרה לדרדר את המצב בשטח להסלמה ולאלימות.

נערן, הקיבוץ הקיים של תנועת הבוגרים של 'המחנות העולים' בבקעה, ממוקד בעשייה חינוכית וחקלאית, מקיים קשרים טובים עם שכניו הפלסטינים ומתנגד, באמצעים שונים, לגל האלימות היהודית. גם קיבוץ נוסף שיוקם על ידי בוגרי 'המחנות העולים' יפעל באותו אופן, כדי ליצור התיישבות בת קיימא באזור, אשר אינה מקדמת עימותים מכל סוג.

הטרור והפשיעה הלאומנית מצד יהודים אכן משתוללים ביהודה ושומרון. יש להיאבק בתופעות אלו בנחרצות ולהתנגד לכל התיישבות המעודדת אותן. עם זאת, העובדה שקיימים גורמים קיצוניים בבקעת הירדן אינה עילה לנסיגה ממנה, שכן היא אינה מבטלת כהוא זה את הצורך האסטרטגי-ביטחוני בשליטה בה.

גילוי נאות: כותב שורות אלו הוא חבר בתנועת הבוגרים של 'המחנות העולים'