החטוף שחזר, החללים שהושבו, הביקור בבארי, המזל באשתאול, "האמא של המפונים", חוק הגיוס, הפגנת החרדים, המאבק נגד ההפרדה המגדרית, הייאוש והזעם באום אל פחם, תקוות שוזרת הפרחים בקריית שמונה, שמחת מהנדסי המים מסומלילנד, ריקוד עם דמעות בעיניים ופרידה מאורן נהרי. אלה הרגעים שלנו.

אסף צבי | שובו של נמרוד 

יום חמישי, 16 באוקטובר 2025, שעת אחר הצהריים. בכיכר הגדולה שליד בניין העירייה והקניון ברחובות נאספו מאות אנשים, מחכים שיגיע הרכב עם נמרוד כהן בדרכו הביתה. מגוון אנושי מכל הקהילות בעיר מצטופף: חילונים, דתיים וחרדים; בני נוער, הורים וילדים, מבוגרים וזקנים; אשכנזים, מזרחים, יוצאי אתיופיה. הם מניפים דגלי ישראל ודגלים צהובים, ושתי נערות מניפות שלט 'נמרוד, כמה טוב שבאת הביתה' עם אותיות בצורת קובייה הונגרית – המשחק האהוב על נמרוד.
נמרוד, חייל שריון מרחובות, שוחרר מהשבי שלושה ימים לפני כן יחד עם 19 החטופים החיים האחרונים. בין כל החטופים, הוא היה החטוף 'שלנו', תושבי רחובות. התמונה שלו התנוססה על שלטים ומדבקות שנתלו ברחבי העיר וצוירה בגרפיטי על קירות; ובמהלך השנה נערכו אירועים וקבלות שבת כדי לחזק את הוריו ומשפחתו.
ועכשיו הוא חוזר. לפני כמה שעות הפיצו בעיר הודעות שהזמינו לעמוד בכמה נקודות בעיר עם דגלים, שבהן הוא יעבור בדרכו מבית החולים. אספתי את בני בן ה-7 מהצהרון ובאנו. במשך המלחמה חסכנו ממנו כל מידע לא הכרחי על היום הנורא ההוא ומה שקרה אחר כך. אבל עכשיו סיפרתי: נמרוד חוזר הביתה, ואנחנו באים להגיד לו שלום. פעם ראשונה ששנינו משתתפים באירוע היסטורי משמח.
הזמן עבר, ולא ידעתי לענות לשאלתו של הבן "מתי נמרוד יבוא?". אבל כולם המשיכו לחכות בהתרגשות. חשבתי על הבנות בגופיות ובמכנסיים הקצרים, הדתיות עם כיסוי הראש והחרדים עם הפאות שהתגודדו יחד. בשנים האחרונות ישראל מלאה במאבקי ענק של הציבורים השונים, שמנהיגיהם מנסים להכניע את הצד השני. אבל היום כולם באו לראות את נמרוד.
התקווה שממלאת את הכיכר משכיחה לרגע שאנחנו נמצאים בלב זירת הרס. חמישה חודשים קודם, במלחמת איראן הראשונה, פגע טיל בבניין מגורים סמוך והרג שני אנשים. גל ההדף הפך את מרכז העיר לערמת שברי בטון וזכוכיות מנופצות. המאפיה והחנויות הסמוכות לכיכר ננטשו, הבניינים שנהרסו עדיין ריקים, ועל הקירות עדיין הכתובות של המחלצים מפיקוד העורף.
אחרי שעה זה קרה. הרכב הלבן הגיע ועבר בין המתגודדים. את נמרוד שבתוכו בקושי ראינו, אבל את שאגות השמחה לא היה אפשר לפספס. כאן, בכיכר הפגועה, מאות אנשים באו לחגוג את החיים והחופש של אדם אחד. אולי זו תחילת הריפוי.

