כשלילך נפתליהו (44) ושלוש בנותיה פונו מקיבוץ נירים אחרי מתקפת 7 באוקטובר, היא נשבעה שלעולם לא תחזור לשם. אבל בשנה האחרונה משהו השתנה. היא החליטה לחזור לנירים ולקנות בית חדש בקיבוץ, לפרסם ספר על הטראומה האישית שלה וההתמודדות שאחרי, ואפילו להתחיל ללמוד מחול.

"מאז שאני ילדה חששתי מזה שאנחנו שני קילומטר מהגבול עם עזה", היא מספרת, "ב-2009 למדתי קולנוע בבית ברל ובמסגרת הלימודים עשיתי סרט אוטוביוגרפי קצר, 'חפרפרים', על נערה שלא מצליחה לישון בלי אמא, כי היא חושבת על מחבלים שחופרים מתחת לגבול ויגיעו לביתה. הפחד הכי גדול שלי התממש".

אוקטובר 23: "אמרתי שחווינו מספיק צבע אדום לחיים שלמים. נגמר"

מה קרה ב-7 באוקטובר?
"בלילה של ה-6, הבנות שלי יובל (5), רז (8) וזיו (11) ישנו אצל הגרוש שלי, אלון. התגרשנו חצי שנה לפני המלחמה, וגרנו בבתים נפרדים. אני נשארתי בבית שקנינו ושיפצנו, והוא עבר לגור בבית קרוב אלי. הבנות היו חצי מהזמן אתי וחצי אצלו. בבוקר של ה-7, הלחימה התמקדה ממש בשכונה של אלון, ונכנסה אליהם חוליה. אלון ירה באחד המחבלים ושאר המחבלים ברחו. הוא נשאר שעות עם הבנות בתוך הממד, בכריעה עם הנשק לכיוון הדלת, וגופת המחבל על הרצפה בתוך הבית, עד שהצבא חילץ אותם.

"אליי המחבלים לא נכנסו. הייתי לבדי, הסתתרתי מתחת למיטה שעות, והייתי משוכנעת שייכנסו אלי המחבלים, יאנסו אותי ויהרגו אותי. מאז, הבנות לא מסכימות לישון בלעדי. כולנו ישנות ביחד, וגם אצל אלון הן ישנות רק במיטה איתו".

ב-9 באוקטובר פונו כל תושבי הקיבוץ למלון באילת, והמחשבה לחזור ולגור בנירים לא עלתה בדעתה, "אמרתי שחווינו מספיק צבע אדום לחיים שלמים. נגמר. לא נחיה יותר בעוטף והבנות לא ילמדו שם יותר. סיימנו".

"התגעגעתי לחברה, לקהילה, לתחושת שייכות"

והנה, חזרתן.
"בחודשים הראשונים אחרי המלחמה, כל הזמן אמרתי – קודם כל מוגנות וביטחון לי ולבנות. זהו. לא מעניין אותי איך הבית נראה, החברה, כל אלה הן פריבילגיות. אז כשהטילים התחילו להגיע גם לאילת מתימן, מהר מאוד עברנו לגור אצל אבא שלי ברוחמה, מחוץ לטווח הקסאמים. יש שם גדר ומצלמות, כיתות כוננות, ובית הספר של הבנות היה בתוך הקיבוץ. בחודשים הראשונים הבנתי שזה המקום שבו אנחנו נתאושש ונשתקם במוגנות וביטחון.

"אבל כשהתחזקתי, ותחושת הביטחון חזרה, היה לי ריק בפנים. התגעגעתי לחברה, לקהילה, לתחושת שייכות. הדברים עמדו כאילו בכף מאזניים – ביטחון מול שייכות, ובסוף השייכות ניצחה. הבנתי שהלב שלי בנירים, ואיפה שנירים, שם אני, למרות שזה מבאס אותי שאני מוכנה לוותר על הביטחון למען השייכות. אבל הרגשות והתחושות שלי לגבי החיים בנירים זה משהו דינמי ומתפתח".

