הפרה עליזה ישבה ונהנתה מהבריזה הנעימה של אחר הצהריים כשהרגישה רטט קל במכשיר התלוי על צווארה. היא כבר הכירה את האות הזה. אחרי מספר שבועות שבהם השתתפה ב"משחק" של ד"ר אורן פורקוש, היא ידעה שבתגובה לרטט כדאי לה ללכת ל"קופסת ההפתעות" בפינת הרפת. כשהרטט רציף, מחכה לה שם צ'ופר טעים. הסיכוי שזה יקרה גבוה, בערך 90%. כשהרטט מקוטע, הסיכוי לכך רק 20%.

הפרות לומדות די מהר את המשחק, וזוכרות מה מבשר כל אות, למעט "אות ביניים", שלא אומר להן אם הצ'ופר מחכה בקופסה. אין ודאות, יש רק סיכוי. הפרה יכולה ללכת לבדוק, או שלא. אולי היא תראה את העולם כמקום שבו שווה לנסות, ואולי לא. החוקרים שעוקבים אחריה מחכים לראות מה היא תעשה, כי דווקא ברגע הזה, כשהמידע אינו חד משמעי, ההתנהגות שלה עשויה לספר להם משהו שקשה מאוד לשאול בעל חיים ישירות: האם היא אופטימית?

זאת נשמעת שאלה משעשעת, אבל מאחוריה מסתתרת שאלה מדעית רצינית: איך אפשר לדעת מה מרגיש בעל חיים, אם הוא אינו יכול לספר?

כשכלב מכשכש בזנב הוא לא בהכרח שמח

ד"ר פורקוש, בן 47, חי ברחובות ואב לבת. את הדוקטורט במדעי המחשב ומדעי המוח עשה במכון וייצמן, משם המשיך לפוסט דוקטורט בגרמניה. במחקר שהוא מוביל בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית, המתבצע ברפת במקווה ישראל, הוא מנסה להבין איך עובד מוחם של בעל החיים, מבלי לגרום להם אי-נוחות. במחקר שלו אין אלקטרודות או התערבויות פולשניות, אלא "משחקים" שמאפשרים לו ולצוות שלו לראות ולמדוד התנהגות, בניסיון "לקרוא" את החיה מבלי להסתמך על שפה.

"כשחוקרים אושר אצל בני אדם", מסביר פורקוש, "הכלי הפשוט ביותר הוא לשאול: האם אתה מאושר? עד כמה אתה מרוצה מחייך? איך אתה מרגיש? אלא שגם הכלי הזה אינו פשוט כפי שנדמה. אנשים יכולים לשקר, התשובות שלהם מושפעות מ־Wishful Thinking, ולעיתים הם עצמם אינם יודעים בדיוק למה הם מתכוונים כשהם אומרים שהם מאושרים. אין הגדרה אחת לאושר, וכל אדם עשוי להבין את המילה אחרת".

את בעלי החיים אפילו אי אפשר לשאול. אבל מבחינת פורקוש, יש בכך גם יתרון. "מה שנחמד אצל בעלי חיים זה שאתה אף פעם לא מתפתה לשאול אותם שאלות. זה מכריח אותך לעבוד בצורות קצת אחרות כדי לפענח מה זה אושר".

כשאין אפשרות לשאול, החוקרים נאלצים להתמודד עם שאלות קשות: האם אפשר למדוד אושר, ומה בעצם אפשר למדוד?

הנטייה הראשונה של בני האדם בניסיון להבין בעל חיים היא להסתכל עליו ולנסות לפרש אותו, להשליך עליו את העולם הפנימי של האדם. כלב מכשכש בזנב כשבעליו חוזר הביתה, ברור שהוא שמח? לדברי פורקוש, לא בהכרח. "אנחנו מניחים שטוב לו, אבל אותה התנהגות יכולה לקבל פירושים אחרים. ייתכן שההתנהגות שאנו קוראים לה 'שמחה' קשורה בכלל ליחסים חברתיים ולהיררכיה. הטריק שאנחנו לא אוהבים, זה לנסות לפרש בעצמנו האם לחיה טוב או רע".