יהל פרג' | רקמה אנושית אחת

בערבו של היום שאף ישראלי לא ישכח, יום 13 באוקטובר 2025, שבו שוחררו בהסכם 20 החטופים החיים האחרונים, יום עם שיאי רגש מטלטלים, רגעים קומיים שסיפק טראמפ בכנסת, ואנחת רווחה כללית, עמוקה, נשימה לאומית משותפת, ביום הזה הושבו גם החטופים החללים דניאל פרץ, יוסי שרעבי, ביפין ג'ושי וגיא אילוז. בלי תמונות מרגשות מהמסוק, או ממחנה רעים, בלי שלטים של חברים שחיכו שנתיים ושישה ימים.

בשקט נורא הגיעו כלי הרכב שנשאו את הארונות אל המכון לרפואה משפטית, לזיהוי אחרון. אבל החללים לא היו לבד. "ביום כזה, אחרי השמחה של החיים שחזרו, צריך לזכור את מי שלא חזר חי ולעמוד לצד המשפחות בכאב הכי גדול שלהן", אמרה לי דניאל בכר-מילר, שהגיעה עם פרחים, דגלים ושלטים של החללים, לעמוד עם חברות מול המכון לרפואה משפטית. היא, כמו שאר האנשים שעמדו שם, לא הכירה אף אחד מהחטופים לפני כן, רק את הפרצוף מהשלט, כמה פרטים מראיונות עם בני משפחה, לא יותר. אבל זה הספיק. לפני שחולקי הכבוד התפזרו, הם שרו בשקט את "רקמה אנושית", ומשהו נשאר איתנו.

טל כספין | במקום שזוכרים יש תקווה

בבתים השרופים של קיבוץ בארי הזמן עמד מלכת. שבועות אחדים לפני שהדחפורים יגיעו ליישר את מה שקרה, נכנסנו לחדר מפויח. על הרצפה היו זרוקים צעצועים, בגדים, דפים בתפזורת, שברי טיח. לא תצוגה לאורחים, פשוט הזירה שבה זה קרה. הזירה כמו שהיא. אחרי כל הדיבורים, הסמלים, ההסברים, נותר החור השחור שנקרא "שבעה באוקטובר".

גם בפאנל שנערך אחרי הסיור הזמן עמד מלכת. על הבמה ישבו חברי קיבוץ ומתנחלים, מקימי "יוזמת הנגב וההר", המבקשת לחבר בין שני קצוות של הסיפור הציוני: ההתיישבות העובדות והציונות הדתית. מדברים על ברית הגורל שנוצרה סביב האסון, כשתושבי עותניאל הגיעו להציל את תושבי בארי, ועל הצורך למצוא ייעוד משותף. בלי ציניות, ללא התבטלות עצמית, טשטוש או רמייה. דברי אמת ניכרים.
ישראל של בחירות 2026 התרחקה.מהזיכרון של שבעה באוקטובר, ומהציווי המוסרי העמוק שכרוך בו. אבל דווקא במקומות שבהם עדיין זוכרים, אפשר למצוא תקווה.

מיכל מרנץ | לצאת מאזור הנוחות 

יומיים אחרי פגיעת הטיל האיראני במושב אשתאול, מדרום לבית שמש, התגייסו מתנדבים מארגונים שונים לסייע בניקיון ופינוי הריסות הבתים שנפגעו. 30 במרץ 2026. בפתח אחד הבתים ישב יחזקאל לוי, תושב אשתאול, שניצל מנפילת שברי תקרה על מיטתו. הוא נראה כשרוי עדיין בהלם. בסיור שערכו לנו במושב, שמענו את סיפורו מפי צוריאל אקוועה, בעל הבית שלוי מתגורר אצלו ביחידת דיור. גם ביתו של אקוועה נפגע.
אחר כך המשכנו אל המתנדבים הצעירים, חברי הנוער העובד והלומד ובני תנועת המושבים, שעבדו בבתים שנפגעו.  "מי שנפגע לו הבית לא צריך להתמודד עם זה לבד", אמרה שחר פינאל, מהקומונה של מועצה אזורית ברנר. "כולנו יחד בסירה אחת". ובן ברנדס, חברה לקומונה, חיזק: "זו תקופה מורכבת, שבה כל אחד נדרש לצאת מאזור הנוחות שלו".
בתום הסיור חזרתי אל לוי. "האזעקה העירה אותי משינה", הוא סיפר בשקט, "במזל לא ישנתי בחדר השינה שלי שנהרס לגמרי". מעוצמת ההדף התקרה נפלה על המיטה שישן בה והוא זחל החוצה. "אני לא זוכר הרבה מרגע הנפילה, אני זוכר רק שהתעוררתי והייתי באמבולנס".
מהיום הזה, המזל של לוי נשאר איתי.

