בתמונה האפלולית בשחור לבן נראה גבר מהורהר ועייף יושב כשגופו מוטה הצידה, ראשו נשען על יד ימינו, מואר בכתם אור. מולו יושבות שתי צלליות, אחת בגבה למצלמה, והשנייה בפרופיל, זקן מחודד בולט מפניה. התמונה צולמה לפני כמעט 53 שנים, בעיצומה של מלחמת יום כיפור.

האדם שפניו מוארות הוא רס"ן עזרא אורני, קצין הקשר של חטיבת הצנחנים 247. האדם המזוקן שנראה בפרופיל הוא מפקד החטיבה, אל"מ דני מט, והאדם שגבו למצלמה הוא קצין המבצעים החטיבתי, רס"ן אברהם צור. הם יושבים באוהל החפ"ק (חוליית פיקוד קדמית) של החטיבה, סמוך למעבר המיתלה בחצי האי סיני, במהלך ההכנות לצליחת תעלת סואץ, שהחלה בלילה שבין 15 ל-16 באוקטובר 1973.

אבל מי צילם את התמונה? והאם זה היה מיכה בר-עם, מגדולי צלמי העיתונות בישראל, ולימים חתן פרס ישראל לצילום? לשאלה הזו אין תשובה חד-משמעית. במשך עשורים היה אורני, כיום בן 85, משוכנע שהצלם הוא בר-עם. לפני שלוש שנים, ב-2023, הוא יזם מפגש עם בר-עם, וגילה שממרחק הזמן, האמת האובייקטיבית הופכת חמקמקה.

מיכה בר-עם (משמאל), עזרא אורני ויואב אורני. עזרא אורני: "אתה הבאת לי את התמונה והלכת, ומאז לא ראיתי אותך" (צילום: אסף צבי)

למפגש הזה הצטרף גם סבא שלי, יואב אורני (91), אחיו הגדול של עזרא, שאותו צילם בר-עם, הפעם בוודאות, בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו ב-1955 במדבר יהודה – מהתמונות הראשונות של בר-עם שפורסמו בעיתונות הישראלית.

בשיחה בביתו של בר-עם בן ה-95 ברמת גן ניסו השלושה לחבר את הזיכרונות שמאחורי הצילומים לסיפור אחד.

ששת הימים: "ברגע שברור לך איפה מתנהלת הדרמה, אז אתה משתדל להיות שם, ולתפוס את זה בצילום"

עזרא ויואב אורני נולדו בקריית חיים, בנים לצבי אורני, שעלה לארץ כחלוץ בעלייה השלישית ועבד כנהג ב'אגד', ולבת שבע, בת למשפחת חקלאים ממטולה. יחד עם שלושת אחיהם, ראובן הבכור ואברהם ורחל הקטנים מהם, הם התחנכו ברוח תנועת העבודה: בבית חינוך לילדי עובדים, ובתנועת הנוער 'התנועה המאוחדת'. יואב התגייס לנח"ל לגרעין שיועד לקיבוץ ניר אליהו, ונשלח להדריך בתנועה. עזרא התגייס לצנחנים ושירת כקצין קשר.

במלחמת ששת הימים, עזרא גויס למילואים ושירת כקצין הקשר של חטיבה 55 בפיקודו של מוטה גור, שכבשה את העיר העתיקה בירושלים. הוא החזיק את מכשיר הקשר בו אמר גור את המילים שהפכו להיסטוריה "הר הבית בידינו". הוא גם מי שבפקודתו של גור טיפס לכיפה של מסגד אל אקצא כדי להניף את דגל ישראל, שכעבור שעה וחצי הורד משם בפקודת שר הביטחון משה דיין.

מוטה גור (במרכז בראש גלוי) עם חבורת הפיקוד ברחבת מלון אינטרקונטיננטל לפני הפריצה לירושלים העתיקה במלחמת ששת הימים (צילום: עמוס צוקר / דובר צה"ל)

במלחמה ששת הימים, דרכיהם של אורני ובר-עם הצטלבו לראשונה, והם נמצאו קרוב מאוד אחד לשני – בעיר העתיקה בירושלים. בר-עם, שעבד אז כפרילנסר, הסתובב לבדו באזור, ולבסוף הגיע להר הבית, שם פגש את מוטה גור וחיילי הצנחנים.

