טדסה גטהון נחשב לאחד הרצים הישראלים הבולטים בריצות למרחקים ארוכים. הוא מחזיק בחמישה שיאים ישראליים בריצות ארוכות, מ-5,000 מטר עד 15 ק"מ, באצטדיון ובכביש. לכן, המעבר שלו לריצת המרתון עורר ציפיות גבוהות, במיוחד על רקע ההצלחות של הרצים הישראלים במרחק הזה בשנים האחרונות.

אלא שהמעבר למרתון לא היה חלק. גטהון לא הצליח לסיים שניים משלושת המרתונים הראשונים שלו. במרתון היחיד שהשלים בתקופה הזאת הוא קבע תוצאה מצוינת, שהעניקה לו את הכרטיס לאליפות אירופה.

במרתון הרביעי בקריירה, באליפות אירופה שנערכה באוגוסט האחרון בברמינגהם באנגליה, הדברים כבר נראו אחרת. גטהון חצה את קו הסיום במקום החמישי, ובתום מרוץ צמוד הצליחה נבחרת ישראל לעקוף את גרמניה ולזכות במדליית הזהב הקבוצתית.

"זכינו כבר פעמיים בזהב, אז אנשים כבר מצפים שתביא רק את המדליה בצבע הזה", אומר גטהון ל'דבר'. לדבריו, הלחץ היה גדול גם בגלל רמת היריבות והציפיות מהנבחרת: "התמודדנו מול נבחרות חזקות וספורטאים מצוינים, וכל האחריות הזאת נופלת עליך". רק כשהגיע לקו הסיום התברר לו שהנבחרת זכתה: "כשאומרים לך שזכינו בזהב, זה היה וואו אחד גדול. בסיום הריצה הייתי צריך עוד זמן כדי לעכל את ההישג, ולא מצאתי מילים להסביר את זה. זאת באמת הייתה הרגשה ממש טובה".

מהכפר באתיופיה לאתלטיקה הישראלית

גטהון בן ה-28 נולד בכפר קטן ליד העיר גונדר באתיופיה, השני מתוך שישה ילדים. כילד וכנער הוא לא עסק בספורט בצורה מאורגנת. "לא עשיתי שום ספורט. אני ילד כפרי, גדלתי בכפר", הוא מספר. כשהוריו היו נוסעים לעיר כדי לקדם את תהליך העלייה לישראל, הוא נשאר בבית עם דודה שלו וסייע בעבודות היומיום. "עסקתי ברעיית צאן ובחקלאות".

לדבריו, דווקא אורח החיים בכפר סייע לו לפתח בהמשך את היכולות שהפכו אותו לספורטאי. "כשאתה ילד כפרי, כל מה שאתה עושה זה כמו ספורט. כל יום אתה בפעולה", הוא אומר. רוב הזמן, לדבריו, עבר בתנועה, עם הצאן, בעליות ובירידות, ולא בישיבה בבית.

חצי שנה לפני העלייה לישראל עברה המשפחה לעיר גונדר, ובשנת 2012, כשהיה בן 14, עלה גטהון לישראל. תחילה התגוררה המשפחה במרכז הקליטה בצפת, ובהמשך עבר גטהון ללמוד בפנימיית כפר הנוער תו"מ ביישוב החקלאי חֶרֶב לְאֵת שבמועצה האזורית עמק חפר.

רק כשנה לאחר שהגיע לישראל החל להתאמן באתלטיקה, וגם זה קרה כמעט במקרה. "בתחילת הדרך בכלל לא רציתי להיות אתלט", הוא מודה. מי שזיהה את היכולת שלו היה מורה לספורט בשם בוריס, שראה אותו רץ במסגרת שיעורי הספורט וניסה לשכנע אותו להצטרף לקבוצה.

גטהון סירב שלוש פעמים במהלך כיתה י', עד שלבסוף החליט לתת לזה הזדמנות. "אמרתי, טוב, בוא ניתן הזדמנות. אני אעזור לבית הספר לזכות בתחרות המחוזית".

אחרי ארבעה חודשי אימונים הוא סיים במקום השני בתחרות המחוזית של בית הספר, ובהמשך במקום השמיני בתחרות הארצית. דווקא התוצאה הזאת הגבירה את המוטיבציה שלו. "כעסתי על עצמי שלא הגעתי לפודיום, ואז החלטתי להתחיל לעבוד קשה יותר כדי להגיע לשם".

גטהון החל להתאמן באופן מסודר אצל המרתוניסט האולימפי לשעבר זוהר זימרו. "לקחתי את האימון ברצינות והתחלתי לעבוד קשה יותר", הוא אומר. לאחר שנה בלבד החלו להגיע גם התוצאות, והוא זכה בשלוש אליפויות ישראל לנוער – במרוצי שדה, ב-1,500 מטר וב-3,000 מטר. בהמשך זכה במדליה הראשונה שלו באליפות ישראל לבוגרים ב-2018, כשסיים במקום השלישי בריצת 10,000 מטר.

