פרופסור מוחמד דג'אני דאודי יושב במלון אימפריאל, סמוך לשער יפו בעיר העתיקה בירושלים. הוא כבר הגיע לגבורות, אך זוכר את ילדותו בין כותלי המלון, שממנו יצא לנדודים פיזיים ורעיוניים עד שחזר הביתה. במשך עשורים הוא פועל לקדם פיוס בין הישראלים לפלסטינים, "מתינות בתוך הסכסוך", כדבריו. גם ממרומי גיל 80 ולמרות המצב הביטחוני והמדיני הוא אומר, "אני מאמין בתקווה. התקווה שלי שיום אחד ילדינו יוכלו לשחק יחד".

דאודי, מייסד התנועה הפלסטינית לאסלאם מתון 'וסטיה', שייך לשושלת משפחתית בולטת בחברה הפלסטינית. "השם דאודי מגיע מהשם שניתן למשפחת דג'אני, משום שהם היו שומרי קבר המלך דוד", הוא מספר בגאווה. "הם מונו בידי הסולטן סולימאן המפואר ב-1525. ומאז, עד 1948, היינו השומרים של קבר דוד המלך".

הוא נולד בשכונת בקעה בירושלים. "בשנת 1947, כשהסכסוך החל להיות אלים, סבי שלח את המשפחה למצרים כדי להישאר עם אחיו. סבי, היה יזם, היו לו חנויות רבות בעיר העתיקה ובמערב ירושלים. הוא נאלץ לעזוב הכל ולעבור לגור בעיר העתיקה".

עם שוך הקרבות המשפחה חזרה לירושלים. "לא יכולנו לחזור לביתנו בבקעה, אלא הגענו לעיר העתיקה והתגוררנו במקום שהיום הוא 'האכסניה השוודית'. סבי לא נתן לשום מכשול או אובדן לרסק אותו, להפוך אותו לפליט. בעצת שכניה, פנתה אשתו למשרד אונר"א ורשמה את משפחתה כפליטים. כשסבי חזר מהעבודה וראה מה היא עשתה, הוא לקח את התעודות ואמר, 'אני לא פליט'. זה הלקח שלימד אותנו. להיות פליט זה מצב תודעתי. אם אתה רוצה להיות פליט, אתה רוצה להיות תלוי באחרים; אם אתה לא רוצה להיות פליט, אתה תלוי בעצמך, וצריך לבנות את עצמך".

דאודי מספר כי סבו ראה את מלון 'גרנד הוטל' שנבנה ב-1884 הרוס ומאוכלס בפליטים. הוא שכר אותו מהפטריארכיה היוונית, שיפץ אותו והקים את מלון 'אימפריאל'. המלון הפך למוסד בולט בעיר העתיקה: "אנשים שרצו לערוך פסטיבלים וחתונות היו באים לכאן, זה המקום היחיד שעשה זאת בשנות ה-50. סבי שכנע את העירייה לבקש מהמלך חוסיין מימון לכביש שיחבר את שער האשפות עם שער יפו". עסקיו של הסב שגשגו והוא ייצג חברות אירופיות שונות.

כיום נמצא דאודי מנהל הליך משפטי על זכותו לגור במלון, שנקנה באמצעות חברת קש ב-2005 בידי עמותת 'עטרת כהנים'. בתום הליך משפטי שהתנהל מאז, במטרה לבטל את המכירה, ב-2022 המכירה אושרה סופית בבית המשפט, והעמותה היהודית שרוכשת נכסים במזרח ירושלים נכנסה לחלק מהמבנה.

"גדלתי במלון הזה. למדתי בבית הספר הצרפתי ברמאללה, זה היה בית ספר קוויקרי (זרם קטן ואדוק בנצרות שמאמין בחתירה לשלום, י.ש, א.ג). למדתי שם לחשוב במונחים של פשרה. הם לימדו אותנו על אמפתיה, על שיתוף פעולה. הדיקן, פריד תברי, שהיה נוצרי, נהג לקרוא באולם האסיפה יום אחד מהברית החדשה, יום אחד מהתנ"ך, יום אחד מהקוראן. וכך גדלנו בתוך ערכים רב-דתיים".