דוד טברסקי | חמ"ל תמרה

כשפוגשים אנשים כמו תמרה חיימוב, (אין המון כאלה), מגלים משהו על ישראל ועל הישראלים שקשה מאוד לקרוא לו בשם. אולי שיגעון, אולי עקשנות. חיימוב, בת 52, אם יחידנית, עצמאית, חיה במרכז הארץ. בנה ניצל מהטבח בנובה, העסק שלה לייבוא אופנת בוטיק שותק, אך היא לא התיישבה מול שידורי המלחמה בטלוויזיה. חיימוב בחרה להניע את המציאות.

עשרות אלפי ישראלים – נפגעים, עקורים, חיילים, בני כל הגילים והעדות – קיבלו בשלב כלשהו סיוע שעבר דרך חמ״ל הציוד שהיא מנהלת במתחם אקספו מאז השבוע הראשון למלחמה ועד היום. את המערך הזה היא מפעילה בעיקר באצבעות הידיים: בוואטסאפ ובפייסבוק; ואם מתעורר צורך היא מגיעה בעצמה לנקודות האיסוף, כדי להבין אם הדברים הגיעו בזמן ומה עוד חסר.

אם שואלים אותה למה, היא חוזרת לרגע הראשון: ״אין עבודה, אז מה, נשב בבית בחרדות״ אמרה לי כשנפגשנו בחודש מאי השנה במלון שאירח מפוני טילים איראניים בתל אביב. היא תוארה שם באוזני כאמא של המפונים. שוחחנו על היקף פעולתה ("ההודעות שלי עברו בכמיליון ווטסאפים"). תמיד אפשר לעזור? שאלתי, והיא אמרה מילים שנצרבו: "תמיד אפשר לנסות. אבל אני לא אוהבת את המילה הזו, ניסיון. יש בתוכה את זרע הפורענות, שאולי ננסה ולא נצליח". אצל חיימוב אין דבר כזה.

אור גואטה |  דילמה במדים

הימים ימי תחילת הדיונים על חוק הגיוס ב"מתווה ביסמוט" השנוי במחלוקת. 1 בדצמבר 2025, י"א בכסלו תשפ"ו. בשירותי הגברים שמחוץ לוועדת חוץ וביטחון, גורם בכיר בליכוד מדבר איתי תוך כדי שטיפת ידיים. "ביסמוט היה מעורב בכתיבת החוק?", אני שואל, "עזוב", הוא אומר, "זה לא מתווה של ביסמוט ולא של גנץ, זה מתווה של אטיאס והוא לא יעבור".

אטיאס הוא אריאל אטיאס, לשעבר שר השיכון ושר התקשורת מטעם ש"ס, ומ-2024 הממונה מטעם מועצת חכמי התורה על פתרון עבור החרדים לדרישה לגייס תלמידי ישיבות.
הדיון בוועדה נמשך, וכמה שעות מאוחר יותר, ח"כ בכיר באופוזיציה טיפס לביסמוט על העצבים בכישרון רב, במטרה לגרור את הדיון, למנוע מהחוק לעבור, ולהצליח, אולי, לתקוע מקל בגלגלי הקואליציה.

זה היה רגע מוזר, שבו כל צד מונע בפועל גיוס חרדים, מצד אחד במטרה לפטור אלפים רבים מגיוס, ומהצד השני במטרה למצוא פתרון מושלם, למרות שהוא רחוק יותר.