מתי חזרת לקיבוץ בפעם הראשונה?
"רוב קהילת נירים כבר חזרו לקיבוץ ביוני-יולי 2025. אני דרכתי לראשונה בנירים רק אחרי שנתיים, באוקטובר 2025, באותו היום ששחררו את כל החטופים החיים שנשארו בעזה. זה לא היה במקרה. עד אז, לא יכולתי להעלות בדעתי להיות בנירים כשמעבר לגדר יש חטופים שחיים במנהרות. זה לא הרגיש לי מוסרי לנרמל את המצב, ולדאוג לתקומה וצמיחה כשיש חטופים מתחת לאדמה.

"לא התכוונתי לבוא לקיבוץ באותו יום, אלא רק לעמוד בצומת מגן כדי לראות את שיירת הרכבים שמסיעים את המשוחררים. אז אמרתי לעצמי, 'יאללה, אלך לבקר בנירים'. פחדתי מאוד, אבל כשהגעתי לקיבוץ, הלכתי לבקר את השכנים ופתאום הרגשתי בבית. כל עץ, כל שביל רגש אותי. באותו היום רציתי להישאר שם.

הבנות כבר גרו חלק מהזמן בנירים, אצל אלון. זיו אמרה לי שהיא תרגיש כאן ביטחון רק ביום שאחזור הביתה, לא כי אני יכולה לשמור עלינו, אלא כי אם אני כאן, זו שהכי מודעת ופוחדת מהסכנות, אז כנראה שכבר לא מסוכן. אף אחד לא האמין שאחזור, אז כשאנשים בקיבוץ ראו אותי, זה היה כמו חזון אחרית הימים. בפברואר האחרון, רגע לפני פריצת המלחמה השנייה עם איראן, כבר חזרתי לנירים".

"קניתי בית ישן שאשפץ אותו. עד שבועות אעבור לשם"

פחדת לחזור?
"מאוד, לכן עשיתי את זה בהדרגתיות. הכי פחדתי מלישון כאן לבד, כשהבנות אצל אלון. בפעם הראשונה שישנתי בנירים, בינואר השנה, ישנתי אצל אלון, כי הרגשתי ביטחון שאלון נמצא עם נשק, והבנות גם נמצאות. מה שלא לקחתי בחשבון זה שאני הולכת לישון באותו החדר שבו עברתי את הטראומה שלי. כשנפרדנו, והייתי בטוחה שאני כבר לא חוזרת לנירים, מכרתי את החלק שלי בבית שלנו לאלון, שחזר לגור בו. זה אותו הבית שבו ביליתי את השעות של ההתקפה בתוך הממ"ד, מתחת למיטה שעכשיו אני צריכה לישון בה.

"באותו הלילה הותקפתי בפלאשבקים, אבל עברתי את זה בזכות זה שהבנות ישנו אתי ואלון היה קרוב. בהמשך עברתי לישון אצל אמא שלי, ואם הבנות לא היו איתי, הייתי חוזרת לישון ברוחמה. יום אחד, חברה מנירים נסעה לסופ"ש וביקשתי לישון בבית שלה – הרגשתי שם יותר בטוח, כי הבית רחוק מהגדר והוא מוקף בשכנים. כך עברתי את שני הלילות הראשונים שלי בנירים לבדי, בלי הבנות".

בעצם חזרת לכאן בלי בית משלך?
"נכון. לא היה לי בית לחזור אליו, ולקח לי הרבה זמן למצוא משהו. בסוף נכנסתי לבית הסבים שלי שלא חזרו מהפינוי. סבתא לא מסכימה לחזור לכאן – מבחינתה יש פה מחבלים, וגם לא מסכימה שסבא יבקר כאן בגלל הפחד שיקרה לו משהו. אף אחד לא דרך בתוך הבית הזה שנתיים. היה עזוב ומלא עובש. כל המיטות היו מלאות קקי של עכברים והייתי צריכה לכבוש את הבית מהחולדות שהתיישבו פה.