פעילות בפת"ח, עשור בארה"ב

מעורבותו הפוליטית החלה עם לימודיו באוניברסיטה האמריקאית בביירות. "בביירות התחילה שנת הרדיקליזציה שלי. היו שם מפלגות פוליטיות פעילות מאוד. כולם היו אנטי-ישראליים, וקראו להשמדת ישראל ולשחרור פלסטין.

אחרי התבוסה של 1967, שהייתה לא רק תבוסה צבאית, אלא גם תבוסה פסיכולוגית, תבוסה חברתית. ניצחון על ישראל הפך לחלק מהכבוד של האנשים. הם איבדו את הגאווה בתבוסה ב-1967. כתוצאה מכך, הפלסטינים עברו מתמיכה בצבאות ערב שתוקפים את ישראל או משחררים את פלסטין, לתמיכה בתנועות שחרור פלסטיניות המשחררות את פלסטין".

דאודי הצטרף לפת"ח ב-1967. "הייתי אידיאליסט, ושחרור פלסטין הייתה המטרה האולטימטיבית". הוא מספר כי לאחר זמן מה אנשים הצטרפו לפת"ח בגלל כסף, מעמד ויוקרה. "בתקופה הזו התחלתי לראות הרבה שחיתות. נהגתי לאסוף כספים עבור פת"ח על ידי מכירת כרטיסים מדלת לדלת תמורת חמש לירות לבנוניות. ראיתי שאנשים לקחו 5,000 לירות, כדי לארגן חתונה. אמרתי לעצמי: 'רגע, זה כסף שלקח לי חודשיים לאסוף אותו והם עושים חתונה?' זה השפיע עליי מאוד".

בעקבות מה שראה, החליט ב-1969 לעזוב את פת"ח. הוא נקרא לשיחה אל כמאל עדוואן, ממנהיגי פת"ח דאז, שבהמשך כיהן כסגנו של יאסר ערפאת עד שחוסל ב-1973. עדוואן שכנע אותו לא לעזוב, בטענה כי אם יעזוב כוחם של המושחתים יגבר. "כסטודנט באוניברסיטה, קל לראות את השחיתות, אך קשה להבין כיצד להילחם בה. העניים והבלתי משכילים מוצאים בפת"ח מקלט, דרך להיות בעלי השפעה ולהתעשר. זה בדיוק מה שקורה היום".

ב-1975 עזב דאודי לבריטניה ללמוד. משם המשיך לארה"ב, בהזמנת קרוב משפחתו, ונשאר בה עשר שנים. "החיים בארצות הברית הם כמו היציאה מהמערה של אפלטון. כשאתה כבול עם אחרים במערה, אתה מאמין במה שהם מאמינים. אבל אם אתה שובר את השרשראות שלך ויוצא מהמערה, אתה רואה את האור. אתה מבין שמה שיש שם בפנים הוא תפיסה, והמציאות נמצאת בחוץ".

עם תום לימודיו קיבל אישור לחזור לירדן, לבקשת בני משפחתו מהמלך חוסיין. בירדן הקים את המחלקה למדע המדינה ודיפלומטיה באוניברסיטה למדעים שימושיים. ב-1993 קיבל תושבות וחזר לירושלים.

הוא היה יועץ בסוכנות הפיתוח של האו"ם (UNDP) ולאחר מכן ברשות הפלסטינית. "הצלחתי, במשך שנתיים, לסייע בהקמת משרדי הרשות הפלסטינית. הקמתי שני מוסדות למנהל ציבורי, אחד ברמאללה ואחד בעזה. הכשרנו יותר מ-30,000 פלסטינים להיות עובדי מדינה ברשות הפלסטינית".

דאודי הודף האשמות גורפות כלפי שירות המדינה הפלסטיני. "השחיתות נמצאת בצמרת, היא לא מושרשת עמוק. עובדי המדינה רוצים לעשות את עבודתם. חלקם טובים, חלקם לא. אכן יש הרבה נפוטיזם, והרבה שבטיות, והבעיה שהמושחתים נותנים שם רע לכולם". הוא מסביר כי ב-1996 הציבור הפלסטיני הצביע לפת"ח, אך "ערפאת עודד שחיתות והדברים לא הלכו טוב".