רגע המחלוקת הזה תפס אותי בין לבין. כמה חודשים לפני כן הייתי על מדים, מחכה לחילוף ביום המילואים ה-400 ומשהו שלי מאז תחילת המלחמה, סבב שבמהלכו נולד לי ילד; וכמה חודשים לפני שקיבלתי צו נוסף ל-99 יום, שבמהלכם אני כותב עכשיו. הרגע ההוא בכנסת בראשי, ואני שואל את עצמי איך לדווח, איך לנקוט עמדה בנושא מתוך זווית הראייה הבלתי נמנעת שלי, אבל בלי להיות בפוזיציה. זה אתגר.

יובל לקח | זעקת המונים ואסון

אלפי חרדים גדשו את הכניסה לירושלים בעצרת נגד חוק הגיוס ומעצר העריקים. 30 באוקטובר 2025. אזור מוכר היטב השתנה בן רגע: המונים פוסעים בלבוש אחיד, דוכנים של ספרי קודש, דוכני צ'ולנט, וזעקת תפילה משותפת מושמעת ברמקולים מכל עבר. טון הזעקה בוכה. מרגיש מאוד יהודי. לא מתאים שיישמע כך במדינה יהודית. נדחקתי בהמון, שוחחתי עם מפגינים, ושיחה אחת נצרבה בי. בחור אחד, בלבוש השחור האופייני, לא ניסה לשכנע אותי שהוא לומד למען ביטחון המדינה, הוא אמר שנוח להיות בכולל. "סוציאל דמוקרטיה לא תעבוד בישראל", הוא אמר. "למה?" שאלתי. "השאיפה של חרדי היא ללמוד, ורק מי שלא מצליח הולך לעבוד. אז איך יהיו לך מספיק מיסים בשביל מדינת רווחה?" הוא בן גילי, אב לשניים. לא הסכמתי אתו, אבל הרגשתי שיכולנו להיות חברים.
למרבה הצער, מהעצרת הזו לא יזכרו דוכני החמין וזעקות התפילה, ייזכר האסון: מפגינים רבים טיפסו לגובה אתרי הבנייה הסמוכים ועל גבי מנופי הענק. חלקם נזקקו לחילוץ במסוקים, ונער אחד, מנחם מנדל ליצמן בן ה- 20 קפץ אל מותו מאחד ממגדלי הבנייה.

טל כרמון | קריאת ההשכמה של יופי תירוש

פרופ' יופי תירוש נושאת את דגל המאבק בהפרדה המגדרית בישראל. הספר שהוציאה השנה "הופרדנו כך – מורה נבוכים להפרדה מגדרית", הפגיש אותנו לשיחה מאלפת. בעיניה, ההפרדה המגדרית היא הבעיה הכי דחופה בחברה הישראלית כיום. "זאת השליחות שלי להעלות את זה למרכז סדר היום", אמרה לי.
הספר, שמתאר את התהליך המתמשך שעוברת החברה הישראלית לחברה בהפרדה, רווי בדוגמאות משכנעות, בטיעונים חזקים – משבירת התאוריה ש"כשבנות לומדות בנפרד הן מגיעות להישגים גבוהים יותר", ועד הקושי האישי להיאבק למען שירות קרבי לנשים עם ההבנה שבמציאות של היום אין ברירה.
הציבור הליברלי לא מבין, לדבריה, שעושים עליו סיבוב עם משפטים כמו הפרדה בהסכמה. "יש פה קריאת השכמה שמתריעה שבשם הסובלנות והרב תרבותיות שלנו כליברלים, אנחנו לא רואים שקמים עלינו לכלותנו. להחריב את העגלה המלאה שלנו". ואכן, כעבור זמן קצר, עבר חוק הרחבת ההפרדה המגדרית באקדמיה, כאחד מחוקי הדגל בבליץ החקיקה של סוף מושב הכנסת.
הידיעה שיש נשים, כמו תירוש, שנאבקות על פניה של החברה הישראלית נותנת קצת תקווה.

