ביקור אצל אלבר והחולדה נטלי לא היה בתוכניות שלי. הגעתי לפריז בסיומו של טיול משפחתי כדי לפגוש בת דודה שהתכוננה ללדת, ולא התכוונתי לבקר אף אחד אחר. ובכל זאת, מצאתי את עצמי, בשבוע החם ביותר בהיסטוריה של פריז (45 מעלות), מתהלך עם שני תיקים כבדים ברחוב סנט מרטין, ודופק על דלת דירתו של אדם שלא פגשתי מעולם.

דברים שעושים כדי לשמח את סבתא.

יומיים לפני כן התקשרתי אליו פעם נוספת, אחרי שבוע שבו ניסיתי לתפוס אותו, וכבר חששתי שהגבר המבוגר אינו בחיים. לבסוף, סבתא בישראל מצאה מספר טלפון נוסף, והזהירה (שוב) שהוא "לא כל כך מנומס". הפעם, ענה לי קול, ולמרבה ההפתעה, התרגשתי מאוד. "אלבר?" שאלתי. "כן, שלום", הוא ענה. "קוראים לי אמיתי", אמרתי, "אני הנכד של אחיך. איזה כיף שמצאתי אותך". "הנכד של מקס?" הוא שאל, ועבר לעברית במפתיע: "אני כבר קצת מתקשה ללכת, אבל אשמח שתבוא לבקר, אכיר לך גם את נטלי".

כך, כעבור 48 שעות, מצאתי את עצמי בדירה רחבה בלב פריז, שקירותיה מכוסים עד אפס מקום במזכרות מרחבי העולם, ולצידי, מתנשא לגובה מפתיע של כמעט מטר ותשעים, הגבר בן ה-84, ועל כתפו נטלי החולדה. "טוב, סבתא בטח סיפרה לך על החיים שלי, לא?".
מסתבר שלא.

"האח החתיך של אבא"

סבתא כן סיפרה לי על האח הצעיר של סבא, ש"נראה כמוהו, אבל בלבן". היא ללא ספק עשתה חסד עם סבא המנוח. גם כשאלבר בן 84, ברור למה אימי ואחותה תמיד התייחסו אל הדוד כחול העיניים בתמונות כ"אח החתיך של אבא". לאלבר ההשוואה דווקא מחמיאה. "הערצתי אותו כשהייתי ילד", הוא מספר בגעגוע. "היום אני באמת קצת יותר דומה לו, זה נחמד".

כמו שאר האחים שלי, גם אני הכרתי את אלבר בתור "הילד מהמכתב". עד היום, אימי שומרת מכל משמר על הגלויה מ-1943, שבגבה נכתבו בצרפתית שלושה משפטים:
״לאחי הקטן והאהוב אלבר, אני מאחל לך יום הולדת שמח. אני מקווה שביום הולדתך השני נהייה יותר מאושרים מאשר אנו כיום. אחיך מקס"

את ברכת יום ההולדת העצובה לאחיו הצעיר כתב סבי, מקס, כשהיה בן 13, במרתף קטן שבו שהתה המשפחה בבריסל. "נולדתי עם הרבה מזל", אומר אלבר. "ממש אחרי שנולדתי, הגרמנים התחילו אקציה בעיר שלנו. הם לקחו למחנות ההשמדה את כל הבתים בשכונה, ועצרו בדיוק ברחוב שלנו".

המזל, מסתבר, עמד לצידם גם בהמשך. לאחר שמשפחת רוזברג נמלטה מהבית, אביו של הרך הנולד דיבר אליו ביידיש. "פתאום גוי ששמע אותו פנה אליו: 'אתם יהודים? תרצה מקום להתאכסן?' בלית ברירה, קיבלה המשפחה את ההצעה, ובהמשך גילתה אמת מפתיעה: ראש המשפחה היה "רקסיסט" – תומך נאצים. "הוא תמיד אמר לאבא: 'אם ננצח את המלחמה אסגיר אתכם. אם נפסיד, אוכל לומר ששמרתי על היהודים'. בסוף הוא לא הסגיר אותנו", אלבר צוחק, "יכול להיות שגם עזר שהמחתרת איימה שיהרגו אותו אם הוא ילשין".

ההמשך היה פחות ממוזל. האחים הופרדו. מקס נשלח לבית יתומים, ולאחר מכן, למנזר. "כעבור כמה זמן", מספר אלבר, "לקחו גם אותי ושמו במשפחה שלא התנהגה אליי יפה. אחר כך העבירו אותי למישהו שהיה ממש גזען ואנטישמי".

