חבר במסדר הדתי 'עדי יהוה' שהקדיש את עצמו במשך שנים לפעילות במרכז הקהילה בישראל הוכר כעובד של המרכז על ידי בית הדין הארצי לעבודה, אף שהשירות ניתן במסגרת אמונתו הדתית ותמורתו קיבל מגורים, מזון, טיפול רפואי ודמי כיס. בפסק דין שניתן השבוע (רביעי) נקבע ברוב דעות כי בין ניסים נחום לבין עמותת 'המצפה לישראל' והגוף הבינלאומי של עדי יהוה התקיימו יחסי עובד מעביד בין שנת 2005 ועד עזיבתו את הקהילה ב-2021.

פסק הדין מחדד שאלה עקרונית בדיני העבודה: מתי פעילות שמבוצעת בתוך מסגרת דתית ובמסגרת אורח חיים שנבחר מטעמים אמוניים הופכת גם ליחסי עבודה. דעת הרוב קבעה כי במקרה של נחום, לפחות בתקופת עבודתו בבית אל, המאפיינים המעשיים של ההתקשרות הצדיקו הכרה ביחסי עובד-מעסיק, למרות המסגרת הדתית שבה התקיימה הפעילות.

הצטרף כנער, ועבד גם בלילות

עדי יהוה היא קהילה משיחית המונה כ-9 מיליון מאמינים ברחבי העולם, בכ-118 אלף קהילות הפועלות בכ-240 מדינות. משרדיה הראשיים וההנהגה הרוחנית של הקהילה נמצאים במדינת ניו-יורק שבארצות הברית. הקהילה פועלת בישראל מאז תחילת המאה העשרים, ובה כ-33 קהילות משנה המונות מעל 2,000 מאמינים, שרובם עובדים בעבודות רגילות לצד פעילותם הדתית.

נחום, בן 43, הצטרף לקהילה כנער והחל לפעול במסגרתה באופן רשמי בתחילת שנות ה-2000. ב-2002, בהיותו בן 19, הצטרף נחום ל'מסדר העולמי של עדי יהוה המשרתים בשירות מורחב מיוחד', מסדר הפועל בכ-87 מדינות הכולל קומץ קטן של כמאה מאמינים, המתחייבים לבצע כל משימה של שירות קודש שהם מקבלים מהמסדר. כחלק מההצטרפות למסדר חתם נחום על "נדר הצייתנות והעוני". במסגרת הנדר התחייב להקדיש את מיטב זמנו ומאמציו לתפקיד שיוטל עליו, להימנע מעבודה "חילונית" ללא אישור, ולהסתפק בתמיכה הצנועה שיקבל מהמסדר.

ב-2006 לערך התקבל נחום לבית אל, המרכז הדתי של הקהילה בישראל. תחילה שימש כמתורגמן מאנגלית לעברית, ובהמשך ניהל ופיקח על צוות ההוצאה לאור של המרכז. משנת 2010 שימש גם כבמאי קול, עורך ובודק תוכן, ובמסגרת תפקידו עסק גם בקריינות ובדיבוב. העבודה נעשתה במשרדי הקהילה, חמישה ימים בשבוע, שמונה שעות ביום, בין 08:00 ל-17:00, ולעיתים נדרש לעבוד גם בלילות, בסופי שבוע ובימי מנוחה. היעדרות מהתפקיד חייבה קבלת אישור מהממונה עליו.

בתקופת פעילותו קיבל נחום אש"ל צנוע של כ-300 שקלים בחודש, החזרי הוצאות וקצבה שנתית של כ-1,900-2,500 שקלים. הקהילה סיפקה לו מגורים, מזון, כביסה, טיפולים רפואיים ותרופות. התשלומים דווחו לרשויות באמצעות תלושי שכר שבהם הוגדרו כ"שכר מתנדב" ו"שווי רכב מתנדב".

ב-2021 עזב נחום את הקהילה. בהמשך הגיש תביעה לבית הדין האזורי לעבודה, שבה דרש להכיר בו בדיעבד כעובד במשך כל תקופת פעילותו במרכז ולשלם לו שכר וזכויות סוציאליות בגין 7 השנים שלפני התביעה וכן פיצויי פיטורים בגין כל 20 שנות שירותו במרכז. סכום התביעה עמד על כ-764 אלף שקל.

נחום: העבודה הייתה במשרה מלאה, תחת פיקוח

בית הדין האזורי דחה את התביעה במלואה. הוא קבע כי הצטרפותו של נחום לקהילה נעשתה מרצונו ומתוך אמונה בדרכה הדתית, וכי הפעילות שביצע נבעה מחברותו בקהילה. בית הדין השווה את הקהילה לאגודה שיתופית וקבע כי כפי שחבר קיבוץ אינו נחשב בדרך כלל לעובד של הקיבוץ מכוח חברותו, כך גם אין לראות בנחום עובד של הקהילה. יתרה מכך, פסק בית הדין האזורי כי דווקא נחום ישלם לעדי יהוה הוצאות משפט בסך 15 אלף שקלים.

בערעור, שהוגש לבית הדין הארצי באמצעות עו"ד יורם ברוק ועו"ד נעמה אריעם ענתבי, טען בין היתר כי בית הדין האזורי שגה כאשר השווה את הקהילה לאגודה שיתופית. לטענתו, בתקופת עבודתו בבית אל היחסים כבר נשאו מאפיינים ברורים של יחסי עבודה: הוא עבד במשרה מלאה, במסגרת שעות קבועות, תחת פיקוח, וביצע עבודה נפרדת מפעילותו הרוחנית. עוד טען כי לא ניתן להשליך מהסכמתו להצטרף לקהילה כנער על הסכמתו לעבוד בהמשך ללא שכר.