יניב שרון | רחובות הייאוש והזעם

אום אל-פחם, מרכז החוסן הקהילתי, חדר מוצף באור הצהריים. שקט. דימא ח'ליפה משוחחת איתי על העבודה עם נפגעי האלימות והפשיעה, על האתגרים ועל המחסור בתקציבים. בין המילים, בשתיקות הקטנות, מצטייר מאבקה, מאבק של חברה, בין ייאוש לתקווה.
באותו בוקר נרצח אדם בשכונה הסמוכה. הצוות שלה כבר היה שם לטפל במשפחה. יום לפני כן היה בכנסת דיון נוסף בתקציבי הרווחה של הרשויות הערביות. המציאות המדממת שמאיימת להפוך לשגרה, והניכור שבדיון, הוסיפו גוון של חוסר תוחלת למאבקה.
אבל ח'ליפה, פסיכולוגית במקצועה, ממשיכה ותמשיך למלא את שליחותה יום אחר יום. רגעי הספק שלה, קריאותיה לעזרה נבלעים בתחושת הדחיפות, אך ממשיכים להדהד בי. האם תצליח החברה הישראלית להושיט יד ולהפריח תקווה ברחובות הייאוש והזעם?

מאיה רונן | שוזרת הפרחים נותנת כוח

בחנות הפרחים של ויטה קרפושינסקי בקרית שמונה יום הזיכרון האחרון היה עמוס בהזמנות וברגש. ידיה המיומנות שזרו בזריזות פרחים עדינים בזר שהזמינה יחידת מילואים. עבודה עצובה, במיוחד בימי מלחמה. אחרי הבטחות הממשלה להרתעת חיזבאללה ולשקט, חזרו יללות הצופרים, קולות הנפץ  והריצות למקלטים. אחרי חודשים של פינוי ממושך, תושבי העיר החלו לחזור בטפטוף. חוסר הוודאות הכביד.
אבל קרפושינסקי, עולה ותיקה מבריה"מ, לא מוכנה לוותר על ישראל. היא עלתה כדי לחיות עם בני עמה, גם כשקשה. להקים מחדש את הצפון צריך, לדבריה, ביחד, ו"עצוב לי שאנחנו לא עושים את זה ביחד. אנשי קריית שמונה, הקיבוצים והמושבים עברו כל כך הרבה. יכול להיות שלא מספיק חשוב למדינה לעזור לנו במשימה החשובה הזאת?".
את זה גם אני שואלת, כמי שעברה לפני שנה לקריית שמונה מתוך אמונה שזה המקום להיות בו. שוזרת הפרחים נותנת כוח להאמין שנצליח.

אמיתי פרץ | סומלילנד בנתניה

הודעה קצרה הגיעה במרץ האחרון, בעיצומו של מבצע "שאגת הארי", וסיפרה שמשלחת של מהנדסי מים מסומלילנד סיימה את הכשרתה בישראל. מהנדסי מים? סומלילנד? משהו תפס אותי. התקשרתי למקור לברר. "תגיד, יש סיכוי שהם עדיין כאן?" "כן" הוא השיב, "הם היו אמורים לטוס, אבל נתקעו בגלל המבצע".

למחרת נפגשנו במלון בנתניה שבו הם שהו. ואיזה מפגש זה היה. 25 מהנדסים צעירים מוקפים במפונים משלומי ותיירים מצרפת, צמים צום רמאדן, ומדברים בהתרגשות אדירה על מים, על ישראל, על השונה ("פה בישראל יש בזבוז של אחוזים בודדים מהמים בלבד. אצלנו בסומלילנד אנחנו מאבדים 20%-30% מהמים".); על המשותף (,אתם מאוד דואגים להורים שלכם, זה ערך מאוד חשוב אצלנו"); על תרבויות שונות, ובעיקר על העתיד. שורדים של רצח עם חדורי אמונה במחר טוב יותר, ומתלהבים מצינורות ולחצי מים, וגם מ"האנשים המדהימים של נתניה".
כלי התקשורת מספרים לפעמים על מגעים חשובים בין מדינות ענקיות, ופתאום אתה חווה מפגש אמיתי עם אנשים רגילים, כמעט אפורים, שמרגישים שזכו בעזרה ובידידות אמיתית.
ימים אחדים אחרי שנסעו בחזרה הביתה כתב לי אורומה: "שמור על עצמך אמיתי, אינשאללה ישראל תהיה בטוחה". ומאז אני יודע: יש לי חבר בסומלילנד.