המעבר למרתון התחיל בפרישה

אחרי שביסס את מעמדו בריצות למרחקים ארוכים, החל גטהון את המעבר לריצת המרתון במקביל לקריירה שלו במרחקים הקצרים יותר. המרתון הראשון שלו היה בנובמבר 2024, במרתון פוקואוקה ביפן.

"בהתחלה המעבר לריצת המרתון לא היה לי פשוט", הוא מספר. "לא הצלחתי לסיים את המרתון הראשון שלי, הגוף שלי לא קיבל את זה".

גטהון דווקא פתח היטב את המרוץ והיה מדורג שני בקילומטר ה-35, אך בעקבות חוסר ניסיון וניהול לא נכון של הריצה פגש את מה שמכונה "הקיר" בריצות מרתון. הוא עבר להליכה ולבסוף פרש לפני סיום המרוץ.

בדיעבד, הוא אומר, עדיין לא ידע כיצד לנהל נכון את המרחק הארוך. "לא הכרתי את החוקים, ולא ידעתי עדיין איך לרוץ נכון במרתון. לא ידעתי מתי לבלום, ואז להתגלגל עם הקצב שלי ולסיים את הריצה". התוכנית שלו הייתה להישאר עם הדבוקה הראשונה, אך היא התבררה כשאפתנית מדי. "הגעתי לקילומטר ה-35 ולא היה לי יותר כוח ברגליים, הייתי כבר מותש לגמרי, אז פשוט נאלצתי לפרוש".

אחרי המרוץ החל לשנות בהדרגה גם את שיטת האימונים. במקום לעבור מיד לנפחים גבוהים במיוחד, הוא התחיל מבסיס של 140 ק"מ, עלה ל-150 ק"מ ובהמשך הגדיל את המרחק מדי שבוע. "במקום להגיע בבת אחת לאימונים של 200 ק"מ, התחלתי לאט לאט לבנות את עצמי", הוא אומר, "עד שהגוף שלי התחיל להתרגל לזה".

באוקטובר 2025 הוא הגיע למרתון השני שלו, באמסטרדם שבהולנד, עם גישה אחרת. הפעם הוא לא התפתה להיצמד למובילים כשאלה הגבירו את הקצב, וסיים במקום התשיעי בתוצאה של 2:07:11 שעות. התוצאה העניקה לו את הכרטיס לאליפות אירופה ואת המקום החמישי בדירוג רצי המרתון של ישראל.

לא הצליח לסיים פעמיים

גם הדרך מאליפות אמסטרדם לאליפות אירופה לא הייתה חלקה. גטהון פתח את עונת התחרויות השנה בזכייה באליפות ישראל בחצי מרתון, לאחר שסיים ראשון בחצי מרתון טבריה. לאחר מכן נסע למרתון טוקיו, אך כמה ימים לפני התחרות חלה ונאלץ לוותר על השתתפותו.

התוכנית החלופית הייתה להשתתף באפריל במרתון רוטרדם, אך במהלך המרוץ סבל מפציעה ונאלץ לפרוש בקילומטר ה-34. זאת הייתה הפעם השנייה שבה לא הצליח לסיים מרתון.

גטהון ניצל את תקופת המנוחה שנכפתה עליו בעקבות הפציעה כדי להמשיך ללמוד מהניסיון שצבר. "עם הזמן למדתי שלמרתון יש חוקים משלו", הוא אומר. דווקא התקופה שאחרי הפרישה והפציעה אפשרה לו, לדבריו, להעלות את רמת האימונים לאחר שהחלים. "ההכנה לאליפות אירופה הייתה ההכנה הכי טובה שלי לריצת מרתון".

האסטרטגיה של הנבחרת בדרך לזהב

לאליפות אירופה בברמינגהם הגיעה ישראל כאחת הנבחרות הבולטות בתחרות המרתון. את הנבחרת ייצגו שישה רצים, כאשר בתחרות הקבוצתית מחברים את זמניהם של שלושת הרצים המהירים ביותר מכל נבחרת, והנבחרת בעלת הזמן המצטבר הטוב ביותר זוכה.

ישראל הגיעה לאליפות לאחר שזכתה במדליית הזהב הקבוצתית באליפות אירופה במינכן ב-2022 ופעם נוספת באליפות אירופה במרתון ב-2025. באליפות אירופה ב-2024 זכתה הנבחרת במדליית הכסף בריצת חצי המרתון.

האסטרטגיה הישראלית הייתה להישאר יחד לאורך כמה שיותר מהמרוץ. "בתחרות עצמה האסטרטגיה הייתה פשוט לרוץ חכם ולהישאר כמה שיותר ביחד", מספר גטהון.

לכל רץ, הוא מסביר, יש סגנון אחר. יש מי שמחכה לסיומת מהירה ומסתמך על הפיניש, ולעומתו מי שמנסה לפרק את הדבוקה בשלב מוקדם יותר, כפי שעשה עמנואל פטרוס הגרמני.

