בסוף השבוע הקודם צוינו 25 שנה לאסון התאומים. 11 בספטמבר 2001 הוא תאריך שכל העולם זוכר, אבל עבור אנשי חירום והצלה יש בו עוד משהו. מאות אנשי חילוץ, רפואה, כיבוי ומשטרה נכנסו באותו בוקר לתוך התופת כדי להציל אחרים. רבים מהם לא יצאו ממנה.

והיו גם אלה שכן. אלה שחזרו הביתה למשפחות שלהם, לעבודה, לחיים. 25 שנה עברו, והיום כבר ידוע שאצל חלקם, למרות שיצאו מהאירוע, האירוע לא באמת יצא מהם. אחרי 25 שנה בעולם החירום וההצלה, קשה שלא לזהות את התופעה הזאת שוב ושוב: אנשי חירום יוצאים מהאירועים, אבל האירועים לא תמיד יוצאים מהם.

כשמדברים על טראומה אצל אנשי רפואת חירום, קל מאוד לחשוב על האירועים הקשים באמת: פיגועים, תאונות מזעזעות, ילדים, אירועים רבי-נפגעים. מאז 7 באוקטובר השיח על טראומה ופוסט-טראומה נמצא סביבנו הרבה יותר, ובאופן טבעי הוא מחובר בעיקר לצבא, ללוחמים ולמלחמה. אבל יש עולם שלם של כאב שהיה שם הרבה לפני 7 באוקטובר, ויהיה שם גם הרבה אחריו.

אנשי רפואת חירום פוגשים אנשים ברגעים הקשים ביותר בחייהם. לפעמים זה אירוע גדול שכולם ישמעו עליו, ולפעמים אירוע קטן שאף אחד לעולם לא ידע שהיה. זה יכול להיות ילד שלא הצליחו להציל, תאונה קשה או החייאה שנגמרה לא כפי שקיוו. וזה יכול להיות גם קשיש ערירי שאיש צוות מגיע לביתו ומגלה שהוא נפטר לבדו לפני שבוע.

אין שם מצלמות ואין כותרות. אין אפילו באמת מה לספר אחר כך. אבל איש הצוות עומד בבית של אדם שחי חיים שלמים ובסוף מת לבד, ואף אחד לא שם לב שהוא איננו. והעצב הזה נכנס פנימה. האירוע מסתיים, הציוד מסודר, הרכב יוצא לקריאה הבאה. אחר כך חוזרים הביתה, למשפחה, לעבודה, לחיים. האירוע נגמר, אבל משהו ממנו נשאר. לפעמים זו תמונה, ריח או קול שנשמעו בזירה, ולפעמים רק עוד קצת מהעצב שנפגש שם.

אפשר לדמיין שבתוך כל אדם יש בריכה של עצב. כל אחד והבריכה שלו. כל השנים, כל האנשים וכל המשפחות שנפגשים בדרך ממלאים אותה לאט־לאט: עוד אמא שבוכה, עוד אבא שהעולם שלו השתנה ברגע, עוד ילד, עוד אדם בודד, עוד משפחה שמתפרקת מול העיניים. עוד קצת ועוד קצת.

אחרי שנים של מפגש כמעט יומיומי עם הכאב של אנשים אחרים, הבריכות האלה כבר מחזיקות בתוכן הרבה מאוד. אצל אנשי חירום ותיקים אפשר לפעמים לראות גם ניסיון להתרחק מעצב שאינו הכרחי. פחות לוויות ואזכרות כשאין חובה להיות שם, פחות סרטים עצובים, ולעיתים פשוט תחושה שאין עוד מקום להכיל. לא מפני שהרגש נעלם. ייתכן שדווקא להפך.

לא לפחד להגיד שקשה

בשיחות עם אנשי רפואת חירום והצלה שנמצאים בתחום שנים עולות לא מעט תחושות דומות. אצל כל אחד הן נראות אחרת: אחד נעשה רגיש יותר, אחר אדיש יותר; אחד מתרחק מדברים מסוימים, ואחר פשוט ממשיך כרגיל ולא מדבר על כך בכלל. אין צורך למהר ולהגדיר את כולם כפוסט-טראומטיים, וגם לא כל דבר חייב לקבל אבחנה. אבל הגיע הזמן לשים קצת יותר לב למה שאנשים סוחבים איתם מתוך הטיפול באנשים אחרים.

יש את מי שנמצא בזירה ומטפל, ויש את מי שיושב במקום אחר, מקבל החלטות ושולח אנשים למשימות. גם משם אוספים דברים. יש החלטות שמתקבלות ברגע מסוים, לעיתים החלטות נכונות לחלוטין, ורק אחר כך מתברר שהאדם שנשלח למשימה לקח ממנה משהו שנשאר איתו. וגם הידיעה הזאת נשארת אצל מי שקיבל את ההחלטה. לא מפני שמישהו אשם, ולא מפני שבהכרח הייתה אפשרות לקבל החלטה אחרת. פשוט משום שכאשר אדם אחראי על אחרים, משהו ממה שקורה להם הופך גם לחלק מהמטען שהוא נושא.

אולי בסופו של דבר צריך פשוט לדבר על זה יותר. לא רק כשמישהו קורס, לא רק כשיש אבחנה ולא רק אחרי אירוע שכולם מסכימים שהיה "קשה". לדבר גם על הדברים הקטנים שנשארים: על הפחדים, על העצב, על האירועים שנכנסו קצת יותר עמוק מהמתוכנן. לא להסתיר אותם ולא למהר להעמיד פנים שהכול בסדר רק משום שהעבודה כבר הפכה לשגרה.

דווקא בפתחה של שנה חדשה, זו קבלה לא רעה. לשאול, להקשיב, לדבר, לאוורר. לא לפחד להגיד שקשה ולא לחכות שמישהו יצטרך לצעוק כדי שיבחינו בו. לקחת אחריות אישית, אבל גם קצת יותר אחריות זה על זה. כי לא תמיד צריך אירוע אחד גדול ונורא כדי להשאיר משהו בנפש. לפעמים זו פשוט טיפה ועוד טיפה: עוד קריאה, עוד משפחה, עוד מוות, עוד קצת מהעצב של מישהו אחר. ואחרי 25 שנה, אולי מותר לשאול שאלה פשוטה: מי שומר על הנפש של האנשים שמגיעים פעם אחר פעם כדי להציל אחרים?

יוני רוטנברג הוא ראש סניף איחוד הצלה ברחובות