ממצא שגוי: העכבר היה עיוור

היומרה של בני האדם לפרש בעלי חיים היא, לדברי פורקוש, פח שקל מאוד ליפול בו. כדוגמה הוא מביא ניסוי קלאסי בעכברים, שנועד למדוד חרדה, על סמך בחירתו של עכבר לאיזה מזרועות של מבוך להיכנס. עכבר שנכנס לזרועות הרחבות נחשב אמיץ, זה שנכנס לזרועות הצרות נחשב חרד יותר. החוקרים בניסוי אפילו הרחיקו לכת: הם הרבו עכברים לפי מידת החרדה שלהם, ויצרו קבוצות של עכברים "אמיצים", "חרדתיים" ו"נורמליים".

אלא שמחקר אחר הראה שהממצא היה שגוי. העכברים שנחשבו "אמיצים" היו עכברים עיוורים, שכלל לא הבחינו ברוחב הדפנות במבוך. ההנחה של החוקרים לסיבה שהעכברים נמנעו מהאזורים הפתוחים הייתה שגויה. "זה נובע מזה שאנחנו לא עכברים", אומר פורקוש, "עכברים לא נשענים על חוש ראייה כמו בני אדם, ולכן החלטות שלהם עשויות להתבסס על מידע חושי אחר".

כלבים וחתולים נכשלים, לדבריו, במבחן שמבוסס על ראייה. "כאשר משנים את המבחן כך שיתבסס על חוש הריח, מתקבלות תגובות אחרות". כלומר, ייתכן שפשוט שאלו אותם בשפה הלא נכונה. אז איך שואלים?

אחת האפשרויות היא לתת לבעל החיים לבחור. פורקוש מספר על ניסוי שערך עם הצוות שלו בעכברים, שבמסגרתו עכבר מסוים יכול היה לבחור להיכנס לאחת משתי זירות דומות. לכאורה, אין סיבה שהוא יעדיף זירה אחת על פני האחרת. אבל העכבר בחר. "אם יש קבוצה שהוא בחר בה", אומר פורקוש, "יש להניח שיותר טוב לו שם, והוא יותר מאושר". הבחירה הופכת לסוג של תשובה. הבחירה מתבטאת התנהגות. אם החוקר יודע אילו אפשרויות עומדות בפני העכבר, ויכול לעקוב אחר הבחירה שלו שוב ושוב, אולי ההתנהגות יכולה לספק מידע על מצבו הפנימי, על ההעדפות שלו ועל "תחושת האושר" שלו.

"תחושת האושר היא לא זבנג וגמרנו"

זה הרעיון שמוביל לניסוי בפרות. אם אצל בני האדם היכולת להסביר לעצמם שיהיה בסדר היא סממן לאופטימיות, אצל הפרות האופטימיות נבחנת בהחלטה אם ללכת אל "תיבת ההפתעות", שבה אולי יהיה צ'ופר. הפרות בניסוי, מדגיש פורקוש, לא מורעבות. הן פרות רגילות שיכולות לבחור אם "לשחק" ב"משחק" או לא, והצ'ופר ניתן להן נוסף על התזונה הבריאה והמלאה שלהן.

החוקרים גם לא מנסים לקבוע שפרה מסוימת "יותר אופטימית" מפרה אחרת. "פרה אחת", הוא אומר, "יכולה פשוט להיות גרגרנית יותר". הם משווים את הפרה לעצמה. "אם אני רואה שינויים במידת האופטימיות, זה בדרך כלל מעיד על כך שעכשיו היא מרגישה פחות טוב, או שהיא שמחה יותר". לכאורה, זה הבדל קטן, אבל הוא משמעותי מבחינה מדעית: לא לדרג פרות, אלא לזהות שינוי בתוך אותו פרט.

הניסוי נמשך, ולכן פורקוש מדגיש שאין עדיין תשובה מלאה. אבל ניסוי מקביל שערכו, כבר מספק רמזים מעניינים. בניסוי המקביל החוקרים הפכו את סביבת הפרות לנעימה ומעניינת יותר: היו בקבוצה פחות פרות ויותר צעצועים. התגובה, לדברי פורקוש, הייתה ברורה. בפרות שבילו בסביבה הזו נמדדה ירידה ברמת הורמון הקורטיזול, מדד הקשור לחרדה. העובדה שלפרה היה יותר מרחב, שהיא נמצאה בקבוצה יותר קטנה ושהיו לה יותר אפשרויות העשרה, השפיעה על מצבה.

