כששני אורן (51) עומד בכיכר חרמון בקריית שמונה, הוא לא רואה את התמונה העגומה שמצטלמת ברשתות ובחדשות, של עיר רדומה וחנויות סגורות. "לפעמים נדמה לי שאני מסתכל על העיר דרך משקפי מציאות מדומה", הוא אומר, "ורואה דרכם איך היא הולכת להיראות בעוד עשר שנים".

דרך המשקפיים של אורן, הכיכר גדושה במאות אנשים. חלקם הגיעו לארוחת צהרים ב'פלאפל בנימין' הוותיק, ובדוכני האוכל החדשים שנפתחו; להקה מקומית בדיוק יוצאת מאולפן ההקלטות החברתי; קבוצת הייטקיסטים שהעבירו את הישיבה היומית מחלל העבודה שבקומה השנייה לשולחן בקדמת בית הקפה הקהילתי; ילדים מתרוצצים סביב לעץ שבמרכז הכיכר, ובפינת הכיכר מארגנים צעירים את הבמה לקראת ההופעה שתתקיים בערב, כמדי שבוע. לב פועם של העיר.

כיכר חרמון עדיין לא נראית כך, אבל מבחינתו, זה בדיוק העניין. לפני שנה עבר אורן עם משפחתו לקריית שמונה, ומאז הוא עובד כדי להפוך את התמונה הברורה שבדמיונו לעיר שהוא חי בה במציאות: "עיר שמושכת משפחות חדשות, שמיטיבה עם תושביה הוותיקים, וכיכר שרבים התרגלו לראות אותה כסמל להתרוקנות העיר הופכת למקום חי ופעיל".

"יותר קל לעשות שינוי בחיים כשיש סביבך קהילה"

במשך שלושה עשורים פעל אורן בתנועת הבוגרים של הנוער העובד והלומד ובתנועת דרור ישראל, והיה מעורב בהקמת המפעלים החינוכיים של התנועה. הוא עסק בהיבטים האדמיניסטרטיביים של החינוך, בעבודה מול משרדי ממשלה ובחיבור בין הממשלה, המגזר השלישי והחברה האזרחית. דווקא כשהחליט לחפש תחום חדש, הגיע 7 באוקטובר וגרם לו לעצור את התוכניות ולשאול איפה הוא יכול להועיל.

"הבנתי שעדיף שאני אעשה את מה שאני טוב בו, ומצאתי את עצמי בקריית שמונה. מצאתי מקום עם פוטנציאל מטורף שהיה על סף פריצה ב-2022, אבל אז הגיעה המלחמה והפינוי והכול נעצר", הוא אומר. "מצאתי עיר שמנסה להתרומם וצריכה שותפים וכוחות מחודשים. הבנתי שהדבר שהכי צריך פה זה אנשים, ושאני יכול לרתום את הכישורים שלי למטרה הזאת".

יחד עם קבוצת משפחות שעברו לעיר הקים אורן עמותה שמטרתה למשוך לקריית שמונה משפחות חדשות. "לכולם היה ברור שלא מספיק להגיד לאנשים 'בואו לצפון'", הוא מספר, "כדי שמשפחות יגיעו ויישארו, צריך מעטפת: דיור, תעסוקה, סיוע במעבר, ליווי וקהילה. יותר קל לעשות שינוי בחיים כשיש סביבך קהילה".

"הבנו שצריך ליצור מקומות ותשתיות למפגש, לקשר בין האנשים והקהילות הוותיקות, המאוד חזקות ורציניות שיש בעיר, עם הקהילות החדשות, שהן מאוד מגוונות במאפיינים ובצרכים שלהן – רופאים, סטודנטים, משפחות שבאות מסיבה אידיאולוגית או חינוכית, או משפחה שבאה כי היא פשוט רוצה לחיות במקום ירוק ובטבע".

הכיכר שתהיה סמל השינוי

מול הדימוי של 'עיר הרפאים', כיכר חרמון שבמרכז העיר הפכה מבחינתו לסמל השינוי. לצד כיכר צה"ל, הגדולה יותר, היא מהווה את אחד המרכזים העירוניים, אבל חלק ניכר מהחנויות בה עומדות ריקות. "רצינו לשנות את זה. הבנו שהכיכר משקפת את מצב העיר, ושאם כיכר חרמון תתחדש, אז באופן סמלי וגם ממש בפועל, קריית שמונה תתחדש".

העירייה מחזיקה בתוכניות ארוכות טווח לשיקום מרכז הכיכרות, אבל אורן ביקש להניע את התהליך כבר עכשיו. הוא פנה לקרן הקיימת לישראל וגייס אותה לשיפוץ כיכר חרמון, בשיתוף עם העירייה. יחד הם יוצרים כיכר פעילה שתחזיר את התנועה לעסקים שכבר פועלים בה ולאלה שיתפחו.

הצעד הראשון היה פשוט: להיות שם. העמותה שכרה משרדים בכיכר, שיפצה אותם, התמקמה בהם ופתחה בית קפה חברתי. "הנחת המוצא הייתה שלהביא חיים מתחיל מלהיות נוכח".