"הייתי לבד עשרים וארבע שעות", מספר בר-עם, "אני משוגע, הייתי לבד. תפסתי טרמפ על איזה משאית עם אנשי מילואים, והגעתי לאיפה שהייתה המלחמה".
יואב אורני: "שאלת?"
בר-עם: "לא שאלתי אף אחד. אולי קצת הכירו אותי."
יואב: "הבנת שזה רגע היסטורי?"
בר-עם: "בוודאי, זה היה ברור. בשביל זה יש לבן אדם חושים"
יואב: "איך הצלחת להיות בדיוק במקום הזה, איפה שמוטה גור, איפה שכל הדברים?"
בר-עם: "במזל. אני הימרתי. אני לא מהמר, אבל תראה, אין לי כוח לדבר על דחפים סמויים של צלם שטח. אבל עובדה שברגע שברור לך איפה מתנהלת הדרמה, אז אתה משתדל להיות שם, ולתפוס את זה בצילום."

יום כיפור: "פנס רכב האיר לנו את המפות, ותכננו איך נצלח מחר בערב את התעלה"

שש שנים אחר כך עזרא גויס שוב, בעקבות מתקפת הפתע של סוריה ומצרים שהחלה ביום כיפור, 6 באוקטובר 1973. בשלושת הימים הראשונים למלחמה נשארה חטיבתו של עזרא במרכז הארץ כעתודה מטכ"לית, ואז הועברה לבסיס חיל האוויר רפידים בסיני כעתודה של פיקוד הדרום. אחרי ההלם מהמכה הראשונה, בצה"ל החליטו לשנות את המשוואה ולעבור ממגננה למתקפה. חטיבתו של עזרא, בפיקודו של דני מט, התמקמה בחזית הדרום ונערכה למבצע נועז: צליחת תעלת סואץ, במטרה לכבוש שטחים ממערב לתעלה, לכתר את הכוחות המצריים ולהכריע את המערכה בדרום.

"קיבלנו את הפקודה מהאוגדה של אריק שרון, שאנחנו נהיה הראשונים לצלוח את התעלה בסירות גומי. בלילה שלפני הצליחה, בין 14 ל-15 בחודש, ישבנו בחמ"ל האוגדה במוצב ליד מעבר המיתלה, לאור 'סילב' – פנס רכב שהוצא מהרכב וחובר למצבר של קשר, שהאיר לנו את המפות, ותכננו איך אנחנו נבצע למחרת בשמונה בערב את הצליחה. לא היתה שום משמעות ללילה, אין מנוחה, אין שינה. היה ברור שכשאנחנו גומרים לתכנן, מיד מביאים את הגדודים בחטיבה ונותנים להם את הפקודות, כדי שבבוקר כולם כבר יצאו לדרך".

איך הרגשת באותו לילה? הבנת שאתם לקראת מבצע שישנה את מהלך המלחמה?
"אנחנו ידענו בעל פה מה צריך לקרות, כי היינו החטיבה היחידה שהייתה מיועדת לבצע את צליחת התעלה במקרה של מלחמה. במשך שלוש השנים שלפני המלחמה תרגלנו צליחה כזאת במשך ארבע פעמים, עם מעבר בסירות גומי והעברת כוחות. היה ברור לכל אחד בצה"ל, ובמיוחד בפיקוד הדרום, שאם אי פעם יהיה צורך לחצות את התעלה, החטיבה שלנו היא זו שתבצע את זה ולא אף אחד אחר. היינו כבר תשעה ימים בתוך המלחמה, וסוף סוף קיבלנו את הפקודה. ידענו שזהו זה, הרגע הגיע.

"אף אחד מאיתנו לא חשב שאנחנו הולכים עכשיו להציל את המולדת. זה לא היה בראש שלנו באותו רגע שאנחנו הולכים לעשות מהפך במלחמה. אבל היה ברור שאנחנו היחידים שיודעים ויכולים לבצע את הצליחה. כובשים ראש גשר בצד המערבי, ומאפשרים לצה"ל להקים גשרים שעליהם יעברו טנקים ויכבשו את כל הגדה המערבית של תעלת סואץ. לנו היה ברור שאנחנו הכוח שיכול לבצע, ומכאן והלאה תלוי בנו".

ומה אתה מרגיש כשאתה רואה את עצמך בצילום, לילה לפני?
"הפנס היה מכוון ישר אליי, וזה באמת צילום ממש מיוחד. אין עוד צילום כזה שלי וגם של אחרים עם הייחוד הזה. זו מורשת של החטיבה".