לדבריו, "ב-2006 אנשים הצביעו לחמאס כהצבעה נגד פת"ח, אך התברר שחמאס השתמש בדת כסולם כדי להגיע לשלטון. ההמונים האמינו להם והלכו אחריהם, והם, כדי להעצים את כוחם, הפכו את דתם לרדיקלית. אני חושב שצעירי חמאס השתתפו בטבח 7 באוקטובר כי הם חשבו שהם מקיימים את רצון האלוהים. לימדו אותם שהיהודים עוררו את זעמו של אלוהים, וכדי לרצות את אלוהים צריך להרוג יהודים".

"חמאס מפריד בינינו, הווסטיה מאחדת אותנו"

דאודי מאשים את החמאס בעיוות פסוקים מהקוראן. "פסוקים רבים בקוראן עוברים טרנספורמציה. ב'וואסאטיה', אנחנו מלמדים שלכל אחד יש את דתו. אנחנו מלמדים סובלנות, דיאלוג בין-דתי ואמפתיה לאחר. יש ערכים שאנחנו חולקים בינינו, ודברים שאנחנו חלוקים בהם, הקוראן אומר לנו שאלוהים בסופו של דבר יכריע בינינו. הוא אל סולח, והוא יסלח לאלה שהוטעו".

הוא מצטט משפט שנחשב לתמצות עקרונות הווסטיה, "מלחמות מפרידות בינינו, השלום מאחד אותנו", ומחבר את זה למציאות החיים כיום, "חמאס מפריד בינינו, הווסטיה מאחדת אותנו".

איך האחדות הזו נראית?
"הלכתי לבית החולים עין כרם עם אבי כדי שיעבור טיפול כימותרפיה. ראיתי רופאים יהודים שעוזרים לרפא פלסטינים וערבים, מוסלמים ונוצרים. התחלתי לראות את הצד האנושי של האחר. במקום אנחנו או הם, החזון שלי הפך להיות אנחנו והם".

הוא מספר על אחד האירועים שהוביל אותו להקמת תנועת 'וסטיה'. "זה היה ב-2007, והייתי חילוני אז, לא היה לי שום קשר לדת", הוא נזכר. "באחד מימי שישי בבוקר צפיתי ממרפסת ביתי במחסום ישראלי. היו מאות פלסטינים שנדחקו אל עבר המחסום כדי להגיע לירושלים להתפלל. החיילים דחפו אותם אחורה, כי לא היה להם אישור. החיילים זרקו עליהם גז מדמיע, וחשבתי שבסופו של דבר הם יירו עליהם. האנשים היו נחושים. למרות הגז המדמיע, הם לא ויתרו. 

"בסופו של דבר, החיילים במחסום הביאו אוטובוסים, אפשרו לאנשים לחצות את המחסום, ערכו עליהם חיפוש, לקחו מהם את תעודות הזהות שלהם, ואז האוטובוסים לקחו אותם לירושלים להתפלל. האוטובוסים החזירו אותם למחסום לאחר התפילה. האנשים קיבלו את תעודות הזהות שלהם וחזרו הביתה".

מה הייתה משמעות המקרה הזה עבורך?
"מבחינתי, זה היה מצב של win-win. כי הפלסטינים שרוצים ללכת להתפלל כדי לא להפסיד את תפילת יום שישי, ברמדאן, והישראלים מודאגים מהאנשים האלה שיבואו ואז ילכו לישראל וייצרו פצצות. האנשים התפללו ולא היו פצצות או אלימות רציתי להקים מפלגה או תנועה שתהיה במצב של win-win, כך התחלתי את 'ווסטיה'".

פירוש המילה 'וסטיה' הוא מרכז, דרך האמצע. "בפרק השני של הקוראן, סורת אל-בקרא, יש 286 פסוקים. הפסוק האמצעי אומר: 'כך יצרנו אתכם, אומה אמצעית'. זה אומר שיש אמצע באסלאם. אז אימצנו את זה משם והתחלנו את התנועה שלנו. בהתחלה, התמקדנו באסלאם כי זו שפת הקהילה הדתית הפלסטינית, ובהמשך, כדי לפנות לחילונים, דיברנו גם על מתינות בדתות שונות ואצל פילוסופים שונים".