אז למה הוא לקח אותך?
"כנראה שהוא היה יותר נחמד מגזען", משיב אלבר ברצינות גמורה, בעודו מחזיק את החולדה הלבנה צמודה לראשו, "הייתי נפגש איתו הרבה שנים עד שנפטר".

"האיש עם החולדה מהסרטון הוא אח של סבא שלך"

מכל הדברים החדשים לי במפגש המרגש הזה, דווקא מנטלי החולדה לא הופתעתי. אולי חוץ מאשר משמה. מדוע לא הופתעתי? כמה שנים לפני כן, האינטרנט בצרפת חגג מיליוני צפיות לסרטון  של גבר מבוגר שנוסע ברכבת התחתית כשבידיו חולדה, ראשה מעוטר בסרט ורוד, והוא נותן לה נשיקה.

אחי הצעיר נתקל בסרטון במקרה, שלח אותו לאימנו, וציפה שהיא תתרגש כהרגלה מהחיה. אבל אמא התרגשה ממשהו אחר לגמרי. "האיש הזה", היא כתבה לו, "הוא אח של סבא מקס ז"ל, אלבר".

שבוע לפני שטסתי, כשהמפגש עם אלבר עדיין היה רק רעיון משעשע, שלח לי אחי את הסרטון: "אתה חייב לפגוש אותו", כתב.

את יחסיו החמים עם חולדות החל אלבר חובב בעלי החיים לפני הרבה שנים, ומאז הוא מעריץ. "עד לפני שנתיים עוד הייתי רוב הזמן בטיולים בעולם. לא יכולתי לקחת כלב. מישהו המליץ לי לקחת חולדה, ומאז אני תמיד מחזיק לפחות אחת. הן מאוד נחמדות, תמיד מנשקות ואף פעם לא נושכות".

נטלי אכן מנשקת, קצת יותר מדי לטעמי, וגם עושה טיפות קטנות של פיפי מדי פעם. אבל כשהוא שב ולוקח אותה אליו, אני מודה שהיא אכן די חמודה.

"הן גם יכולות לבוא איתך להרבה מקומות", הוא ממשיך לדבר בשבחן, "וכשאני מטייל הן גם יודעות להסתדר לבד". אלבר אומר את הדברים בעברית טובה, ובשעת הצורך מחליף לאנגלית או לצרפתית. "אני עוד זוכר עברית", הוא אומר, "אני גם זוכר עדיין יידיש, אבל היום אני מדבר אותה רק עם החולדות. נכון, מיידלע?"

"חייתי בקיבוץ כמה זמן"

מאיפה העברית שלך? שאלתי. "אתה יודע", הוא אומר, "הייתי בתנועה ועליתי לארץ, חייתי בקיבוץ כמה זמן". ברור שגם את זה לא ידעתי. אבל מיד הבנתי שהתנועה היא תנועת 'דרור', לימים חלק מ'דרור-הבונים', שבה סבא מקס היה חניך נלהב. גם זה היה גילוי מאוחר בחיי: בכיתה י' נעשיתי מדריך בנוער העובד, וסיפרתי בגאווה לסבא וסבתא. סבא התרגש מאוד, וסיפר שהוא גם היה בתנועה. כשהוא הראה לי בידיים רועדות מהתרגשות קופסה מלאה בתגים וסמלים, ששייכים לתנועה אחרת, המחנות העולים, צחקתי בליבי והתאמצתי שלא להסגיר את המחשבה שסבא כבר קצת מבולבל.

רק אחרי מותו, כעבור שנה, הבנתי שסבא היה הרבה יותר מעודכן ממני. הוא היה חבר ורכז בכיר בתנועת דרור, שבחו"ל הייתה תנועה אחות של הנוער העובד והמחנות העולים, ושעל שמה נקראת "דרור ישראל", התנועה שאני חבר בה עד היום.  (כמה חכם אתה חושב שאתה כשאתה בכיתה י').

בתום המלחמה, המשפחה שבה והתאחדה בבריסל. "אח שלי הלך לתנועת הנוער, והיה מאוד חזק שם", מספר אלבר, "משם הוא עלה לארץ, למשמר הנגב. אני באתי בעקבותיו לתנועה, והייתי חניך ואחר כך מדריך". (במשמר הנגב, אגב, סבא פגש את סבתי, ברכה, שאותה הכיר בהתלהבות לאלבר).