שופטי בית הדין הארצי נחלקו בדעתם. ממלא מקום נשיא בית הדין הארצי, השופט אילן איטח, סבר בדעת מיעוט כי יש לדחות את הערעור. לשיטתו, יש לבחון תחילה אם מדובר בכלל בהתקשרות שוקית-כלכלית שבה אדם מעמיד את כוח עבודתו כנגד תמורה, או ביחסים השייכים ל"ספרה חברתית" אחרת. הוא קבע כי במקרה זה ההתקשרות נבעה מאמונה דתית ומחברותו של נחום בקהילה, ולא ממטרה כלכלית של העמדת כוח עבודה תמורת שכר. לעמדתו זו הצטרף השופט עמיצור איתם.

מנגד, השופטת סיגל דוידוב-מוטולה הגיעה למסקנה הפוכה ביחס לתקופה שבה נחום עבד בבית אל – וקבעה כי בין נחום לבין העמותות המקומית והעולמית התקיימו יחסי עובד-מעסיק החל מ-10 בנובמבר 2005 ועד עזיבתו את המרכז ב-2021. היא הדגישה את ההבחנה בין השנים שבהן פעל בקהילה כ'חלוץ' או בתפקידים רוחניים, לבין התקופה שבה עבד במרכז בהיקף של משרה מלאה. לשיטתה, עצם העובדה שהעבודה נעשתה במסגרת דתית אינה שוללת כשלעצמה את האפשרות שמדובר ביחסי עבודה. עמדתה זכתה לתמיכת שני נציגי הציבור בהליך – נציגת ציבור המעסיקים ורדה אדוארדס ונציג ציבור המעסיקים ברי בר-ציון, ובכך הפכה לדעת הרוב המכרעת.

נדרש לקבל אישור להיעדר או לעבוד בעבודות נוספות

דוידוב-מוטולה הדגישה כי במסגרת פעילותו של נחום בבית אל, נדרש לעמוד בהוראות מסמך שכונה 'שבת אחים גם יחד' אשר הגדיר את דרך פעולת המרכז והתווה סט קפדני ומפורט של כללים באשר לאופן העבודה בו. בין היתר נדרש נחום להתייצב במרכז לצורך ביצוע עבודתו חמישה ימים בשבוע למשך 8 שעות ביום, בין השעות 8:00-17:00, עם שעת הפסקה באמצע. זמני עבודה אלו הוקדשו לעבודה על משימות ולא לתפילות, לימוד או ענייני הקהילה. כשרצה להיעדר או לצאת מוקדם נדרש לקבל על כך אישור מהממונה. מספר ימי החופשה שהותר לו לנצל מדי שנה גדל בהתאם לוותק שלו, וימי היעדרותו נרשמו ביומן חופשות. מסמך 'שבת אחים גם יחד' אף קבע כי במידה וירצה לעזוב את תפקידו עליו להתריע על כך חודש מראש, וכן אסר עליו לעבוד בכל מקום אחר ללא אישור – והורה לו למסור את כל הכנסתו מעבודה מאושרת אחרת למרכז.

"אינני מתעלמת מהעובדה כי מערכת היחסים בין הצדדים אכן הייתה בראש ובראשונה בספרה הרוחנית-דתית. עם זאת לא כל מי שמבצע עבודה מתוך תחושת שליחות, לרבות שליחות רוחנית, מוציא עצמו מהגדרת 'עובד'", כתבה דוידוב-מוטולה, והדגישה כי אין מניעה שאדם יקיים יחסים הנובעים ממניעים אמוניים עם גוף מסוים, ובו בזמן יבצע עבורו גם עבודה במסגרת יחסי עבודה. "אין בעצם קיומה של מערכת יחסים חוץ-שוקית כדי למנוע את סיווגה של פעילות ספציפית בין אותם צדדים ככזו המקימה יחסי עבודה. בהתאם, עצם העובדה שמערכת היחסים בין המערער למשיבות התפרשה גם על 'ספרות חיים' אחרות, לא שוללת כשלעצמה קיומם של יחסי עובד-מעסיק במקביל אליהן".

דוידוב-מוטולה התייחסה גם למשקל שיש לתת למסמכים שבהם הצהיר נחום כי הוא מתנדב וכי אינו זכאי לפיצוי, והדגישה כי אין לתת להסכמה של אדם לכך שאינו עובד משקל מכריע כאשר הבחינה המשפטית אמורה להיות אובייקטיבית מתוך בחינת טיב ההתקשרות בין הצדדים. בהקשר זה, הזכירה דוידוב-מוטולה כי החובות לשלם שכר מינימום וזכויות סוציאליות הינן חובות 'קוגנטיות', כלומר כאלו שלא ניתן להתנות עליהן או לוותר עליהן מצד העובד.

בהתאם לדעת הרוב שהציגה דוידוב-מוטולה ונתמכה על ידי נציגי הציבור, ביטל בית הדין הארצי את פסק דינו של בית הדין האזורי. עם זאת, בית הדין לא פסק בשלב זה את הזכויות המגיעות לנחום, והחזיר את ההליך לבית הדין האזורי כדי שידון ברכיבי התביעה לגופם.