מה הייתה דרך הפעולה?
"נהגנו לערוך כנס בכל שנה שבו כ-200 אימאמים ושייח'ים באים ללמוד על 'ווסטיה'. עבדנו על שינוי בתוכנית הלימודים הפלסטינית, אבל הבעיה היא שגם אם משנים אותה, אבל לא משנים את המנטליות של המורים, לא ניתן ללמד. מורה יכול להיכנס לכיתה ובמקום ללמד שלום, הוא ילמד שנאה.

"זו הסיבה שהקמנו ב-2020 את בית הספר האירופי ווסטיה ליישוב סכסוכים ושלום, באוניברסיטה האירופית בגרמניה. לומדים שם כ-25 תלמידים, בהם ישראלים, רבנים ופלסטינים ותלמיד אחד מעזה". הוא ניסה להקים בית-ספר דומה עם פקולטות מקבילות באוניברסיטת תל-אביב ובאוניברסיטת 'אל-אסתיקלאל' ביריחו, אך "יו"ר הרשות, עבאס, ונשיא האוניברסיטה ביריחו דחו את זה".

דאודי שם מבטחו בחינוך ושואב השראה מאפלטון. "כאשר הוא התאכזב מהדמוקרטיה האתונאית שגזרה של מורו, סוקרטס, לשתות רעל, הוא הביט מעבר לקהילה האתונאית ומעבר לדמוקרטיה. הוא לא היה נגד דמוקרטיה, אבל הוא חשב מה לא בסדר בדמוקרטיה, וענה שכאשר האנשים בלי השכלה, הדמוקרטיה הופכת לדמגוגיה. הוא התחיל את דרכו האקדמית כדי להעשיר את הקהילה בחינוך. אני רוצה להעשיר את הקהילה הפלסטינית והישראלית דרך חינוך לפיוס ולאמפתיה. החלום שלי הוא לראות בית ספר לסטודנטים לתארים מתקדמים ברוח ה'וסטיה', בישראל ובפלסטין".

האם לתנועת 'וסטיה' יש מקום בחברה הפלסטינית ובמרחב הפוליטי הפלסטיני?
"האידיאולוגיה האסלאמית הרדיקלית של חמאס יכולה לסגת רק מול אידיאולוגיה אסלאמית מתונה. ניתן להביס את חמאס צבאית, אבל אם לא הבסת אותו אידיאולוגית, אתה מפסיד. אנשי חמאס רוצים מדינה אסלאמית מהנהר ועד הים, והקיצונים הציונים רוצים מדינה יהודית מהנהר ועד הים – אני מאמין שאף אחד מהדברים לא יקרה, זו פנטזיה משני הצדדים. יש 7 או 8 מיליון ישראלים בצד אחד, יהודים, ויש 7 עד 8 מיליון נוצרים ומוסלמים בצד השני. מה אתם רוצים לעשות איתם?

"שפת הכוח שהממשלה הישראלית הנוכחית נוקטת בה, כדי שהציבור הישראלי יצביע עבורם, מעצימה את הרדיקלים בצד השני. הם ניזונים אלה מאלה. ואילו מתינות סוללת את הדרך למו"מ בתום לב, שיסלול את הדרך לשלום". 

המשרד הוחרב, הקולגות שתקו

על מנת לחנך לאמפתיה יזם דאודי, כמרצה באוניברסיטה, מסע של סטודנטים פלסטינים לאושוויץ. "הסיבה שלקחתי את התלמידים שלי לאושוויץ היא לתרגל אמפתיה, שילכו ויראו את סבלו של האחר. גם לקחנו סטודנטים ישראלים למחנה הפליטים דהיישה, לשמוע את סיפור הנכבה של פליטי 1948, כדי שגם הם יוכלו לחוש אמפתיה בליבם. אנחנו רוצים להפוך אנשים בעלי לב אבן לאנשים בעלי לב בשר".