"כשהייתי בן 14", ממשיך אלבר לספר, "מקס שכנע את ההורים ואותי שישלחו אותי ללמוד בשער הנגב. בסוף לא היו בקיבוץ מספיק ילדים בגילי לבית ספר, אז שלחו אותי לקיבוץ אחר. אחר כך שלחו אותי גם לקורס מדריכים בישראל, והייתי צריך להתחייב שאחזור לבלגיה להדריך שנה".

אבל בשונה מסבא, שנשאר בקיבוץ עד גיל מאוחר, אלבר התגלגל לסיפור אחר. "אף פעם לא הייתי אידיאולוג גדול. אני פרו-ציוני וכל זה, ברור", הוא אומר, מניד בראשו וממלמל משהו על אנטישמים, "אבל אחרי זה, כשהייתי שוב בארץ, כבר פחות התלהבתי מהקיבוץ. ובכל מקרה הייתי צריך לחזור לעשות צבא בבלגיה, או שאיחשב לעריק".

אחרי שנתיים בחיל הים הבלגי, הוא חזר לבריסל. "הייתי בן 20, ובזמן הזה הכרתי בחורה שהייתה בת 24. אז זה נראה לי המון", הוא צוחק. "היא רצתה שנתמסד, אבל אני הייתי בראש אחר לגמרי. אמרתי לעצמי: 'אני רוצה לעשות טיול גדול כמו אח שלי, שטייל עד טורקיה ושוודיה. אז, גם זה נראה לי המון".

"תיק השקופיות היה הרכוש הכי יקר שלי"

חיבת המסעות של סבא מקס נודעה במשפחה. בבית הוריי שמורה עד היום מפה ענקית של העולם מלאה בעשרות סיכות צבעוניות, שסבא מיקם בכל מקום שבו ביקר. סבא היה האדם הכי מטייל שהכרתי. עד שפגשתי את אחיו. "בהתחלה טיילתי קצת באפריקה לדרום", משחזר אלבר, "שמעתי על מה שכינו אז 'השבטים היהודים באוגנדה', שמעת על זה? יש שם כמה, הם קשורים כל אחד לשבט אחר, לא משנה. טיילתי ביניהם, וגם קצת בחוף המערבי. אחר כך חזרתי לישראל, ואז ביקרתי בלבנון, טורקיה ואיראן. אז היא הייתה חברה של ישראל, הייתי בקונסוליה בטהרן, ובכל מיני מקומות בהרים".

את הכסף למסעותיו אסף בהתחלה פרוטה לפרוטה. "לא הייתה לי שום השכלה, כי בתנועה לימדו אותנו שלימודים זה גרוע, שצריך פשוט לעלות לקיבוץ. אז בהתחלה הייתי מגיע למקומות ומבקש לינה ואוכל בתמורה לסיפורים. ההתלהבות הייתה כל כך גדולה, שהתחלתי לתת הרצאות. באותם ימים החל העניין של המקרן עם השקופיות, והבנתי שזה יכול להיות סידור מצוין. לכל מקום הייתי הולך עם עלון של ההרצאות שלי ותיק מלא בשקופיות, זה היה הרכוש הכי יקר שלי. היה ביקוש גדול".

בחזרה בהווה, אלבר פותח מגירה גדולה מלאה בצפיפות בשקופיות מסודרות לפי נושאים והרצאות. "הייתי מגיע למקומות, בעיקר סמינרים נוצריים, ומציע להם את אחת מההרצאות שלי על שבטים ותרבויות שפגשתי. הם היו מתלהבים מאוד ומשלמים לא מעט כסף".

מה עם קהילות של יהודים?
אלבר מחייך: "הם תמיד היו שואלים: 'מה, לא תעשה לנו בהתנדבות?'".

צפרדע ממלזיה, לסת אדם מהפיליפינים

מאיראן יצא הלאה, למסע שנמשך עשורים. "המשכתי לאפגניסטן, מאפגניסטן להודו, נפאל, בנגלדש, בורמה, תאילנד, מלזיה…." כאן מגיעה רשימת השבטים והמדינות שאלבר מספר עליהן להיקף שאין יותר טעם למנות. על הכמות ועל מגוון התרבויות שפגש מעידה יותר מכל הדירה שלו, רחבה למדי במובנים פריזאיים, בנויה כחדר אחד ענק, שכל קירותיו מכוסים מזכרות, כמעט עד אפס מקום. על אף השנים שחלפו מאז שטייל, הידע של אלבר וההתלהבות שלו מכל תרבות שפגש ניכרים מאוד.

