מאז פרוץ המלחמה נפגעו מקורות ההכנסה של הפלסטינים בגדה המערבית, בעקבות ההגבלות על העבודה בישראל, הפגיעה במסחר ועיכוב כספי המסים שישראל גובה עבור הרשות הפלסטינית. יצחק גל, מומחה לכלכלת המזרח התיכון ממרכז משה דיין וממכון מיתווים, מזהיר כי להחרפת המצוקה הכלכלית עלולות להיות גם השלכות על היציבות בגדה. לדבריו, כאשר משפחות מתקשות להתפרנס, עסקים מתקשים להמשיך לפעול והרשות מתקשה לשלם משכורות ולספק שירותים, התסכול הולך ומצטבר. "זה חומר נפץ שהולך ונצבר, ואף אחד לא יודע באיזו צורה זה יתפוצץ", אמר.

בריאיון ל'דבר' מציע גל לראות ביחסים הכלכליים עם הפלסטינים כלי לבניית ביטחון. לדבריו, לישראל יש יכולת לקדם יציבות באמצעות הסדרה של הפעילות הכלכלית, הכפופה במידה רבה למדיניות ישראלית, לצד רפורמות ברשות והקמת מנגנוני פיקוח מוסכמים. את הצעדים האלה, הוא מדגיש, אפשר לקדם גם בלי להמתין להסדר מדיני כולל או להכרעה בשאלת המדינה הפלסטינית.

אלא שהמדיניות הנוכחית, כפי שגל מתאר אותה בריאיון, פועלת בכיוון ההפוך: ישראל מגבילה כניסת עובדים פלסטינים לשטחה, מטילה מגבלות תנועה שפוגעות במסחר ומעכבת את כספי המסים שהיא גובה עבור הרשות. את ההחלטה להפסיק כמעט לחלוטין את העברת יתרת הכספים הוא מייחס לשר האוצר בצלאל סמוטריץ'. במקביל, הרשות מתקשה לשלם שכר ולספק שירותים. מבחינתו, אלה החלטות שמעמיקות את המשבר, בשעה שישראל יכולה להשתמש ביחסים הכלכליים כדי לייצב את המצב.

הפגיעה בפרנסה מתגלגלת לכל המשק

ערב המלחמה הייתה העבודה בישראל מקור הכנסה מרכזי למשקי הבית בגדה. השכר בה היה כמעט כפול מהשכר המקומי, ולכן חסימת הגישה למקומות העבודה פגעה בפרנסה בהיקף גדול במיוחד. לפי הניתוח שפרסם גל במרכז משה דיין, כמחצית מהכנסות משקי הבית בגדה לפני המלחמה נבעו מהעבודה בישראל ומהמסחר עמה.

מאז פרוץ המלחמה, עובדים רבים אינם יכולים לחזור למקומות עבודתם בישראל. משפחות שאיבדו את מקור הכנסתן צמצמו קניות, והירידה בביקוש התגלגלה למסחר, לתעשייה ולבנייה. כך הפכה ההגבלה על כניסת העובדים לפגיעה גם בעסקים ובמועסקים בתוך הגדה. באשר לחשיבות הביטחונית, גל מציין כי "מדובר בעניין שנוי במחלוקת. דווקא גורמים ביטחוניים רבים קוראים להגדיל את היתרי העבודה בישראל".

לכך הצטרפו הגבלות על הכניסה לגדה ועל התנועה בתוכה. גל מציין את הפגיעה בקניות ובשירותים שצורכים אזרחים ערבים מישראל בתחומי הגדה, מקור הכנסה חשוב לעסקים פלסטיניים. חלק גדול מהפעילות הזאת אינו מופיע בנתוני הסחר הרשמיים, ולכן גם היקף הנזק פחות גלוי. גל מעריך כי הירידה בסחר הלא רשמי עם ישראל, יחד עם הירידה בסחר הרשמי, מסתכמת בירידה של 50% בהיקף המסחר בין ישראלים לפלסטינים.

הקשר הכלכלי משמעותי גם עבור ישראל, שכן המשק הפלסטיני הוא שוק חשוב למוצרים ולשירותים ישראליים, והצטמצמות הפעילות בו פוגעת גם בספקים בישראל. עם זאת, התלות הפלסטינית בישראל עמוקה יותר. לפי ניתוחו של גל, ישראל קולטת כמעט את כל היצוא הפלסטיני ומספקת את רוב היבוא, וגם סחורות שנרכשות ממדינות אחרות מגיעות ברובן דרך נמלי ישראל.