למחרת בלילה זה קרה. כוחות חטיבה 247 חצו את התעלה ודיווחו בקשר "אקפולקו" – מילת הקוד למעבר מוצלח. בשבוע שלאחר מכן הגיעו כוחות צה"ל 20 קילומטר לתוך שטח מצרים, וכיתרו את הארמיה המצרית השלישית, שנותרה נצורה בשטח סיני – מה שהוביל את מצרים לבקש הפסקת אש.

"יש צילומים, אבל אני לא בטוח לגבי זיכרונות"

אורני זוכר שפגש את בר-עם בצד המערבי של התעלה. "אתה הבאת לי את התמונה והלכת", אומר עזרא לבר-עם, "ומאז לא ראיתי אותך, עד היום".

"לא הפסקתי ללכת", עונה לו בר-עם, "אבל אני קצת צולע".

כשעזרא שואל את בר-עם "איך ידעת שזה אני?", מתברר שבר-עם זוכר את הדברים אחרת. "אני אנסה לא לקלקל לך את הזכרונות", הוא אומר, "אני לא זוכר בדיוק את המעמד. אני אספר לך מה שאני כן זוכר. אני לא זוכר במדויק, ולכן זכותך להיזכר כטוב בעיניך."

מיכה בר-עם (משמאל) ועזרא אורני. "היום אתה יכול לספר על צילומים מה שאתה רוצה, והאמת היא שקשה להוכיח משהו בצורה כזו" (צילום: אסף צבי)

לדברי בר-עם, הוא לא הגיע לאזור המיתלה, שבו שהתה החטיבה של עזרא כשהם התכוננו לצליחה. "בסוף היום הראשון של המלחמה הגעתי לבלוזה (בסיס חיל האוויר בצפון סיני), ואחר כך צילמתי את הפגישה עם החיילות שפונו מהבסיסים. מאיזושהי סיבה חזרתי לאחור. אני זוכר שפתאום הגיע דודו הלוי, שהיה עיתונאי במגזין 'טיים', עם אוטו מלא ציוד. (הלוי שירת במילואים כמפקד פלוגה בגדוד הסיור המשוריין 189 שהוצב בדרום, ונפצע בתחילת המלחמה – א"צ). מתברר שהלוי נפצע, חזר לאחור, ברח מבית החולים, גנב אוטו, מילא אותו בציוד, והמשיך והגיע עד למוצב טסה, או בלוזה", סיפר בר-עם, "אני תפסתי טרמפ על גבי האוטו שהוא גנב בדרך חזרה ליחידה שלו בתעלה. מה שאני זוכר זה שהגעתי שוב לבלוזה, וזה היה יומיים שלושה אחרי הצליחה."

"הפרופיל בתמונה, זה אולי אתה, אני לא חותם לך על זה", אומר בר-עם, "הלוואה לא תקבל מזה".

למרות שלדבריו הוא לא היה במקום שבו צולמה התמונה, כשבר-עם מתבונן בה, הוא מתייחס אליה כצילום שלו. "אני מאוד גאה בצילום הזה, כי צילמתי לאור הכלום", הוא אומר, "אחר כך התעכבנו קצת, ותיכף המשכנו".

העמדה של אורנה בר-עם, אשתו של מיכה שמשתתפת אף היא בשיחה, נחרצת בהרבה. היא מנהלת את ארכיון הצילומים של מיכה, שבו רבבות תצלומים מכל שנות עבודתו, ודואגת שכל צילום ילווה ברישום מדויק ככל האפשר של המועד והמקום בו נוצר, המצולמים והנסיבות. הצילום של עזרא נעדר לחלוטין מהארכיון, וגם בדיקה נוספת לאחר המפגש לא הניבה ממצאים. היא מעלה את האפשרות שהתמונה צולמה שנה לפני מלחמת יום כיפור, ועזרא אומר שזה לא ייתכן, ומסייג "אולי היא צולמה שבוע לפני הצליחה".

בר-עם מספר שגם סביב צילומים, שהם עדות קשיחה למציאות, יש לעיתים סיפורים וגרסאות שונות: "יש צילומים, אבל אני לא בטוח לגבי זיכרונות. כמו שאני צרוד, ככה אני גם לא צלול לגמרי, ואני גם לא בטוח. היום אתה יכול לספר על צילומים מה שאתה רוצה, והאמת היא שקשה להוכיח משהו בצורה כזו".