אלא שההשפעה לא הייתה זהה לאורך זמן. חלק מהאפקטים החיוביים נעלמו. השינוי ברמת הקורטיזול היה קצר יחסית. לעומת זאת, שינויים פיזיולוגיים אחרים, כמו הגברה של ייצור החלב, נמשכו זמן רב יותר. "לשינוי הסביבה יש השפעה חיובית", אומר פוקוש, "אבל היא לאו דווקא קבועה. תחושת האושר היא לא זבנג וגמרנו".

בני האדם מכירים את זה. יוצאים לחופשה, נהנים מאוד, אבל בשלב מסוים מה שהיה מרגש הופך לשגרה. כדי לשמור על אותה תחושת הנאה צריך לחדש ולשמר את התנאים שמייצרים אותה. "לכולנו יש בייס-ליין של אושר, שהוא כמעט תכונת אופי", אומר פורקוש, "אנחנו יכולים לשחק איתו, יכולים להקפיץ או להוריד אותו, אבל כמעט תמיד אחרי זמן מסוים נחזור לאותה רמת אושר בסיסית. את זה אנחנו רואים עכשיו גם בפרות".

חיישנים לבניית פרופיל התנהגותי

אם "סביבה טובה" יכולה לשפר את מצבה של הפרה, מהי "סביבה טובה"? כאן נכנסת לתמונה האישיות. פורקוש מדבר על מפגש בין הטמפרמנט והנוחות הבסיסית של הפרט לבין הסיטואציה שבה הוא נמצא: "אדם מופנם שייאלץ להיות במסיבות כל היום, יהיה אומלל, אדם מוחצן שנגזר עליו להיות בבידוד עשוי לסבול מאותה סביבה בדיוק. כל אחד מהאנשים הללו יבסס לעצמו סביבה שנוח לו להיות בה לאורך זמן. האישיות מכתיבה, במידה רבה, את נקודת המפנה בין אושר לאומללות".

מה המשמעות של זה אצל בעלי חיים?
"אצל בעלי החיים, כמו אצל בני האדם, לא תמיד יש שליטה על הנסיבות. כששמים בעל חיים בסיטואציה שהוא לא לגמרי שולט על כל המשתנים הסביבתיים שלה, כי בני אדם שולטים עליהם, הרבה פעמים מונעים ממנו את היכולת לממש את האישיות והאופי שלו, את הצרכים והרצונות שלו. אז אנחנו יוצרים אומללות בצורה מלאכותית".

אם כך, השאלה היא לא רק כמה מטרים רבועים צריכה פרה כדי להיות מאושרת, אלא איך היא יכולה לממש את אישיותה. כדי לבדוק את זה, צריך לזהות את ההבדלים בין הפרות. החיישנים שהחוקרים מצמידים לפרות מאפשרים לקבל פרופיל התנהגותי מפורט מאוד. המחשב יכול ללמוד כל פרה: אחת אוהבת להסתובב, אחרת פחות אוהבת לזוז, אחת אוהבת לאכול, לאחרת יש חברות קבועות, אחת מחליפה קשרים חברתיים כל הזמן. בכל יום מצטברים מאות מדדים התנהגותיים, והחוקרים צריכים להפריד בין רעש רקע לבין תכונה אופיינית.

"התנהגות משתנה מיום ליום", מסביר פורקוש, "פרה יכולה להיות פעילה יותר ביום אחד ופחות ביום אחר. היא יכולה לפגוש פרה אחרת, להיבהל מאדם זר, לשנות את דפוס התנועה שלה". אבל בתוך השינויים הנסיבתיים האלה אולי מסתתר משהו יציב. "ההנחה שלנו", אומר פורקוש, "היא שאישיות זה משהו כמעט קבוע. הוא לא משתנה הרבה".

החוקרים משתמשים בכלים מתמטיים כדי לבדוק אם מתוך מאות המדדים המשתנים אפשר לזהות מאפיינים קבועים שמייחדים כל פרה. אלא שכאן מופיע, לדברי פורקוש, פרדוקס מעניין של המדע. "הגישה המדעית הרבה פעמים מנסה לעשות הכללות, אבל כדי לעשות את ההכללה וללמוד על כלל העדר, אני צריך לרדת לרמה הספציפית של כל פרה ולהכיר את האישיות שלה".