"הצפרדעים" הוא אומר על צפרדע כתומה, רכה למגע, "מפוחלצות ביד בשבטים במלזיה. הם גם אלו שפחלצו את הצב. כלי העבודה הם נפאליים, הדפוס פה מכיל חלקים מהדת ההינדית בסנסקריט, שנוצקו מברזל כדי להדפיס".

לפרקים, קצב הסיפור שלו גבוה מכדי לעקוב. "הפסלים הם משבטים במרכז אמריקה, והפסלים האלו בשנהב", הוא אומר ומצביע על שני פסלונים שבכל אחד מהם גבר ואישה בתנוחה מינית מורכבת. "זה ממיאנמר", הוא אומר, "מהקאמה סוטרה. אני אף פעם לא הצלחתי לעשות את זה".

בין המזכרות מתנוססת לסת משונה עם נוצות. "זו לסת של קרוקודיל עם קישוט דתי, מהפיליפינים", הוא מסביר. "יש לה חשיבות רבה כחלק מטקס הציד. והלסת הזו…", הוא מצביע על לסת קטנה בהרבה, "טוב, הייתה להם שם מורשת של ציידי ראשים שהם חידשו בכיבוש היפני", הוא מספר במבט שובב, "אחד מהם נתן לי את זה, אמר שהוא לקח את זה 'אישית' מיפני במלחמת העולם".

מגוון המזכרות מסחרר, חלקן בגדלים ומשקלים מפתיעים. "אתה רואה את הדלעת המוארכת הזו?" הוא מגיש לי עצם ארוך, לבן, חלק למגע. "את זה לובשים בבאלי", הוא אומר ומצביע על תמונה שבה הוא עומד ולוחץ יד בחבורה של ילידים שאינם לובשים דבר מלבד דלעת כזו על איברי מינם.

"ופה", הוא מצביע, "סידרתי את כל המקטרות מכל מיני שבטים. המקלות הארוכים האלו שייכים לשבטים בווייטנאם שמעשנים אופיום. רוצה לנחש מה עושים בשני אלו?" הוא מראה כלי עץ מוארכים וחלולים מערימה נפרדת, שלאחד מהם פתח עגול כלפי מעלה ולשני חרך מוארך. מעשנים? אני שואל, והוא צוחק. "בשווקים באזור דרך המשי, סמרקנד לדוגמה, הם שמים את זה על האיבר של תינוק כדי שיוכל להשתין החוצה מהלול. זה לזכר, וזה לנקבה. אתה רואה את הכתובת בערבית? זה ממדרסה של ילדים, בשבט מוסלמי בניז'ר. הם קוראים לזה 'לוח', כמו בעברית, ועל כל אחת רשומה סורה מהקוראן".

בין כל אלה ואחרות, ניצבת חריגה על הרצפה בובה קטנה, מודרנית, של זברה, לצד שטיח גדול, שחור-לבן. "אה, פעם היה לי פה שטיח מעור של זברה ממדבר קלהארי, אבל הוא התבלה, אז החלפתי אותו בעור של פרה", הוא מחייך, "ושמתי זברה למזכרת".

איך סחבת את כל המזכרות האלה?
"כל פעם הייתי שולח לאבא שלי, לקונסוליה הבלגית, מזכרת שהתלהבתי ממנה. הוא לא ממש התעניין, הוא היה אדם מאוד ארצי. בכל פעם הוא הגיע לקונסוליה וקיבל עוד קופסה ('שוב הבן שלך שלח מתנה'). את רובן הוא בכלל לא פתח".

אימא שלי, לעומת זאת, מאוד התלהבה. "בתור נערות, אלבר היה מביא כל פעם מתנה ממקום אחר, מופרע לגמרי, כל פריט מיוחד. זה היה מאוד מרגש ומגניב".

"עיתונאי אמיתי נוסע כדי לכתוב, אני כתבתי כדי לנסוע"

לאחר מסעות ארוכים באסיה, ושנים של מסעות באמריקה ולבסוף בניו יורק ("היה שם כיף גדול, לפני האיידס"), החליט אלבר להיכנס לעסקי התיירות. "הבנתי שאני יכול לעשות את ההרצאות באירופה, ואז להביא את האנשים למקומות. התחברתי עם חברת תיירות, והבאתי להם המון תיירים. ככה המשכתי לנסוע הרבה מאוד שנים".

מלבד הידע הרב שצבר, שירתה אותו גם תעודת העיתונאי, שקיבל בזכות כתבות ששלח לעיתונים בבריסל. "הייתי כותב כתבות על כל מיני דברים שראיתי, והם היו שולחים לי כסף, שהייתי משתמש בו כדי להמשיך לטייל". התעודה שרתה אותו, לדבריו, במיוחד. "בימים ההם הממשלות במדינות האלו העריכו מאוד כתבים, ועזרו לי להגיע לכל מקום או ספינה שרציתי להגיע אליה".