יורדים למערת האימה

השיחה עוברת לתמונה שצולמה כמעט עשרים שנה לפני כן. הפעם בר-עם זוכר היטב את הנסיבות שבהן צולמה. נראה בה צעיר כבן 20 שוכב במכנסיים כהים וגופיה לבנה בתוך מערה, ובידיו פטיש. הוא מביט קדימה בביטחון, לא לעבר המצלמה. תקרת המערה עשויה סלעים משוננים לבנים, מזכירה מלתעות של חיית ענק.

יואב אורני ב'מערת האימה' במדבר יהודה, מאי 1955. "הדבר הראשון שמצאנו היה חרס בגודל שתי ידיים, שהיו עליו שלוש אותיות עבריות. לקחתי את החרס, שמתי אותו בחולצה, ואחר כך איך חוזרים? זה פחד אלוהים" (צילום: מיכה בר-עם)

המצולם הוא יואב, אחיו של עזרא. היא חלק מסדרת תמונות שצילם בר-עם במשלחת ל'מערת האימה' במדבר יהודה ב-1954. המערה נמצאת במצוקו הדרומי של נחל חבר, ומעליה נמצאו שרידי מחנה רומאי. היא קיבלה את שמה בעקבות גילוי 40 שלדים של גברים, נשים וילדים שככל הנראה הסתתרו בה מפני הרומאים בתקופת מרד בר-כוכבא, וגוועו ברעב ובצמא.

"הארכיאולוג יוחנן אהרוני ארגן משלחת למערת האימה במדבר יהודה, ומיכה ואני הצטרפנו כמתנדבים. אתה היית בקיבוץ גשר הזיו", מזכיר יואב למיכה, "ואני הייתי בניר אליהו, אבל באותו זמן שלחו אותי להדרכה ב'תנועה המאוחדת' ירושלים. אנחנו היכרנו היכרות כללית מה'איחוד' (איחוד הקבוצות והקיבוצים), מהתנועה המאוחדת, ופה במערת האימה אנחנו שנינו כל הזמן יחד, כי מיכה צריך אובייקט לצילום".

"הצלם הרשמי של המשלחת היה בנו רותנברג", סיפר יואב, "יוחנן אהרוני היה יקה, רותנברג היה יקה, וגם מיכה היה יקה".

בר-עם, שהיה בתחילת דרכו כצלם, נעזר ביואב כדוגמן. "אתה קנית אז מצלמה, באת עם ה'לייקה' הזו והתחלת לצלם", מספר יואב, "ואז בכל מקום אמרת, יואב תעמוד פה, יואב תעמוד פה."

לדברי יואב, "מיכה שאל את בנו (רותנברג) על תאורה, איך לצלם". הוא מספר שרותנברג, הצלם המקצועי, זיהה את כשרונו של הצלם הצעיר בר-עם. "בנו שם את היד על מיכה, ואמר לו 'אם אתה שולח את התמונה שלך ל'במחנה' וכותב 'בנו רותנברג', זה יתפרסם, ואם אתה שולח תמונה שלי ל'במחנה' וכותב מיכה בר-עם, לא יפרסמו. אבל בסוף פרסמו ב'דבר השבוע' תמונה של מיכה, שבה רואים את בנו רותנברג מטפס".

שער 'דבר השבוע', 17 ביוני 1955, עם תמונה של מיכה בר-עם מהירידה למערת האימה (מתוך אתר עיתונות יהודית היסטורית, הספריה הלאומית ומכון לבון)

זה קרה כי בר-עם החליט לנסות את מזלו, ושלח את התמונות שצילם ל'דבר השבוע', שפרסם כתבה של רותנברג על החפירות. בכתבה שובצו הצילומים של רותנברג, אבל התמונה שצילם בר-עם התנוססה על שער המוסף, וסימנה את תחילת מסלול חייו כצלם עיתונות. בעקבות אותו פרסום, עיתון 'במחנה' צירף את בר-עם לשורותיו כצלם.

התמונה שבה צילם בר-עם את יואב התפרסמה בעיתון אחר. שנים לאחר מכן מצא אחד מחבריו את גזיר העיתון. עד כה, חיפוש בארכיון 'עיתונות יהודית היסטורית' לא חשף מהו העיתון שבו פורסמה, אבל אולי גם זה עוד יתגלה.

"מנחם זחל, זחל, והגיע למערה. ומיכה ואני אחריו. כשחזרנו כולם היו המומים"

ההגעה למערה עצמה היתה מאתגרת במיוחד. "אפשר היה להגיע בשביל מאוד קרוב עד למערה, אבל לא ממש", סיפר יואב, "הרעיון היה לקשור סולם חבלים מהמערה. הולכים בשביל, יורדים עד המקום שאפשר, ואת עשרת המטרים האחרונים יורדים בסולם. הביאו מישהו מחיל הים שהיה מומחה לסולמות חבלים, עיגנו אותו והכול, אבל זה לקח זמן".