קרן שמש | לרקוד עם דמעות בעיניים

זו תוכננה להיות סתם מסיבת ניינטיז של ערב חג, ערב שמחת תורה, ביום האחד בשנה שאף אחד לא רצה שייגמר. המועדון היה מלא באנשים שעברו בין הרחבות. בחוץ תל אביב מעט שקטה יותר. רק כמה שעות קודם לכן השמים המו מסוקים. כשרואים מסוק באוויר, כמו שהורגלנו בשנתיים שקדמו לאותו יום, קודם כל פונים לרענון עצבני של אתרי החדשות, מחכים לבשורות קשות. אבל הפעם זלגו דמעות שמחה כשאיתן, גלי, זיוי ועוד 17 חטופים חלפו באוויר. זה היה כנראה אחד הימים היותר הזויים שידענו. וידענו.
אבל ידענו גם שפרק של שנתיים כאובות עד טירוף הסתיים, וגם שהיום למחרת לא הולך להיות פיקניק. ידענו שממתינים לנו המאבק להשבת 24 חללים משבי חמאס; פתיחתה של שנת בחירות; המשך ההפיכה המשפטית; וגם הקיטוב, האלימות והשיסוי הפוליטי של ציבורים אלה באלה.
היה לנו רק את היום האחד הזה לשמוח באמת, עד הסוף. ומה אפשר לעשות ביום כזה? רק לרקוד עד קצה הלילה. לרקוד בריטני, והלו יעקב, ודסטניז, לשיר יחד, עשרות זרים במועדון, את איינג'לס של רובי ויליאמס "לכבוד המלאכים שחזרו"; ולאסוף כוחות למה שיבוא מחר.

אוריאל לוי | פרידה מאורן נהרי

לפני כמה חודשים התקשרתי לאורן נהרי כדי להציע לו לכתוב משהו. בקול איטי מהרגיל, עמוק ורדיופוני כמו תמיד, רגיש, הומוריסטי וחכם כמו שהכרתי, אורן השיב: "זו כנראה תהיה השיחה האחרונה שלנו, אז אני שמח שהתקשרת, למרות שאני נאלץ לסרב להצעתך".
הכרתי את אורן לפני כעשור, ומאז שמרנו על קשר כמעט יומיומי. בשיחה האחרונה הוא סיפר לי קצת על המחלה, ועל מה שעוד נותר לו להשלים בתקופה האחרונה של חייו. הוא דיבר בקול רגוע, בטוח. הודיתי לו בקול רועד על כל מה שהיה עבורי.
אורן לימד אותי המון. הוא היה כתובת להתייעצות על אירועים בינלאומיים, הציע רעיונות למרואיינים, וחידד את השאלות שנכון לשאול אותם. מדי יום היה שולח ציטוט יומי היסטורי רלוונטי ומחדש. כל שבת בבוקר הוא שידר את התוכנית המעולה שלו, ותמיד חשבתי בליבי שאני רוצה לשמוע יותר אותו ופחות את המרואיינים, למרות שגם הם היו מעניינים.
אורן נפרד מהעולם בדרכו שלו, בשידור תוכניתו האחרונה, ימים לפני שנפטר, בשבת ה-8 באוגוסט 2026. זה היה שלושה חודשים אחרי שנפרדתי מאבי שהלך לעולמו. ישבתי בחדרו של אבא והאזנתי. אבי היה צופה בקדושה ב"רואים עולם" של אורן, וגידל אותי למקצוע המיוחד הזה של חדשות חוץ, שדורש העמקה לצד הדיווח החדשותי השוטף. "זכרו", אמר אורן את מילותיו האחרונות בשידור, "העולם רחב ומורכב".