27 סטודנטים הצטרפו למסע לאושוויץ, שנערך ב-2014. "האנשים האלה מגיעים מרקע כל כך שלילי. לפני שהתחלנו אמרתי להם להשאיר מאחור את מטען העבר, לבוא בראש פתוח. ביום האחרון שהיינו שם, עיתון 'הארץ' פרסם כתבה על הטיול. ביקשתי מהם לפרסם רק אחרי שנחזור, הם פרסמו בזמן שהיינו שם. העיתון הפלסטיני 'אל-קודס' תרגם את המאמר לערבית. היו כמה פגמים בתרגום. לדוגמה, נכתב שאוניברסיטת תל אביב מימנה את הטיול במקום אוניברסיטת פרידריך שילר בגרמניה, שמימנה.

"אנשים התחילו לומר לתלמידים, 'זו נורמליזציה, ונורמליזציה היא בגידה'. אני טוען שנורמליזציה כדי להעצים את הכיבוש היא בגידה, אבל נורמליזציה כדי לסיים את הכיבוש ולבנות גשרים של שלום עם מחנה השלום השני, זו לא בגידה".

דאודי סבור שהטעות בתרגום לא היתה בתום לב. הויכוח יצא מחוץ לירושלים ולרשות הפלסטינית ונפוץ בעולם הערבי כולו. דאודי הותקף בתקשורת, ואלמונים הרסו את משרדו באוניברסיטה. כתוצאה מהלחץ הוא התפטר מתפקידו באוניברסיטה.

"נפגשתי עם נשיא האוניברסיטה והגשתי את התפטרותי. הוא שאל אותי מדוע, ועניתי: 'יש לכם הפגנות בחוץ. הרסו את המשרד שלי. אנשים מאיימים עליי'. והראיתי לו מכתבי איומים, הוא לקח אותם וסירב להחזיר. ביקשתי ממנו שישנה את הצהרת האוניברסיטה, ויכתוב שמה שעשיתי היה חלק מהאקדמיה, הוא אמר: 'אני לא יכול לעשות את זה'. היה לחץ מבחוץ, למשל, ראש מועצת הנאמנים היה אחמד קריע (אבו עלא, מכותבי הסכמי אוסלו, י.ש, א.ג.). שהתקשר אליו ודרש את פיטוריי".

"מה שהשפיע עליי בצורה הכי שלילית היה שתיקתם של עמיתיי. חלק מהקולגות התחילו לתקוף אותי כדי לרצות את האוניברסיטה ולטעון שהסטודנטים שלמדו שם אולצו ללכת. וזה לא נכון כי 70 איש הגישו מועמדות, ובחרנו 30 מהם".

החלום הגדול והתקווה הקטנה

דאודי משתמש במושג 'החלום הגדול והתקווה הקטנה', שלקוח מראיון של המשורר הלאומי הפלסטיני מוחמד דרוויש ב-1996 ב'ניו יורקר', אחרי חתימת הסכמי אוסלו. דרוויש אמר שערפאת בחר אז בתקווה קטנה על פני חלום גדול. דאודי נזכר שהציג את המושג ב-1997, במפגש של מנהיגים דתיים יהודים ופלסטינים באנטליה, טורקיה. 

"המפגש התנהל במונולוגים: אנשים דיברו אחד עם השני, אבל לא הקשיבו אחד לשני. נזכרתי בדברי דרוויש, ושאלתי 'מה חשוב יותר, חלום גדול או תקווה קטנה?' החלום הגדול הוא להתעורר בוקר אחד, ושהאחר לא יהיה בסביבה. אבל כשאתה מתעורר יש שמונה מיליון אחרים. מה אתה רוצה לעשות איתם? אתה רוצה לזרוק אותם לים? אז הם אמרו, 'לא'. עברנו לתקווה הקטנה, להתעורר בוקר אחד ולגלות שאנחנו חיים יחד כשכנים, עוזרים אחד לשני, מלמדים אחד את השני, לומדים אחד מהשני. וכך נוכל להביא את ילדינו לשלום".

נקודת הפתיחה, לדעת דאודי, היא הכרה הדדית של מדינת ישראל ומדינת פלסטין. "מה שצריך לעשות הוא ששתי המדינות יכירו זו בזו כמדינות וכחברות באו"ם. הדבר ייתן לגיטימציה למדינת ישראל מצד הפלסטינים ולפלסטינים מצד הישראלים. וכך נוכל להמשיך הלאה, לחיות בעתיד במקום בעבר".

