הסרט 'עצמאות', שזכה אתמול (רביעי) בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר ונבחר לייצג את ישראל באוסקר, מציג את הכאב של מי שבוחר לנתק קשר עם הורה.

הסרט עוקב אחרי דמותו של הגיבור בועז בשתי תקופות בחייו, כילד וכבוגר בתחילת חייו. ב-1987, כשהוא בן 12 ועומד לחגוג בר מצווה, בועז מגלה במקרה סוד משפחתי שמערער את הדרך שבה ראה עד אז את אבא שלו ואת המשפחה כולה. בעקבות הגילוי הבית נכנס למשבר והאבא עוזב. בועז, שמרגיש שהחשיפה שלו היא זו שהובילה לשינוי במשפחה, חש אחריות ואשמה, לצד כעס וגעגוע.

תשע שנים לאחר מכן, האירועים מאותה תקופה עדיין מלווים את בועז בן ה-21. משפיעים על הקשר שלו עם אמא שלו, על הבחירות שלו ועל היכולת שלו לבנות לעצמו חיים עצמאיים. כשהעבר חוזר לחייו, הוא נאלץ להתמודד מחדש עם מה שקרה בילדותו ועם היחסים המורכבים בתוך משפחתו.

כשהסרט מסתיים, נשאר עם הצופה משהו יקר מפז: הכרה וחמלה. במיוחד לאלה שהורה שלהם לא נוכח בחייהם, אבל נוכח במקום אחר.

המהלך של איבוד הורה מבחירה, לא כי ההורה נעלם או עזב, אלא כי הוא בגד ושבר משהו יסודי בקשר, גורם לקריעה לא פחות מנטישה במובן הקלאסי שלה. גם כשהבחירה מוצדקת והכרחית, ברמה הרגשית עדיין מדובר באובדן. עצם זה שאדם הוא זה שבחר ללכת, לא אומר שלא תישאר איתו התחושה שננטש. זו סתירה שלא תמיד קל ליישב בתוך החוויה הפנימית.

הסופר ש"י עגנון כתב על תחושות דומות, בין היתר בסיפורו 'עגונות' שפרסם ב-1908 – סיפור שבעקבותיו אף אימץ את השם עגנון. המילה "עגונה" משמעה במקור אישרה שנשארת קשורה לבעלה ואינה יכולה להינשא לאחר, כשהוא נעלם ולא ידוע מה עלה בגורלו. עגנון נתן למושג משמעות רחבה בהרבה: הקשר של אנשים למישהו או למשהו, אם זה אהוב, הורה או אפילו חפץ דומם, שהם לא באמת יכולים להיות איתו או לשוב אליו.

כך, בסיפור 'בדמי ימיה', לאה אוהבת את עקביה מזל אבל נישאת לאדם אחר. האהבה לעקביה ממשיכה ללוות אותה למרות שהקשר ביניהם לא מתממש.

בסיפור נוסף, 'קול האם', מסופר על זקנה שמוכרת נוצות ונעלמת לפתע. הבן שלה מחפש אחריה, ובמהלך החיפוש שומע עדויות שונות מאנשים שטוענים שראו או הכירו אותה. האם לא נמצאת, אך ככל שהחיפוש מתקדם, הקול שלה והזיכרון שלה הופכים דווקא לנוכחים יותר עבורו. הבן ממשיך להיות קשור לאמא שלו דווקא דרך הקול שלה, שמעצים את ההיעדרות שלה והחיפוש אחריה. בשני הסיפורים הקשר ממשיך להתקיים ולא פוסק, אך לא מקבל שום מענה וממשות במציאות.

להיות נטוש מבחירה זו תת קטגוריה של עגינות. כביכול, מי שעושה בחירה כזו נדרש לשאת אותה איתו, יחד עם תחושת ההיעדר. כשמישהו קרוב פוגע בחוט העדין והתמים של הקשר, הדבר הנכון והבריא הוא להשתחרר, אבל אין באמת הכנה למה שקורה אחר כך. גם כשהבחירה להתרחק נעשית בלב שלם, קשה להישאר שלם כשאדם קרוב, ובטח הורה או בן משפחה, נקרע מהחיים, אבל חי בכל מאודו במקום אחר.

הסרט מצייר תמונה לא רק של מה שקדם לקריעה, אלא גם של מה שבא אחריה. עדות קולנועית למסע שילד נטוש ועגון מבחירה עובר: מה קורה אחרי שנקרעים מבחירה מבן משפחה. בועז פוגש תהום של אשמה וכעס. תחושה שהוא אשם כלפי המשפחה, כלפי אבא שלו וגם כלפי עצמו. בתוכו חלק חסר מאבא, שכאילו הוא זה שבחר להוקיע מתוכו.

בועז בוחר להתעמת עם אביו, ובכך גם עם עצמו. כך הוא משחרר את עצמו ואת אבא שלו משנים של מרחק כפוי.

סצנת הסיום אורזת את הרִיק ואת הקרבה בתמונה אחת. מה שהייתה פעילות משותפת לבן ולאב חוזרת שוב, עם אותו צילום בדיוק. אך הפעם, אותה תנועה של כלי רכב בכיכר כאילו מכילה בו זמנית את האהבה שיש לעולם להציע, וגם זרות וניכור. אהבה מפוספסת. היופי חוזר, אך איתו הורגש גם כל מה שהוקרב על מזבח הבחירה של בועז בעצמו. יש שם חרטה, קרירות ופחד; תחושת אובדן, לצד מחשבה שאולי זה היה יכול להיות אחרת.

אך הדברים לא באמת היו יכולים להיות אחרת. הפגישה בין בועז לאביו מראה שאין בחירה חופשית כשזה נוגע לעגינות. יש פה משהו יותר גדול מבני האדם: מיסטיקה, גורל ושחזור. האבא אומר לו ישירות: "אתה לא אשם, אתה לא עשית כלום, אתה הצלת אותי".

בנקודה הזו, בועז יכול להפסיק להגדיר את עצמו דרך מה שקרה לו בילדות, ולהתחיל לבחור איך החיים שלו ייראו. ואולי זה מה שילד "נטוש מבחירה" זקוק לו. זו סגירת המעגל שבועז מקבל בסוף: הוא מבין שהוא לא זה שאחראי לשבר במשפחה. הוא לא זה שאחראי לכתיבת הסיפור, גם אם הוא פעל ופועל בתוכו. רק כשבועז משתחרר מהאשמה והסכסוך עם אביו, שגם מייצג משהו בתוכו, הוא יכול להתחיל להתבגר ולצאת לעצמאות.

הסרט "עצמאות" עלה לאקרנים ב-3 בספטמבר 2026 ומוקרן כעת בבתי הקולנוע ברחבי הארץ.