"גם הזבובים זוכרים"

ההסתכלות על בעלי חיים כפרטים משנה גם את האופן שבו אפשר לחשוב על החברה שלהם. בניסוי על העכברים החוקרים גילו תופעה שהם מכנים "נישה חברתית". עכבר חדש שהחליף בקבוצה עכבר שיצא ממנה, לימד את החוקרים שהיחס של העכברים בכל קבוצה אל העכבר החדש הושפע לא רק מהמאפיינים הפיזיים שלו, אלא גם מאופי העכבר שהיה שם קודם.

פורקוש מסביר את התופעה בעזרת הסיטקום "חברים". "לכל אחת מהדמויות ב'חברים', כמו לכל עכבר, יש אישיות מוגדרת ותפקיד חברתי מוגדר. אם אוציא את הבדחן, מישהו צריך למלא את התפקיד הזה. לכל אחד יש 'טייפ קאסט'. אתה לא יכול להביא עוד ג'ואי או עוד רוס. צריך להביא צ'נדלר, או מישהו שיתאים לנישה הזאת".

מאחורי האנלוגיה המשעשעת עומדת שאלה רצינית: האם גם בעלי חיים בונים מערכת חברתית שבה לכל פרט יש תפקיד, והאם הקבוצה מתאימה את עצמה כאשר אחד הפרטים נעלם? אצל הפרות ההיבט החברתי בולט. רפתנים יודעים לזהות פרות חברתיות מאוד, ולדברי פורקוש, המחקר מחזק את התחושה הזאת. פרות לא מתנהלות בעדר רק מפני שבני האדם שמו אותן יחד. יש להן דפוסים חברתיים, ברמת הפרט וברמת העדר.

לא רק עכברים ופרות, אפילו אצל זבובי פירות נמצאו במחקר (שערכה פרופ' גלית שוחט אופיר באוניברסיטת בר אילן) דפוסי שינוי התנהגות בהתאם לחוויות מעצבות (כמו חיים בקבוצה או חיים בבידוד). "אנחנו לא מניחים שזבובים יודעים לזהות אחד את השני, כי אנחנו לא תופסים זבובים כיצורים חברתיים", אומר פורקוש, "אבל נראה שהם זוכרים. ההתנהגות החברתית משתנה כשההרכב משתנה. בדיוק כמו בני אדם שנכנסים לחבורה חדשה ומנסים להציג גרסה מסוימת של עצמם. אצל זבוב קטן, עם מערכת עצבים פשוטה בהרבה מזו של אדם, זו תוצאה מפתיעה".

"להבין למה חתולים מגרגרים"

אחת השאלות שהחוקרים בוחנים אצל פרות היא המתח בין הרצון להיות קרובה לאחרות לבין הרצון לשמור מרחק. פורקוש: "לפרות יש מרחב אישי. פרות מבוגרות, למשל, נוטות להזדקק ליותר מרחב אישי. זה יכול להיות קשור לגודל שלהן, אבל ייתכן גם שמדובר בשינוי שקשור לגיל".

כמות הנתונים שנאספת ברפת מאפשרת לצוות להריץ סימולציה ממוחשבת של "פרות מומצאות", שמתנהגות לפי הנתונים של פרות אמיתיות. ממש כמו ברפת, גם בסימולציה, פרות עם מרחב אישי גדול יותר נוטות להגיע לקצוות העדר, שם יש להן יותר מרחב. פורקוש: "לפעמים בני אדם מפרשים התנהגות כזאת באופן אנושי – אולי הפרה המבוגרת עומדת בצד כדי להגן על הצעירות. אולי. אבל יש גם הסבר אחר: היא פשוט צריכה יותר ספייס".

מאחורי איסוף וניתוח הנתונים, לפורקוש יש שאיפה גדולה: הוא רוצה להבין בעלי חיים בלי להסתמך על הסיפור שבני האדם מספרים עליהם לעצמם. "יש לנו חלום להמציא מין 'מתרגם אוניברסלי', רק לבעלי חיים". המתרגם הזה לא אמור להיות מילון פשוט של קולות. כלומר, פחות: 'מווו' = 'אני רעבה', ויותר הסבר של התנהגות ותופעות". אצל בעלי חיים ההתנהגות הלא־מילולית יכולה, לדבריו, להיות משמעותית במיוחד.

