"וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע, וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה יִשָּׁמַע… בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן… כִּי הֵם בָּשָׂר וָדָם. אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר וְסוֹפוֹ לֶעָפָר" (מתוך הפיוט "ונתנה תוקף")

שוב הגענו ליום הכיפורים, והסחרחרה היומיומית-הלאומית תיעצר ליממה. משפחות יתכנסו, כל אחת לפי תרבותה ונוהגיה, בתי הכנסת ורחבת הכותל יתמלאו מתפללים, ילדים ירכבו על אופניהם בכבישים ורבים יערכו חשבון נפש, חלקם גם יישאו תפילה. והארץ תשקוט לרגע קל. קל מאוד.

וברחשי הלב, וסביר שגם בפומבי, מקטרגים רבים יכתבו על חשבון הנפש והתיקון שיריביהם, אלו מהמחנה האחר, נדרשים לו. כי "ההם" מפרקים, ופוגעים וחוטאים וגוזלים ועשו הרע בין אדם לחברו, שעל כך, כידוע, אין יום הכיפורים מכפר.

ואכן, רבים רבים הם הפוגעים, החוטאים, המפרקים והעולבים. ועמוקים ושורפים מאוד הם הפצעים המדממים, השברים, הכאבים והאובדן בארצנו הקטנה, שיושביה היא אוכלת. וכן, יש פגיעות שגם ביום הכיפורים, יום הדין, לא תוכל להיות עליהן כפרה שלמה, שכן, כפי שנאמר, "מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן".

אולם ההכרה באחריות אינה ממצה את חשבון הנפש והתיקון הנדרש מאיתנו. מבלי לטשטש את ההבדל בין פוגע לנפגע, ומבלי לייחס אחריות שווה למי שאחריותם אינה שווה – עדיין עלינו לשאול באומץ מה בחיינו המשותפים אפשר את הפגיעות הללו, העמיק את השבר או מנע את תיקונו.

חשבון נפש שאינו נעצר באחרים

לפני שנים רבות, באחד מביקוריי אצל פרופ' אליעזר שביד ז"ל בביתו בירושלים, שוחחנו על יום הכיפורים. הוא ביקש להדגיש בפניי כי לפי מקורות ישראל, לא רק היחיד ניצב ביום הזה לדין, אלא גם העדה כולה נבחנת בו יחד, כמקשה אחת. תפיסה זו של אחדות העדה מעמידה את היחיד בתוך ציבור, בתוך ברית של ערבות ואחריות. על כן, אמר, אנו נדרשים לא רק לחשבון נפש אישי, אלא גם לחשבון נפש קהילתי ולאומי. חשבון נפש משותף.

היה לי קשה בזמנו לקבל את דבריו של שביד, לא מפני שחלקתי על רעיון אחדות העדה, אלא משום שחששתי כי העברת מוקד חשבון הנפש והתיקון אל הממד הציבורי עלולה להפוך להתחמקות ולבריחה מן ההתבוננות הכנה של האדם פנימה ומהתיקון האישי שנדרש ממנו. אך ברבות השנים התחדדה בי ההבנה כי הקו המפריד בין הפרט לכלל, בין האישי לציבורי, הוא דק מאוד. מעשיי, מחשבותיי וזהותי האישית שזורים וכרוכים באופן הדוק, בהכרח, בזהותנו הקיבוצית והלאומית המשותפת. במובן זה, חשבון נפש לאומי אמיתי אינו פוטר את היחיד מן המבט פנימה, אלא דווקא מרחיב את גבולות אחריותו.

אלא שהרחבת האחריות הזאת מתרוקנת מתוכן כאשר ה"אנחנו" הלאומי משמש אותנו כדי לדבר למעשה רק על "הם". חשבון נפש משותף מתחיל רק כאשר ה"אנחנו" כולל בתוכו גם אותי – את מעשיי, את חלקי ואת האפשרות שגם אני שגיתי, פגעתי וטעיתי.

אולי משום כך, בווידוי הנאמר ביום הכיפורים אנו אומרים: "שֶׁאֵין אֲנַחְנוּ עַזֵּי פָנִים וּקְשֵׁי עֹרֶף, לוֹמַר לְפָנֶיךָ… צַדִּיקִים אֲנַחְנוּ וְלֹא־חָטָאנוּ". עוד לפני פירוט החטאים, מבקש הווידוי לפרוץ את חומת הצדק העצמי. הוא מזהה כי המכשול הראשון בדרך לתשובה אינו רק החטא עצמו, אלא הסירוב להכיר בו והביטחון המוחלט שאנחנו הצודקים; שהאמת כולה מצויה בידינו; שרק האחרים נדרשים להשתנות.

להחזיק בעמדה בלי להקשות את העורף

כנגד קשיות העורף הזו ניצבת הענווה. לא ענווה שמוותרת על זהותי ועל עולמי הערכי, ואף לא ענווה הטוענת שכל הדעות נכונות באותה מידה. ענווה היא ההכרה שהאמת גדולה ממני ושאני, ככל אדם, בשר ודם. ראייתי לעולם תמיד חלקית, וגם כאשר אני משוכנע בצדקת דרכי, אין בכך כדי להעניק לי חסינות מפני טעות, פגיעה או ניווט שגוי. זוהי ההכרה שגם אני עלול להחמיץ את כאבו של הזולת, וייתכן כי במפגש עם האדם שמולי תתגלה לי אמת שטרם ראיתי. ענווה היא היכולת להחזיק בעמדה ערכית יציבה ובה בעת להותיר בתוכי פתח להקשבה, ללמידה ולשינוי.

הענווה הזאת מקבלת משמעות מיוחדת במעשה החינוכי. מחנך עניו אינו מוותר על ידיעותיו, על ניסיונו או על אמונותיו. הוא יודע שהמפגש החינוכי אינו חד-כיווני: הוא בא ללמד ולהשפיע, אך נשאר פתוח ללמוד, לדייק ולהתחדש מתוך המפגש. אולי זהו אחד השיעורים העמוקים שאנו יכולים להעניק לתלמידינו: דוגמה לאדם הנאמן לעולמו הערכי, אך אינו מקשה את עורפו בפני קולו של אדם אחר.

אם אנו מבקשים לגדל כאן בני אדם המסוגלים לשאול, לבחון, להתמודד עם מחלוקת ולקחת אחריות על חברה יהודית־דמוקרטית, עלינו לטפח בהם את היכולת להחזיק בעמדה בלי להקשות את עורפם; להקשיב לעמדה אחרת בלי לוותר על זהותם; ולבקש לתקן את החברה בלי לפטור את עצמם מן התיקון. אולי זוהי אחת מתרומותיו העמוקות של החינוך לחשבון הנפש הלאומי: ללמד אותנו להשקיט, ולו לרגע, את הצורך לנצח ולהכריע, ולהקשיב ל"קול דממה דקה" – לקולו של הזולת, לנקודת מבטו של האחר ולתביעה המוסרית לבחון גם את עצמנו. ואולי לשם כך שוקטת הארץ ביום הכיפורים: לא כדי שנחדל לדבר, אלא כדי שנוכל סוף-סוף לשמוע.

תמיר צייגר הוא מנכ"ל מרכז ההדרכה 'המעורר'