הפגיעה בפרנסה מתורגמת, לדבריו, לכעס כלפי ישראל והרשות. הרשות נתפסת כגוף שאינו מסוגל לספק את צורכי האוכלוסייה. להערכתו, החשש מפני התגובה הישראלית והנוכחות הצבאית הנרחבת בגדה מרסנים בינתיים התפרצות רחבה, אך הוא מזהיר כי המצוקה עלולה להצית את הגדה בהינתן טריגר. "בינתיים ישראל משקיעה משאבים אדירים כדי למנוע התלקחות, במקום לבסס הסדרים כלכליים שיכולים גם להרגיע את השטח וגם לחסוך למדינה משאבים שיכולים לשמש לצרכים אחרים".

"יותר מ-12 מיליארד שקלים השייכים לרשות הפלסטינית שישראל לא משחררת"

המצוקה הכלכלית של משקי הבית מחריפה גם בשל כך שעובדי הרשות אינם מקבלים את מלוא שכרם. אחד הגורמים המרכזיים למשבר התקציבי הוא כספי הסילוקין – מסים שישראל גובה עבור הרשות הפלסטינית, ובהם מכסים ומע"מ על יבוא פלסטיני ומסים על רכישות מישראל. לדברי גל, כספים אלה מהווים כ-70% מהכנסות הרשות.

מנגנון הגבייה הזה הוא שריד מפרוטוקול פריז, הנספח הכלכלי להסכמי אוסלו, המסדיר את יחסי המכס והמסחר בין ישראל לרשות ואת גביית המסים על יבוא פלסטיני. גל מדגיש שהכספים האלה שייכים לרשות וכי ישראל גובה אותם עבורה ואמורה להעבירם במסגרת ההתחשבנות ביניהן.

גל מבחין בין ניכוי חלק מהכספים לבין המצב שהוא מתאר כעת. בתחילת המלחמה נוכו סכומים בנימוקים שנגעו לתשלומים למשפחות מחבלים ולהעברות לעזה. לדבריו, מאמצע 2025, בעקבות החלטת סמוטריץ', ישראל הפסיקה להעביר כמעט לחלוטין את היתרה. היא ממשיכה לגבות את המסים ולנכות מהם תשלומים עבור חשמל, מים ושירותי בריאות שהרשות רוכשת בישראל, אך הכסף שנותר לאחר הקיזוזים אינו מועבר לרשות.

"היתרות שהיו צריכים להעביר במזומן לרשות הפלסטינית פשוט לא מועברות", הוא אומר. להערכתו, עד סוף אוגוסט "הצטברו בישראל יותר מ-12 מיליארד שקלים השייכים לרשות הפלסטינית שישראל לא משחררת". המשמעות המעשית היא שהרשות אינה יכולה להשתמש בכספי המסים שלה לתשלום שכר ולהפעלת השירותים הציבוריים. הדבר בא לידי ביטוי, למשל, במערכת החינוך, שנפתחה עם שלושה ימי לימודים במקום חמישה, כמחאה של ארגוני המורים על תשלום השכר החלקי.

במקביל נפגעת גם גביית המסים שהרשות מבצעת בעצמה. כשהעסקים מוכרים פחות והתוצר מתכווץ, יורדות הכנסותיה המקומיות. כך מצטמצמים שני מקורות ההכנסה בשעה שהצורך בשירותים ציבוריים גדל.

גל סבור שאת מנגנון הגבייה עצמו אפשר לשנות. לדבריו, הוא נקבע כשהרשות הייתה בתחילת דרכה ועדיין לא הקימה מנגנוני גבייה, אך מאז פיתחה את היכולת לעשות זאת. הוא מציע לאפשר לה לגבות מסים ישירות, תוך תיאום עם ישראל בנמלים ובמעברים. למשל, להסדיר תשלום של מסי הדלק ישירות לאוצר הפלסטיני, במקום להעביר אותם דרך האוצר הישראלי.

לטענתו, שימור ההסדר נובע מהתעקשות עקרונית שלא לדבר עם הרשות. "אין שום צורך תפקודי או ערך ביטחוני בהמשך הגבייה הישראלית".

"הכספים שישראל מעכבת יכולים להיות חלק מהפתרון, בשביל זה צריך רצון פוליטי"

המשבר הבנקאי נוגע למנגנון אחר, שגם הוא קשור לתלות בישראל. למשק הפלסטיני אין מטבע לאומי עצמאי, והשקל משמש מטבע מרכזי בפעילותו. הקשרים עם הבנקים הישראליים מאפשרים את הפעילות השקלית ואת התשלומים הקשורים במסחר עם ישראל.