"כל הציוד של הסבים עוד פה, אז יש כפילות של הכול – שתי מכונות כביסה במרפסת, שתי טלוויזיות בחדר השינה, שתי ספות בסלון. כאילו בית הוליד עוד בית. בינתיים קניתי בית ישן בקיבוץ שעמד ריק הרבה שנים ואני הולכת לשפץ אותו. כרגע הוא מגעיל ומסריח, אבל הגינה והעצים קסומים. החלטתי שעד שבועות אעבור לשם. התקווה היא לראות איך כל אחת מהבנות חוזרת לישון בחדר משלה".

מאיפה המשאבים הנפשיים לארגן כל פעם בית חדש?
"שאלה טובה, זה הבית החמישי שלי מאז הפינוי. ברוחמה עברנו בין שלושה בתים, וכל פעם לנקות ולסדר שיהיה מתאים לילדות, להתרגל וליצור תחושת ביטחון במקום. זה מאוד קשה – הייתי צריכה ממש לאגור אנרגיה להתחיל שוב פעם באותו התהליך".

לאחרונה צירפה נפתליהו לחייה כלב טיפולי, במטרה לחזק את תחושת הביטחון שלה. "קוראים לו עמוס, כפרה עליו", היא מספרת, "בהתחלה נלחצתי מהמחויבות הנוספת שיש עם כלב, אבל הבנות ביקשו שוב ושוב, וממש זכינו. בתחילת המלחמה, הייתי זקוקה לכדור הרגעה כדי לישון, אבל הרבה זמן הספיק לי רק שיהיה לידי הנרתיק עם כדורים, ועצם הידיעה שהכדורים בהישג, אם אצטרך, מרגיע אותי. מאז שאני עם עמוס, אני לא זקוקה אפילו לזה. עד שעמוס הגיע, הייתי חייבת לישון עם הפנים לכיוון הדלת, מתוך פחד שמישהו יכול להיכנס לחדר ולהפתיע אותי אם אני עם הגב לדלת. עכשיו אני ישנה איך שנוח לי. אני פשוט לא מרגישה לבד כשאני אתו".

לכתוב ספר: "עכשיו כולם יכולים לדעת איך הרגשתי כששמעתי יריות מחוץ לחלון"

הספר שכתבה נפתליהו, 'מתוך השבר' (ספרי ניב) מתאר את האירועים שהיא והמשפחה עברו ב-7 באוקטובר, את ההשלכות וההתמודדות שלה מאז.

כתיבת הספר עזרה לך להתחיל מחדש?
"בהחלט. הרגשתי שבכתיבת הספר עשיתי תהליך עיבוד למה שחוויתי –וזה היה חלק משמעותי בתהליך השיקום שלי. לפני שנתיים המטפלת הרגשית שלי אמרה 'התמודדת עם הפחדים הכי גדולים שלך ושרדת – בואי תכתבי את זה'. היא אמרה שזה פרויקט שימלא את החיים שלי ביצירה, בעשייה חיובית. אני יודעת ואוהבת לכתוב, אבל מעולם לא כתבתי ספר. הייתי זקוקה למסגרת, אז פשוט ניגשתי להוצאה לאור, בלי שום ניסיון, וחתמתי אתם על חוזה.

"עבדתי עם דנה לרר, שמעבירה סדנאות בכתיבה אינטואיטיבית, והיא עזרה לי לפרוץ את המחסומים שלי בכתיבה. כשהייתי יושבת עם דנה וקוראת את הקטעים שכתבתי בקול, הייתי נשברת ובוכה. בכתיבה, בניגוד לישיבה מול פסיכולוג, הייתה לי שליטה – מתי וכמה לכתוב, כמה להיחשף רגשית. זה הרגיש לי יותר בריא ונכון לי. זאת הייתה דרך להוציא את הטראומה החוצה  – היא כבר לא נשמרת רק אצלי. הוצאתי אותה לאור במקום לשמור אותה בחושך.