"הרעיון הוא לנסות לבנות מתרגם התנהגותי שמבוסס על דאטה, בלי הפרשנות שלנו ובלי האנשה השלכתית. האלגוריתם לא אמור לשאול מה אנחנו חושבים שהחיה מרגישה, אלא למצוא את הקשרים בעצמו". הוא מדמה אותו לכלי לתרגום בין שפות: לא לתרגם מילה בודדת, אלא לבנות "שדה סמנטי", שבו דפוסי ההתנהגות של מינים שונים מונחים כמו שקפים זה על גבי זה כדי לזהות מה משותף להם. "חתולים מגרגרים כשהם שמחים. אבל הם יכולים לגרגר גם כשלא טוב להם. יהיה מאוד מגניב שנוכל להבין למה חתולים מגרגרים. אולי סוף סוף הדאטה תגיד לנו, ולא ננחש רק מתוך ההתנסות".

"לחיות בהרמוניה טובה יותר"

את העניין והמשיכה שלו למחקר, פורקוש מתאר כרצון "לעשות טוב לעולם בעלי החיים ולעולם בני האדם". מבחינתו, ככל שהמדע מתקדם, השאלה הופכת גם למוסרית: "אם בעלי חיים הם לא רק מכונות שמגיבות לגירויים, אלא יצורים עם אישיות, העדפות, יחסים חברתיים ואולי גם מצבים רגשיים, מה המשמעות של הידע הזה עבור הדרך שבה אנחנו מגדלים אותם, חוקרים אותם ואוכלים אותם?"

מבחינתו, המטרה היא לא רק להפסיק לפגוע בבעלי החיים, אלא גם להבין אותם. "אני מקווה", הוא אומר, "שנלמד לחיות בהרמוניה טובה יותר". הרמוניה היא, לדבריו, מילת המפתח: "כשאנחנו מדברים על אושר אנחנו מדברים על הרמוניה. לא בהכרח על מצב שבו אתה שמח כל הזמן. אדם עצוב יכול להיות במקום שמתאים להיות בו עצוב. הוא לא חייב לברוח מיד מהרגש או לנסות לתקן אותו. כשאתה מאושר תהיה מאושר, כשאתה עצוב תהיה עצוב".

הבאג של הכוח המדמה

הניסיון להבין אם פרה יכולה להיות אופטימית או מאושרת, מוביל את פורקוש לשאלה איך בני האדם יודעים שהם מאושרים? המוח האנושי, הוא מסביר, מאפשר לבני האדם לחשוב על העתיד, לתכנן, לדמיין ולבנות עולמות מופשטים. אבל אותו כוח דמיון שמאפשר להם להיות אופטימיים, מאפשר להם גם להיות אומללים בגלל דברים שעדיין לא קרו.

"אנחנו יכולים לחשוב בלי הפסקה על מחר", הוא אומר, "אנחנו יכולים לרדוף אחרי משהו משום שנדמה לנו שהוא יהפוך אותנו למאושרים, גם אם הוא לא מתאים לנו. זה גורם לנו להיות עסוקים יותר מדי במחשבות על מה יהיה מחר ועל דברים אבסטרקטיים כמו כסף. אולי היינו יותר מאושרים אם היינו יכולים לתת לעצמנו, כמו הפרה, להיות כאן ועכשיו, בלי הדאונסייד של הכוח המדמה".

אישיות, הרמוניה, אושר. מה הופך מדען למאושר?
"כשיש לו שיגרה. יום שבו אני עם הבת שלי בבוקר, הולך לעבודה, חוקר, אוכל צהריים, חוזר למעבדה, פוגש את בת הזוג בערב, זה יום מאושר. יש קלישאה שאומרת שאם אתה עובד במה שאתה אוהב, אז לא תעבוד אף יום בחייך. החלום שלי, מאז שהייתי קטן, היה להיות מדען. אני חי את החלום שלי. כמובן שהאפקט של הדברים נעלם, כי כמו כולם גם אני מתרגל, אבל מבחינתי, העבודה שלי מספיק מגוונת כדי לספק לי אתגרים, והאיזון בין המשפחה לבין העבודה שלי הוא בדיוק כמו שהייתי רוצה. כל עוד הדברים נשארים מבוקרים והשגרה הברוכה נמשכת, אני מאושר."