אבל בית הקפה הוא רק חלק מתפיסה רחבה יותר. המטרה היא להפוך את כיכר חרמון ל'כיכר החברתית-קהילתית' של העיר: מקום שאפשר לשבת בו ביום-יום, לפגוש אנשים, לעבוד, לקיים אירועים ומופעים ולחבר בין התושבים הוותיקים לחדשים. "כשיהיה מקום עם שולחנות, כיסאות וקפה איכותי, זה יביא אנשים להיפגש", אומר אורן. "כשאנשים עוברים, באים לחנות, למינימרקט בכיכר, לתופרת או לפלאפל, הם יעצרו לקפה. לחנויות פה יהיה יותר טראפיק ויותר אנשים שמכירים את הכיכר".

האב חברתי: "כל מה שקורה פה אמור לחולל את המפגש"

כדי לייצר את התנועה הזאת, החליטו אורן ושותפיו להקים בכיכר האב חברתי. זהו מודל שהושאל מעולם ההייטק, אבל מקבל כאן משמעות קהילתית. "בהייטק, האב בדרך כלל מתחבר למשרדים מפונפנים, מאובזרים וסגורים עם קודן בכניסה. אנחנו מתייחסים אל כל הכיכר כאל האב אחד גדול", מסביר אורן. "כל מה שקורה פה אמור לחולל את המפגש".

החזון לא מסתיים בבית קפה. כדי להפגיש את הקהילה ולתת במה לתרבות וליוצרים מקומיים, הוחלט לקיים בכיכר אירועי תרבות קבועים. הקרן של בנק הפועלים סייעה להתניע את סדרת האירועים הראשונה. "בהתחלה אלה אירועים של צמיחה. אנחנו משקיעים הרבה מאוד כדי שאנשים יבואו. ככל שיהיו עוד ועוד אירועים, נוכל להביא לכאן דוכני אוכל ויוצרים. ככל שהכיכר תהיה יותר פעילה ביום-יום, זה יצדיק פתיחה של עוד מקומות, ובסוף זה כבר יפעל מעצמו כי יהיה שווה גם לעסקים מסביב".

לפני האירוע הראשון, מספר אורן, בעל הפלאפל שבפינת הכיכר אמר לו שהוא חושש שאנשים לא יגיעו. "הוא אמר שקשה מאוד להוציא אנשים החוצה, בעיקר השנה". אבל האנשים באו. "הגיעו מאות אנשים. הוא היה מופתע, והאמת שגם אנחנו. אני מקווה שנצליח להפוך את זה לדבר קבוע".

אבל מבחינת אורן, הערך החשוב ביותר של ההאב הוא דווקא הפתיחות שלו. "קהילה נוצרת במקום שאנשים נפגשים. אם יוצרים אותה סביב מקום שפתוח לכולם, היא תחזק את עצמה".

"בימים טובים אני אופטימי"

הוא מבין שהדרך למימוש החזון תהיה ארוכה. "בימים טובים אני אופטימי", הוא מחייך. "יש עליות וירידות, הרבה מאוד דברים נתקעים, מכל מיני סיבות, החל ממערכות ארגוניות ועד הבירוקרטיה הרגילה שאני מכיר מעבודה עם משרדי הממשלה במשך 30 שנה". ובכל זאת, הוא משוכנע שהשינוי יגיע: "יש פה המון ארגונים ויוזמות שפועלים בעיר. אם רק 10% יצליח, זה יהיה מטורף. מאוד ברור שתהיה פה צמיחה, ולכן ברור לי שמי שמגיע עכשיו יהיה המשקיע הראשוני בצמיחה הזאת".

אורן מזהה גם הבדל תרבותי בין קריית שמונה לבין המרכז, וחושב שהשינוי הדמוגרפי יכול להשפיע לא רק על מספר התושבים אלא גם על האופן שבו העיר מתנהלת. "האנשים פה מאוד חזקים. אחרי כל מה שעברו במשך עשרות שנים, הם יודעים להסתדר גם במציאות קשה. אבל זה לא תמיד לטובתם, כי זה משאיר הרבה בעיות לא פתורות. אנשים במרכז לא אוהבים 'להסתדר', הם אוהבים שמסדרים להם. אני חושב שמי שיבוא לפה יאפשר לדמיין שמה שצריך לקרות פשוט קורה, ולא שהכול על התושבים".

הוא מאמין שהדרך לחבר בין הוותיקים לחדשים עוברת במקומות שבהם הם יכולים להיפגש ולעשות דברים יחד. ומבחינתו, אם הכיכר תצליח לחזור להיות מרכז, היא תהפוך ממיזם נקודתי למשהו גדול יותר. "אני יודע שככל שאצליח להמחיש איך אני רואה את הכיכר כמו שהיא תצמח להיות, כך נצליח לרתום יותר אנשים והדרך תהיה מהירה יותר. החוכמה היא לגרום לאנשים לראות עיר שעוד לא קיימת, ולהתחיל לחיות בה כבר עכשיו".