מה הרגשת כשהספר יצא?
"עכשיו כולם יכולים לדעת איך הרגשתי כששמעתי יריות מחוץ לחלון, או שהסתתרתי מתחת למיטה וברח לי בתחתונים. זה בטח עדיף ממה שהיה פעם – להדחיק, לשמור בבטן, כמו ניצולי השואה או חיילים ממלחמת יום כיפור – זה כל כך לא בריא. הרי זה קיים, זה אצלך. אחר כך כשזה בחוץ, אנשים מרגישים יותר בנוח לדבר ולשאול אותי על החוויות. זה גם חוסך לי מלספר את הכול כל פעם – אפשר פשוט להפנות אנשים לספר".

"יש לי פחות מעצורים"

זה אמיץ להוציא לאור ספר בלי ניסיון.
"אני מפחדת מהחושך, מאיום המחבלים – אבל מול התמודדויות היומיומיות אני אמיצה, וזה אף התחזק מאז 7 באוקטובר. יש לי פחות מעצורים, כי מה הכי נורא שיקרה? מקסימום אכשל. יותר נורא מלשכב תשע שעות מתחת למיטה בממ"ד עם מחבלים בחוץ זה כבר לא יהיה, ולא יתקרב לזה. עברתי אירוע קיצון וכל השאר מתגמד לידו. תמיד פחדתי ללכת לפיתוח קול, כי אני זייפנית, אבל היום זה פשוט לא מעניין אותי, אז הלכתי ללמוד פיתוח קול. אותו דבר עם מחול – הייתה לי פנטזיה לרקוד ועכשיו, בגיל 44, עגלה כמו שאני, אני לא עושה ספורט או כושר, נרשמתי לחוג מחול, כי זה מה שבא לי".

את פוחדת שיהיה עוד 7 באוקטובר?
"כן, בצורה אחרת, אבל יהיה. אני חושבת שכל מי שגר בצמידות לגבול חייב להיות עם ההבנה שיהיו אירועים ביטחוניים. אם לא, אתה כמו בת יענה עם הראש בחול".

אחרי שגרת בנירים רוב חייך, החזרה לשם מרגישה כמו התחלה חדשה?
"קודם כל, זה לא אותו המקום שעזבתי ב-7 לאוקטובר. הכול אחר וחדש. אני אומרת שמה שהיה לא יהיה, אבל יהיה משהו טוב אחר. אין ברירה. חוץ מהחזרה לנירים, הוצאתי ספר, התחלתי עבודה חדשה כמנהלת מיצוי זכויות במועצה האזורית אשכול, קניתי בית חדש, יש כלב חדש, יש המון התחלות נוספות. נשארה בי אופטימיות – זה שאני ביומיום נמצאת בבית שלי, זה כבר טוב, למרות ההתמודדויות".

סיפור אחד של נפתליהו מהתקופה האחרונה ממחיש את מורכבות החיים במקום שהוא בית וטראומה כאחד. "אני לא אוהבת לנסוע באזור בלילה, ואם אני חייבת, אני בדרך כלל מתקשרת לאבא שלי והוא מלווה אותי בטלפון. לפני כמה זמן הייתי בהופעה בניר עוז ומשום שהייתה הרבה תנועה בכביש, החלטתי שאוכל להרשות לעצמי לחתוך בדרך העפר שמקצרת לנירים, כביש שמפחיד אותי. איך שפניתי ימינה לנירים אמרתי לאבא שלי זהו, הגעתי למקום בטוח. זה נורא מצחיק – מה בטוח כאן? אבל זה המוכר והבטוח שלי".