בנבחרת הישראלית בחרו בגישה הקבוצתית. "אנחנו ניסינו לשמור על אחדות וכמה שיותר לרוץ ביחד עד קו הסיום", אומר גטהון. לדבריו, הנוכחות של חברי הנבחרת זה לצד זה מעניקה כוח במהלך המרוץ. "כשאתה נלחם יחד עם כולם, אחד בשביל השני, זה נותן המון כוח ומדרבן אותך להמשיך".

אלא שבמהלך המרוץ התוכנית עמדה למבחן, כאשר הרץ הבכיר מארו טפרי נקלע ליום פחות טוב ונותר מאחור. "באיזשהו שלב כולם חיפשו את מארו, כי אף אחד לא מצפה שהוא יהיה מאחור", מספר גטהון.

עבור הרצים, שרגילים להתאמן ולסבול יחד ביום-יום, היעדרו של טפרי מהדבוקה היה מורגש. "כשאתה לא רואה אותם לצידך, זה מבאס", אומר גטהון, אך מדגיש שגם לספורטאים החזקים ביותר יש ימים שבהם הדברים אינם מתחברים.

"אתה יכול לעשות את ההכנה והאימונים הכי טובים, ודווקא בתחרות למצוא את עצמך בסיטואציה שפחות הולך לך", הוא אומר. במצב כזה, לדבריו, האחריות עוברת לשאר חברי הנבחרת. "כשיש יום כזה, אתה מבין שהתפקיד נופל עליך ואתה צריך להילחם".

הטקטיקה הקבוצתית עמדה למבחן נוסף ברגעים המכריעים של המרוץ, כשהקצב החל לעלות והדבוקה נפרמה. לאחר כ-41 קילומטרים גשאו איילה פרץ קדימה במאבק על המקום השני. גטהון, שכבר למד מניסיון העבר את המחיר של היצמדות למובילים, לא התפתה להצטרף למהלך והמשיך לרוץ בקצב שלו.

"היו כאלה שהלכו קדימה, ואני פשוט ניסיתי להיצמד ולהמשיך בקצב שלי כמה שיותר", הוא משחזר. במקביל, הרצים הישראלים לא ידעו בדיוק מה מתרחש מאחור עם גרמאו אמרה ושני הרצים הגרמנים. "ידענו שאם אחד מהם יעקוף אותו זה עלול להיות בעייתי עבור הזמן הקבוצתי", אומר גטהון. לכן, לדבריו, המטרה הייתה להישאר מקדימה, לשמור זה על זה ולהמשיך לפעול כנבחרת.

גטהון הגיע לקו הסיום במקום החמישי בתוצאה של 2:09:31 שעות. גשאו איילה זכה במדליית הארד האישית בתוצאה של 2:09:21 שעות, ואיימרו עלמיה סיים במקום השמיני בתוצאה של 2:09:45 שעות.

הזמנים של שלושתם העניקו לישראל את מדליית הזהב הקבוצתית, בתוצאה מצטברת של 6:28:37 שעות. ישראל הקדימה בסיום את נבחרת גרמניה, שסיימה עם 6:29:03 שעות, וזכתה בפעם השלישית בתואר הקבוצתי.

מהמקום החמישי באירופה ליעד הבא

עבור גטהון, המקום החמישי באירופה היה גם ציון דרך משמעותי בתהליך ההסתגלות שלו למרתון. אחרי שתי פרישות בדרך, הוא הרגיש שהפעם הצליח לחבר בין הניסיון שצבר לבין ניהול נכון של המרוץ.

הוא מודה כי הוא עדיין לומד כיצד לנהל את המרחק ומתי לשמור כוחות. "אמרתי לעצמי שהיום אני משאיר חותמת ומגיע לקו הסיום מאושר", הוא מספר. "עשיתי את המהלכים הנכונים, הלכתי עם הטקטיקה שאני מכיר והרגשתי את הריצה".

לדבריו, "זה היה היום שבו היה לי את הקליק הנכון כדי למצות את עצמי עד הסוף". הוא נתן, לדבריו, את כל מה שהיה לו על המסלול, והסיום במקום החמישי באירופה היה עבורו "הישג מיוחד מאוד".

כעת גטהון מעדיף להתמקד תחילה בהתאוששות לפני שיסמן את המטרות הבאות. "לספורטאים תמיד יש חלומות, גם אישיים וגם קבוצתיים", הוא אומר. בשלב הראשון הוא רוצה להתאושש מהמרתון ולבנות את עצמו מחדש לקראת סוף השנה או תחילת השנה הבאה.

אחר כך תגיע המטרה המקצועית הבאה. "המטרה היא לרוץ מרתון מהר ככל האפשר ולהיות אחד משלושת הרצים המהירים ביותר בישראל", הוא מסכם, "כדי להבטיח את המקום בנבחרת לאליפות העולם בשנה הבאה".