מרכז "אילאף", העוסק במעקב אחר נפגעי האלימות והפשיעה בחברה הערבית ואחר יישום תוכניות הממשלה והרשויות למאבק בתופעה, פרסם עם פתיחת שנת הלימודים מסמך שבוחן כיצד האלימות והפשיעה משפיעות על ילדים ובני נוער, ומהו המענה שנדרש ממערכת החינוך לתת להם.

נייר המדיניות מתפרסם על רקע המשך מקרי האלימות בחברה הערבית. ב-18 באוגוסט, כשבועיים לפני פתיחת שנת הלימודים, נרצח בכפר מנדא המורה אבראהים אלמנדלאווי. מתחילת השנה נרצחו תשעה ילדים ובני נוער מתחת לגיל 18, ועל פי הערכות 38 ילדים התייתמו בעקבות מעשי פשיעה ואלימות.

עו"ד ראויה חנדקלו, מנכ"לית "אילאף", מדגישה כי מבחינתה תפקידה של מערכת החינוך אינו מסתכם בהוראה בלבד. "תפקיד מערכת החינוך הוא בשיקום ובמניעה", היא אומרת. לדבריה, המערכת צריכה ליצור עבור הילדים סביבה שיש בה שייכות, סובלנות ונראות. "הילד צריך להרגיש שרואים אותו, שהמדינה רואה אותו". חנדקלו מוסיפה כי בתקופה האחרונה הממשלה רואה בציבור הערבי ציבור עבריין ולא נותנת לו לגיטימציה.

השאלה מהו תפקידה של מערכת החינוך מול השלכות הפשיעה עלתה גם במהלך פגרת הקיץ, בשני דיונים שקיימה ועדת החינוך בנושא. בדיונים התעוררה מחלוקת בין יו"ר הוועדה, ח"כ צבי סוכות, לבין מנהלת האגף לחינוך ערבי, שירין חאפי נאטור, בנוגע לאחריותה של מערכת החינוך להתמודדות עם השלכות האלימות והפשיעה.

חנדקלו מדגישה כי הבעיה אינה רק האלימות שמתרחשת בתוך המסגרת החינוכית, אלא גם ההשלכות של האלימות והפשיעה שמחוץ לבית הספר על התלמידים והצוותים. "הפשיעה והאלימות קורות בתוך החברה, הן לא נעצרות בשער של בית הספר", היא אומרת. לדבריה, תלמידים ומורים עלולים להיות עדים לאירועי אלימות, להשתייך למשפחות שכולות או להתמודד עם מציאות משפחתית הקשורה לפשיעה.

חנדקלו טוענת כי הפער בין המציאות הזאת לבין האופן שבו הוצגה פתיחת שנת הלימודים ממחיש את הבעיה. "ביום הראשון של שנת הלימודים דיברו על מערכת שנפתחה באופן חלק, לא היו שביתות. יש הכחשה והדחקה טוטאלית של המציאות המדממת בתוך החברה הערבית".

אין מאגר ממשלתי מרוכז לילדים שנפגעו מהפשיעה

על פי דו"ח מטה החירום למאבק בפשיעה ובאלימות, בשנים 2019–2024 נרצחו 71 ילדים ובני נוער מתחת לגיל 18. בנייר המדיניות של "אילאף" מצביעים על כך שאין כיום מאגר ממשלתי מרוכז של ילדים שנפגעו מהפשיעה, וכי גם המענים הקיימים אינם תמיד מותאמים למציאות שבה הם חיים.

"כשמדברים עם התלמידים על אלימות, מדברים על חוסן ואקלים בית-ספרי", אומרת חנדקלו. "זו התייחסות קבוצתית, שלא תואמת את המציאות".

לדבריה, צוותי בתי הספר נדרשים לא פעם להתמודד עם אירועי קיצון כמעט ללא מעטפת מתאימה. "אחת המנהלות שריאיינתי סיפרה כי שומר בית הספר זיהה גופה ליד היציאה. 'חסמתי את הכביש עם המכונית שלי, כדי שהילדים לא יצאו ולא יתקרבו'". חנדקלו מוסיפה כי "לתפקד במציאות כזו זה כובד רגשי, נפשי ומקצועי".