לגבי הערבים אזרחי ישראל, הוא אומר כי "הם לא צריכים להתייחס לאסלאם כמחסום שמפריד בינם לבין הקהילה היהודית. עליהם להשתמש בנצרות ובאסלאם כדי לשמש כגשרים בין שתי הקהילות. ואני מאמין שהם יכולים לאמץ את מושג ה'ווסטיה' בתוך קבוצה זו, ולהדגיש את הרעיון של שתי הקהילות לחיות בשלום ובהרמוניה".

"בחירות תחת כיבוש יובילו להצבעה לרדיקלים"

אף שיש לו ביקורת עליו, דאודי סבור שנשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס עדיין יכול לחתום על הסכם שלום היסטורי בין העמים. "הפלסטינים לא מאמינים שיש פרטנר ישראלי לשלום, והישראלים לא מאמינים שיש פרטנר פלסטיני לשלום. הם לא שומעים אחד את השני. הישראלים צריכים לעשות שלום עם עבאס, חתימה על שלום תיתן לו לגיטימציה".

לדבריו, "בסופו של דבר תתרחש ההכרה במדינה הפלסטינית, ולמרות שאני לא תומך באבו מאזן ובפמליה שלו, אם הוא יקבל את הקרדיט על כך, לאנשים לא יהיה אכפת מהשחיתות. שחיתות יש גם במדינות דמוקרטיות. אם אנשים יחשבו שהוא סיפק את מה שהבטיח, הכרה במדינת פלסטינית, הדרך שלו תיתפס כנכונה".

הוא מכיר במגבלות מנהיגותו של אבו מאזן, אך לא רואה באופק חלופה טובה יותר. "עבאס אמנם לא ממש פתוח לגבי פתרון שתי המדינות, ואפילו לגבי חינוך לשואה. אבל אם תינתן לו הסמכות לפני מותו להכיר במדינת ישראל, ולהיות נשיא מדינת פלסטין, אז הוא יוביל את הדרך לאחרים ללכת בעקבותיו. הישראלים רוצים מנהיג עם אומץ כמו נלסון מנדלה, אבל ברגותי למשל הוא לא נלסון מנדלה, לאף אחד מהמנהיגים האחרים אין את האומץ להנהיג".

מה דעתך לגבי הבחירות המתוכננות ברשות הפלסטינית?
"אני מאמין שעבאס משתמש בזה כמורפיום לעם, כי המצב גרוע מאוד. במיוחד עם הפלישות הישראליות לגדה המערבית, המצור שישראל מטילה, העוני והיעדר המשכורות אני גם מאמין שהבחירות האלה לא תתקיימנה. בעבר בוטלו הבחירות כי ישראל לא אפשרה זאת במזרח ירושלים. עכשיו, יש לנו לא רק את בעיית ירושלים, אלא את בעיית עזה".

לדבריו, "אני לא מאמין שבחירות הן דבר טוב תחת כיבוש. זה לא דמוקרטי. אנשים תחת לחץ וכיבוש לא יצביעו כמו אנשים חופשיים, אלא יצביעו עבור הרדיקלים. חמאס ישתלט, והישראלים מעודדים זאת כדי שיהיה להם תירוץ לספח את הגדה המערבית. בחירות תחת מדינה פלסטינית יביאו אנשים שונים לחלוטין, אנשים שמאמינים בדמוקרטיה, במשא ומתן ובדיפלומטיה".

האם יש פתרון למצב בעזה?
"ישראל צריכה להעצים את תושבי עזה המתנגדים לקיצוניות, המתונים. ישראל צריכה להעצים את החינוך ואת תוכנית הלימודים של ה'ווסטיה'. בבחירות הבאות, הישראלים צריכים להחליט מה הם רוצים: עתיד או עבר. אם הם רוצים עתיד, אז זה שלום. ואם הם רוצים את העבר, זו מלחמה".

דג'אני פונה לישראלים: "בניתם מדינה גדולה, אל תהרסו אותה. אל תגרמו לאנשים לשנוא אותה ולהטיל עליה מצור. אזרחי ישראל כיום נמצאים במצב טוב יותר מאזרחים בבריטניה. במקום לבזבז את הכסף על מלחמות וסכסוכים, בנו גשרים עם אנשים".