בין חינוך ופוליטיקה קיים ניגוד יסודי. זה לא שהפוליטיקה פסולה. אדרבא, היא הכרחית. אלא שבינה ובין חינוך יש יחס המזכיר את היחס שבין מושגי הקדושה והטומאה ביהדות. אין לערבב ביניהם. המערבב, גם כאשר מדובר בפוליטיקה "במיטבה", כמו מכניס צלם להיכל. קל וחומר כשמדובר באמנות הביבים שהיא הפוליטיקה הנוכחית שלנו. חלוקת פותחני בירה בצורת אקדח עם תמונות של בן גביר ב"בליך" היא גרוטסקה, ללא ספק. אבל חמורה ככל שתהיה, היא רק דוגמה שקל להיתפס אליה. גם נאום בחירות מנומק ומתורבת, כשהוא נישא בבית ספר, מזהם את האוויר ומחטיא את הקהל.

החינוך הוא עניין של זיקה אנושית. כמוהו כיחסים משפחתיים, כחברות, כתפילה. יש בו מן האינטימיות המעניקה חיות לקיום האנושי. התנאי ההכרחי לחינוך הוא אמון. היחסים בין מחנך לחניכיו אינם סובלים כל מניפולציה מכשירנית. המחנך לא חייב לומר תמיד רק את האמת ואת כל האמת, אבל הוא חייב תמיד לכוון אל האמת. חזקה עליו שידע פה ושם להגן על תלמידיו מתכנים לא הולמים, ושמורה לו זכות לפרטיות המצדיקה את הסוד המזדמן. אבל אסור לו להשתמש בתלמידיו או להניע אותם לפעולה בעזרת שקרים.

הפוליטיקה היא תועלתנית. תפקידה להסדיר את הציבורי וליצור את התנאים לשגשוג אנושי. האפקטיביות, לא האמון, היא תו ההיכר של הפוליטיקה. בניגוד למחנך, מילותיו של הפוליטיקאי אינן מכוונות אל אמת או מבטאות אותה. מטרתן היא הנעה לפעולה. מניפולציה. הפוליטיקה היא מלאכה מעשית. גם כשתכלית המעשים רצויה בפני עצמה, הפוליטיקאי לעולם אינו משיח לפי תומו. זה לא שהוא תמיד משקר. גם שעון מקולקל מדייק פעמיים ביום, וקורה שהאמת משרתת את מה שהפוליטיקאי מבקש להשיג. לכן, זה לא שאי אפשר לסמוך על פוליטיקאים, אבל לא נכון לתת בהם אמון. מסיבה זו, אין להם מקום בבית הספר או בסניף תנועת הנוער.

השר לביטחון לאומי ויו"ר עוצמה יהודית איתמר בן גביר בשיחה עם תלמידים במהלך אירוע בחירות מדומה בתיכון בליך ברמת גן (צילום: אבשלום ששוני/ פלאש 90)

חשוב שבתי ספר יעסקו בפוליטיקה. תמיד, ובוודאי בימי בחירות. נכון להכיר לתלמידים את הסוגיות שעל הפרק ואת המתמודדים, לנתח מצעים, לתרגל חשיבה ביקורתית ולהתאמן בשיח על פני מחלוקות. אבל זה לא מחייב להיפגש עם פוליטיקאים. עמדותיהם הפומביות של אלה גלויות וידועות. לשם כך יש מצעים, כלי תקשורת ורשתות חברתיות. שום דבר חדש לא ייאמר מפיהם באודיטוריום של בית הספר. אפשר להפגיש תלמידים עם דמויות שמכירות את המערכת הפוליטית מבפנים ויכולות להעיד על המתרחש בחדרי חדרים. אבל חשוב לא לחשוף את התלמידים למי שמעוניינים להשתמש בהם ולנצל את המעמד לצורכי תעמולה.

להכניס את השפה הפוליטית אל בית הספר זו טעות חינוכית. זה לא עניין של תרבות דיון, של ניבולי הפה והמחנאות שהמפגשים האלה מייצרים פעמים רבות בין התלמידים. זה עניין של יחסים. של התעקשות על כך שמילים שנאמרות בין כותלי בית הספר יהיו דברי אמת. של אמון עדין בין נשות ואנשי חינוך לתלמידים ולתלמידות. אמון שהתלמידים והתלמידות זקוקים לו כדי לצמוח מתוך התקופה המטלטלת הזאת.

ויש עניין נוסף. כשמוסד חינוכי מזמין פוליטיקאי לדבר, הוא מטשטש את הקו שראוי שיפריד בין חינוך ופוליטיקה. הוא יוצר בלבול שמביא את התלמידים להבנה שגויה של מהות הפוליטיקה. הוא נוטע בהם ציפיות שווא בנוגע למה שניתן לצפות מפוליטיקאים, ולכן מקהה את יכולתם להשתתף באופן אפקטיבי בתהליך הפוליטי. הפאנל הפוליטי מתברר פשוט כחינוך פוליטי גרוע.

לכן, אנשי חינוך, אל תזמינו פוליטיקאים לבתי הספר. ואם הזמנתם, בטלו את ההזמנה וקיימו על כך שיח חינוכי. עוד לא מאוחר.