גם לאחר אירועי רצח, המענה שניתן לתלמידים מוגבל. ילדים עשויים להגיע לבית הספר או להיעדר ממנו בעקבות האירוע, אך לרוב ההתערבות נמשכת עד 48 שעות באמצעות צוות חירום בית-ספרי (צל"ח). אחת היועצות סיפרה לחנדקלו שכאשר שואלים תלמידים "איך אתם מרגישים, ומה היה?", חלקם, במיוחד ביישובים קטנים, מתחילים לספר, בעוד אחרים משתיקים אותם משום שהם מבינים שאסור לדבר. "זה מייצר עוד בלגן", אמרה.

במקרה אחר, מספרת חנדקלו, נדרש צוות בית הספר לזהות ולאתר תלמידים שהיו ברכב בזמן שאביהם נרצח, כדי להבין מי מהם זקוק למענה. המערכת נדרשת להתמודד גם עם ילדים שנכחו בזירות רצח, ילדים מאוימים וילדים ממשפחות מאוימות, אך אין כיום מידע רציף ומסודר שמאפשר לעקוב אחר מצבם ולטפל בהם לאורך זמן. גם קטינים שנעצרו לאחרונה בחשד למעשי אלימות, היא מדגישה, זקוקים להתייחסות מצד מערכת החינוך. "גם בהם המערכת צריכה לטפל".

לטענת חנדקלו, למשרד החינוך כבר יש ידע וכלים להתמודדות עם מצבים מורכבים כאלה, כפי שנעשה עם ילדים מעוטף עזה, ילדים שהתייתמו במלחמה וילדים שהוריהם שירתו חודשים ארוכים במילואים. גם תקציב ייעודי כבר הוקצה במסגרת החלטת ממשלה 549 למאבק בפשיעה: משרד החינוך קיבל 114 מיליון שקלים, ועד סוף 2024 מומשו 66.6 מיליון שקלים, שהם 58% מתקציב החומש. מתוך 102 תקנים שהוקצו במסגרת התוכנית, אוישו 97.

לפי נייר המדיניות, התקציב שימש בין היתר לתוכניות לקידום אקלים ומוגנות, להרחבת שעות ייעוץ ופסיכולוגיה, למרכזי טיפול בבעיות התנהגות, להכשרת צוותים ולתוכניות למניעת אלימות. עם זאת, בנייר המדיניות נטען כי מרבית המענים עדיין מתמקדים באקלים בית-ספרי, בהתנהגות, במניעה ובתלמידים בסיכון, ולא בצרכים של תלמידים ואנשי חינוך שנפגעו ישירות מהפשיעה שמתרחשת בקהילה.

פער דומה, לטענת חנדקלו, קיים גם בתוכניות גפ"ן. אף שקיימת חובה ש-20% מהתוכניות יעסקו בהתמודדות עם אלימות, לדבריה התוכן אינו בהכרח מותאם למציאות שחווים התלמידים. "אף אחד לא אמר על מה להביא. הם מדברים על סובלנות, אבל יש ילדים שמתמודדים עם אלימות בחוץ, יש ירי מחוץ לבית הספר".

חנדקלו מבקשת לאזן בין המענה הקהילתי לבין הטיפול במקרים הפרטניים, אך מדגישה שריבוי המקרים הופך את הטראומה עצמה לרחבת היקף. על פי סקר מ-2024, 85% מהאזרחים הערבים מכירים אדם שנרצח או נפצע.

"משרד החינוך צריך להכיר במציאות המדממת של החברה הערבית ולהבין מה ההשלכות שלה על התלמידים שלו", אומרת חנדקלו. לדבריה, יש להכיר באופן מפורש בפשיעה ובאלימות בחברה הערבית, להגדיר מעגלי פגיעה ולבנות מענים פרטניים וקהילתיים לתלמידים, למורים ולמנהלים.