יואב ובר-עם חסרי הסבלנות החליטו לנסות את הדרך המסוכנת והמהירה יותר. "ביום הראשון ירדנו בשביל, טק-טק-טק, לנסות להגיע למערה", סיפר יואב, "הגענו למקום ממש צר, מתחתינו 400 מטר מצוק, אני ראשון, מיכה אחריי, ואני אומר למיכה, אין שום סיכוי. ואז אנחנו חוזרים ומודיעים למעלה, אין מה להמשיך".

ואז הגיע המפנה. "הייתה שם יחידה של הצנחנים שאבטחה אותנו, והיה להם נהג בשם מנחם. והוא צעק 'אני רוצה, אני יורד'. הוא זחל, זחל, זחל, והגיע למערה. ומיכה ואני אחריו גם כן."

נגטיבים של צילומיו של מיכה בר-עם במערת האימה. מיכה בר-עם: "הפלאש היה שקית מגנזיום בגודל של שקית תה" (צילום: אסף צבי)

"הדבר הראשון שמצאנו היה חרס בגודל שתי ידיים, שהיו עליו שלוש אותיות עבריות. לקחתי את החרס, שמתי אותו בחולצה, ואחר כך איך חוזרים? זה פחד אלוהים. ביקשנו שישלשלו לנו חבל, ואחר כך מיכה ואני טיפסנו בחבל, אבל אותו מנחם לא ידע לטפס. הוא זחל את כל הדרך המסוכנת חזרה."

"כשחזרנו למעלה כולם היו המומים, וקיוו שימצאו שם המון דברים עתיקים", סיפר יואב, "אבל בכל החפירות, זה החרס היחיד שנמצא עם אותיות עליו. ברור שהיו שם אנשים קודם, הבדואים שם חפרו וחיפשו. כנראה החופרים לפנינו שכחו לקחת את החרס הזה".

"אני רק רוצה להוסיף דבר אחד, שאני לא יודע את מי זה מעניין היום", אמר בר-עם, "לי לא היו כלי צילום משוכללים. צילמתי אותך גם בזמן החפירות, עם פלאש שהיה שקיות מגנזיום בגודל של שקית תה, ונדמה לי שאתה היית מחזיק…"

"בדיוק!", אמר יואב, "אתה לימדת אותי איך להחזיק את זה. מבחינתי זה כמו אח גדול, הוא אומר לי תלך פה, תלך שם."

מיכה בר-עם (מימין), עזרא אורני ויואב אורני. יואב אורני: ""באת עם ה'לייקה' הזו והתחלת לצלם, ואז בכל מקום אמרת, יואב תעמוד פה, יואב תעמוד פה" (צילום: אסף צבי)

אורנה מספרת שכשרון הטיפוס של מיכה בא לידי ביטוי גם בהמשך. "מיכה ואני בוגרי קורס מטפסי הרים ב-1964 בשוויץ. אנחנו עשינו סנפלינג עוד לפני שפה בארץ ידעו מה זה".

וזו ההזדמנות לתיקון עוול היסטורי על דפי 'דבר'. "בכתבה שהתפרסמה אחר כך על החפירות ב'דבר השבוע' מספרים שמנחם ומיכה ירדו, ולא הזכירו אותי", אומר יואב, "יום אחד פגשתי ברחוב את בנו ואהרוני, אמרתי להם, למה לא הזכרתם אותי? אמרו נכון, נתקן את זה. אחר כך הם הוציאו ספר, ובספר זה היה בדיוק כמו בכתבה, וגם שם לא הזכירו".

"הלוואי שיבוא אליי מישהו ויגיד, מה פתאום? זה אני"

בסיומו של המפגש, התעלומה נותרה בעינה. מי צילם את עזרא אורני אי שם בסיני? ואיך הוא זיהה אותו והביא לו את התמונה? האם פרסום הכתבה הזו יסייע לפתרון? "מבחינתי, כל עוד לא בא אליי מישהו ואומר לי 'עזרא אורני, זה אני שהבאתי לך את התמונה', אז זה מיכה בר-עם", אומר עזרא, "הלוואי שיבוא אליי מישהו ויגיד, מה פתאום? זה אני".