עד היום הוא שומר אלבום עור חום, ובו כתבות פרי עטו וכתבות עליו שהודפסו במשך השנים, בין היתר על חייו, על קבוצות שפגש, ועל אירועים שבהם ביקר, כמו הפגנות ניאו-נאציות בבית הלבן.

איזה קטע, ידעת שגם אני עיתונאי?
אלבר צוחק. "נו, אבל אני לא הייתי עיתונאי באמת. עיתונאי אמיתי נוסע כדי לכתוב, אני כתבתי כדי לנסוע".

"ככה פגשתי את פלורנס"

אחר עשורים רבים של מסעות, רכש בית בפריז. "אחרי שההורים שלי עלו לארץ, הבנתי שפה יש לי יותר לקוחות. אז מצאתי את המקום הזה. היום זה רחוב נורא מרכזי, פעם הוא עלה לי גרושים".

תעודת העיתונאי והקשרים לא היו הנכסים היחידים שלו. מבט בתמונות השונות מבהיר מיד שהגבר שבגיל 84 עדיין מתחזק רעמת שיער מרשימה, היה גבר נאה, בלשון המעטה. במיתולוגיה המשפחתית, אלבר היה שם נרדף לרווק נחשק.

"עד גיל 65 לא התמסדתי, לא האמנתי במחויבות, רציתי לטייל כל הזמן", הוא מודה בחיוך רחב, "רק אחרי שהכרתי את פלורנס פתאום התחלתי להאמין בזה".

את פלורנס, בעלת חנות לחיות מחמד שירשה מאביה, הכיר לפני 19 שנים. "הייתי מגיע הרבה לחנות לקנות אוכל לכל חולדה שהייתה לי, או לאמץ חולדה חדשה. ככה פגשתי את פלורנס ומאז אנחנו יחד". היא צעירה ממנו בכמעט שני עשורים. "התחתנו לפני שנתיים, היית מאמין?"

"אני חייתי בזמן הנכון"

כשנסגרה חברת התיירות שבה עבד, אמר לעצמו "'אתה מכיר את הספקים, אתה מכיר את המקומות'. אז מצאתי חברת שיווק שתפנה אליי תיירים, והתחלתי להדריך מסעות בעצמי. זה עבד נהדר. גם פה היה לי מזל. חייתי בתקופה שהיה חשוב מאוד שיהיו לך קשרים אנושיים, ולי היו קשרים".

את העשורים החמישי והשישי בחייו העביר בניהול חברת התיירות שלו. יש מבוגרים שהיו מנצלים את העסק המצליח שלהם כדי להתיישב, להשתקע. לא אלבר. "חשבתי לעצמי, איזה יופי, עכשיו אני יכול לקחת את האנשים לאן שאני רוצה במקום לאן שהם רוצים". כך יצא שהמשיך להדריך טיולים גם בשנות השבעים לחייו, אחרי שהכיר את פלורנס. "רק בשנתיים האחרונות הפסקתי לטייל, בגלל המחלה שלי. היום קשה לי ללכת יותר מכמה עשרות מטרים. אני שמח שהגעתי לגילי", הוא אומר ומביט מהחלון, "אבל לא כיף להיות זקן".

את ימיו אלבר מבלה בקריאה ובבילויים עם פלורנס, שבדיוק חוזרת מהשוק עם כריכי בשר טריים, שהוא אוכל בתאבון. "היום עולם התיירות זה לא מה שהיה, הכל עם מחשב. אני לא רוצה בבית שלי מחשבים וטלפונים סלולריים, זה שואב לגמרי את האנשים. אני דואג לאנשים כמוך, הצעירים היום. אני שמח שחייתי הרבה, אבל גם שמח שלא אזכה להתמודד עם הבעיות שיהיו לכם עוד ארבעים שנה".

הוא צוחק, ואז נאנח: "בסוף, היה לי המון מזל, להיוולד מתי שנולדתי. נולדתי בדיוק ברחוב הנכון ובזמן הנכון כדי לא למות. הייתי רק בן שנה במלחמה הגדולה, ניצלתי בקושי. ואז היו הרבה שנים שהעולם היה פתוח, עדיין היו הרבה מקומות שאפשר להגיע אליהם ולפגוש ילידים ואנשים אחרים. היום זה כבר לא ככה. אני חייתי בזמן הנכון".