במקום "נפגעי עבירה": שלושה מעגלי פגיעה

כיום ההגדרה המשפטית "נפגעי עבירה" משמשת אמת מידה לקבלת מעטפת טיפולית, אך לטענת חנדקלו היא אינה כוללת את כל הילדים שנפגעים בפועל מאירועי פשיעה. היא מספרת על מקרה שבו ילדים היו סמוך לאדם שנרצח וסגרו את עצמם מאחורי דלת כדי שלא יירו גם בהם, אך למרות החשיפה הישירה לאירוע הם אינם נחשבים על פי החוק לנפגעי עבירה. "איך ילד כזה חוזר אחר כך לבית הספר? איך הוא יושב ולומד חשבון?", היא שואלת.

כדי לתת מענה גם למקרים כאלה, נייר המדיניות מציע לעבור מההגדרה המשפטית הצרה של "נפגעי עבירה" לתפיסה רחבה יותר של "מעגלי פגיעה". חנדקלו מדגישה כי המושג נועד לצורכי מדיניות ותפקוד של המערכת, כדי לזהות את היקף ההשפעה של אירועי הפשיעה ואת רמת האחריות הנדרשת, ולא כדי ליצור מעמד משפטי חדש.

נייר המדיניות מגדיר שלושה מעגלי פגיעה. המעגל הראשון כולל את מי שנפגעו ישירות באירוע ואת מי שנמצאים תחת איום מיידי. לפי נייר המדיניות, כיום אין מענה מספק לילדים ולאנשי צוות שחייהם מאוימים בעקבות פשיעה.

המעגל השני כולל ילדים שבני משפחתם או אנשים הקרובים להם נפגעו. במקרים כאלה הפגיעה עשויה לכלול טראומה, התפרקות של התא המשפחתי וקשיים תפקודיים, רגשיים או כלכליים.

המעגל השלישי הוא המעגל הקהילתי, וכולל תלמידים ועובדי חינוך שנחשפו לאירוע ולהשלכותיו בכיתה, בבית הספר או ביישוב גם ללא קרבה ישירה לנפגע, ובהם עדי ראייה. במקרים האלה הפגיעה באה לידי ביטוי בין היתר בתחושת הביטחון האישי, בחשיפה חוזרת לאלימות ובפחד.

בנייר המדיניות מדגישים כי שלושת המעגלים אינם יוצרים מדרג של זכויות או טיפול, אלא נועדו לסייע למערכת להבין מי נפגע ובאיזה אופן, ולהתאים לכך את המענה. "תפקידו של משרד החינוך הוא לא לחכות שישנו הגדרות משפטיות", אומרת חנדקלו. לדבריה, המערכת צריכה לזהות את מי שנכנס בשערי בית הספר כשהוא מתמודד עם השלכות הפשיעה ולתת לו מענה. "אי אפשר לעצום עיניים".

חנדקלו מוסיפה כי האחריות אינה מוטלת רק על מערכת החינוך, אלא גם על הרשויות המקומיות, שלדבריה רבות מהן סובלות ממחסור בתקציבים ובאנשי מקצוע מתאימים. לטענתה, ברשויות אין כיום רשימות מסודרות של פצועים, יתומים ומי שכבר מקבלים טיפול, ולכן חסר רצף בין המענה שניתן לילד בבית הספר לבין התמיכה במשפחה. "מה שבית הספר נותן לילד, הרשות המקומית צריכה לתת להורים שלו. צריך רצף טיפול הוליסטי".

לדבריה, המענה דורש שינוי בתפיסה של מערכת החינוך והכרה בכך שהשפעות הפשיעה ממשיכות ללוות את התלמידים ואנשי הצוות גם בתוך בית הספר. "שער בית הספר אינו קו גבול שמאחוריו מסתיימת הפשיעה. כל עוד הפחד, האובדן והאיום נכנסים עם התלמידים ועם המורים לכיתה, האחריות החינוכית מתחילה שם".