בנק הפועלים ובנק דיסקונט הם הבנקים המרכזיים שמקיימים את הקשר עם הבנקים הפלסטיניים. לדברי גל, פעילותם נשענת על כתב שיפוי שמעניק להם משרד האוצר ומגן עליהם מפני תביעות הקשורות לפעילות הזאת, בין היתר בטענות למימון טרור ולהלבנת הון. לדבריו, החשש נוגע למעורבותם של הרשות והמנגנון הפיננסי שלה בתשלום משכורות ו"פיצויים" למחבלים הכלואים בישראל ולמשפחותיהם.

גל סבור שגם הכספים שישראל מעכבת יכולים לשמש חלק מהפתרון. "הכספים שישראל מעכבת יכולים גם להיות חלק מהפתרון, בשביל זה צריך רצון פוליטי", הוא אומר. לדבריו, אפשר לשחרר את הכספים שנצברו בהדרגה, במקביל לתוכנית רפורמות ברשות ולהקלות בהגבלות שפוגעות בפעילות המשק.

"ברגע שאתה מנטרל את ההוצאות של עזה, שעברה בפועל לאחריות של ממשלת הטכנוקרטים, וברגע שישראל מעבירה באופן מסודר את כל המסים שהיא גובה עבור הרשות הפלסטינית, הרשות הפלסטינית יכולה להיות כמעט מאוזנת באופן שוטף", הוא אומר. זו הערכה מותנית: היא נשענת על בחינת תקציב הגדה בנפרד מעזה, על חידוש העברת המסים ועל התאוששות הכלכלה. בתנאים האלה הוא מעריך שבתוך שנה עד שנתיים אפשר יהיה לצמצם מאוד את הצורך בסיוע חיצוני לתקציב השוטף.

לצורך תקופת המעבר הוא מציע להפקיד את הכספים המעוכבים בישראל במנגנון בניהול בינלאומי, למשל של הבנק העולמי. לאחר שיוקצה חלק מהסכום לצורכי עזה, המנגנון ישחרר לרשות כספים בהדרגה, בהתאם לצרכים ולהתקדמות ברפורמות.

גל מצביע על כך שקיימת, למשל, תוכנית מימון לרשות המותנית ברפורמות מול האיחוד האירופי, אך מדובר בתוכנית המאפשרת בקושי לשלם שכר חלקי, בלי לפתור את אובדן מקור ההכנסה העיקרי שלה. המטרה היא להגיע למצב שבו ההכנסות העצמיות מממנות את הפעילות השוטפת, והסיוע החיצוני משמש לפיתוח.

גל מצביע על האבסורד שבקיזוז התשלום למחבלים בלי נכונות לשיח עם הרשות. לדבריו, הרשות טוענת שהעבירה את התשלומים למסגרת רווחה המבוססת על צורך סוציאלי, "אבל במקום שישראל תתנה את שחרור הכספים בהקמת מנגנון פיקוח שיוודא את עצירת התשלום למחבלים, פשוט מקזזים את הכספים וממשיכים את הנתק".

גל מציע לקבוע קריטריונים ברורים ולהקים פיקוח בינלאומי שישראל תוכל להשתתף בו, כדי לוודא שהתשלומים מבוססים על צורך סוציאלי. מבחינתו, זו דוגמה לנושא שיש לפתור בתוך משא ומתן על הרפורמות, באמצעות כללים ובקרה מוסכמים. לשיטתו, הסדרת המסים, הקשרים הבנקאיים והפיקוח על הרפורמות הן סוגיות שלא צריכות להמתין להכרעה בשאלת המדינה הפלסטינית.

"מרגע שיופיע הרצון הפוליטי לעשות את זה, להערכתי תוך חודשיים־שלושה תוכל להגיע להסדר כלכלי־ביטחוני", הוא אומר. את השלמת הרפורמות וההתקרבות לאיזון תקציבי הוא מציב בטווח של שנים בודדות. "אבל מעבר למציאות שנותנת תקווה, יציבות ואופק לפיתוח אפשר לעשות מהר מאוד".

עבור גל, היציבות התקציבית היא גם דרך לחזק את הביטחון. שינוי היחס הישראלי לכלכלה הפלסטינית, יחד עם רפורמות ופיקוח, יכול לאפשר לרשות לתפקד ולתושבים להתפרנס, ולצמצם את המצוקה שמזינה את חוסר היציבות, גם בלי לגעת בסוגיות נפיצות כמו מדינה פלסטינית. "אפשר להקים מנגנונים כלכליים שיאפשרו שיתוף פעולה נרחב, אבל בשביל זה צריך רצון פוליטי שאני לא רואה שקיים כרגע".