התחזקותה של מפלגת הימין הקיצוני אלטרנטיבה לגרמניה (AfD) אינה נובעת רק מהמשבר הכלכלי, מהאבטלה וממחירי הדיור והדלק, אלא קשורה גם לתפיסות ולסיפורים שעוברים מדור לדור במשפחות גרמניות. כך טוענת ד"ר עדי קנטור, חוקרת המתמחה בזיכרון השואה בשיח המשפחתי הגרמני הלא-יהודי, בתרבות הזיכרון הגרמנית ובהעברה בין-דורית של זיכרון וטראומה.

לדבריה, "חלקים מן המצע הרעיוני של הימין הקיצוני בגרמניה יושבים על תשתית יציבה של נרטיבים המועברים מדור לדור בקרב לא מעט משפחות גרמניות". קנטור מסבירה כי כדי להבין את התחזקות המפלגה יש לבחון גם את השיח בתוך המשפחה הגרמנית, את התפיסות והעמדות המועברות בה, את הסיפורים שמדברים עליהם ואת אלה שנותרים מושתקים, וכן את החינוך שמקבלים בבתיהם מצביעי המפלגה ומנהיגיה.

קנטור, שחקרה לאורך השנים את זיכרון השואה והנצחתה בגרמניה, פרסמה לאחרונה את עבודת הדוקטורט שלה בבית הספר לטיפול, ייעוץ והתפתחות האדם באוניברסיטת חיפה, שכותרתה "'הפיל שבחדר': מקום השואה בנרטיבים בין-דוריים בקרב 'דור הנכדים' הלא-יהודים בגרמניה כיום".

במסגרת המחקר ראיינה קנטור גרמנים וגרמניות בני "דור הנכדים", שסביהם וסבתותיהם חיו בגרמניה בתקופת השלטון הנאצי (1933–1945), ובחנה את הסיפורים על השואה שהועברו במשפחותיהם מדור לדור. היא מצאה כי ברובן המכריע של המשפחות שהשתתפו במחקר כמעט שלא התקיים שיח על השואה ועל פשעי הגרמנים בתקופה הנאצית. לדבריה, במקום להתמודד עם העבר המשפחתי, הסיפורים שהועברו בין הדורות התמקדו בסבלם של הגרמנים, תוך האשמת היהודים והתנערות מאחריות אישית ומשפחתית לפשעי המשטר.

קנטור, ששימשה בעבר חוקרת בתחום גרמניה והאנטישמיות במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), ראיינה במסגרת מחקרה 20 גרמנים בני הדור השלישי לתקופת המשטר הנאצי, עשרה ממזרח גרמניה ועשרה ממערבה. היא בחנה את הסיפורים שהועברו במשפחותיהם מדור לדור, ומזהה קשר בין ממצאי המחקר לבין ההתפתחויות הפוליטיות בגרמניה כיום, על רקע היחלשות מפלגות המרכז והתחזקות המפלגות הקיצוניות.

"אנחנו רואים קריסה של המרכז הפוליטי הגרמני", אומרת קנטור. לדבריה, שתי המפלגות שעיצבו את הפוליטיקה הגרמנית מאז הקמת הרפובליקה הפדרלית ב-1949, הנוצרים-דמוקרטים והסוציאל-דמוקרטים, ספגו מפלות קשות בשלוש מערכות הבחירות שנערכו החודש. במקביל, היא מצביעה על התחזקותן של מפלגת השמאל די לינקה ומפלגת הימין אלטרנטיבה לגרמניה (AfD), המבטיחות שינויים רדיקליים בסדר הקיים. קנטור מדגישה כי ה-AfD כבר אינה רק מפלגת מחאה, כפי שהייתה לפני כעשור: "היא הפכה לבית פוליטי יציב של ציבורים גדולים בגרמניה כיום, והיא מתמודדת כעת על השלטון".

קנטור התגוררה בגרמניה במשך כמעט שבע שנים, דוברת גרמנית, ובמהלך שהותה במדינה פעלה, הדריכה וחקרה נוער וצעירים. לאורך הקריירה שלה עסקה בתרבות הזיכרון הגרמנית, בחינוך הפוליטי הנוגע לפשעי המשטר הנאצי ובהנצחת השואה. היא עוקבת אחר מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה (AfD) מאז הקמתה, לפני 13 שנים.

לדבריה, התחזקות המפלגה לאורך השנים הייתה הדרגתית, ו"חומת האש" שעליה הסכימו יתר המפלגות הדמוקרטיות בגרמניה הצליחה עד כה למנוע את כניסתה הגורפת למוסדות השלטון. עם זאת, קנטור מצביעה על התחזקותה בחודשים האחרונים ומזהירה כי בתנאים מסוימים "חומת האש" עלולה להיסדק. לדבריה, אם אחת המפלגות תסכים להקים קואליציה עם ה-AfD, הדבר עשוי לאפשר לה להיכנס לשלטון, תחילה ברמה המקומית, בעיקר במזרח גרמניה, ובהמשך גם ברמה הפדרלית.

"המפלגה הזו מנגנת ופורטת על שני רגשות עיקריים: חוסר ביטחון ופחד", אומרת קנטור. לדבריה, תחושת חוסר הביטחון קיימת במזרח גרמניה זה עשרות שנים, וגם הפחד מהזר ומהשונה אינו חדש בתרבות הגרמנית. לטענתה, המפלגה מפנה את התסכול כלפי מהגרים ופליטים ומאשימה אותם בבעיות פנימיות שמקורן בחברה הגרמנית עצמה. במקביל, היא מבקשת להתנער מתחושות האשמה והבושה על פשעי העבר ולהחזיר את הגאווה הלאומית ואת הפטריוטיות הגרמנית.

הפחד מהמהגרים והניכור במזרח גרמניה

הגרמנים פוחדים מהזרים? הרי רק לפני עשור מרקל הייתה זו שפתחה את שערי אירופה.
"תשאל מזרח גרמני ממוצע ממה הוא פוחד: הוא יצביע על המהגר או הפליט, וזאת למרות שחלקם של המהגרים באוכלוסייה הגרמנית קטן לאין ערוך מהאופן התדיר שבו עוסקים בהם בשיח החברתי-פוליטי. הם ה'שעיר לעזאזל' שעליו מושלכים כל הפחדים והתסכולים. פעם היו אלה היהודים, וכעת אלה המהגרים. הגרמנים חוששים שיתפסו להם את המשרות, שיאנסו את בנותיהם ברחוב או שישתלטו על המרחב הציבורי. המרכז הפוליטי קורס, והרבה מהדלק של הקריסה הזו הוא פחד וחוסר ביטחון שלא קיבלו מענה אמיתי. לריק הזה נכנסת מפלגת 'האלטרנטיבה', שלא מציעה שום אלטרנטיבה מלבד ליבוי הזעם והשנאה כלפי זרים".

עד כמה הפער בין מזרח גרמניה למערבה משפיע על התחזקות הימין הקיצוני?
"הפער מורגש. איחוד גרמניה לא היה איחוד של שני חלקים שווים. מערב גרמניה בלעה את המזרח. המון מזרח גרמנים נפלטו מערבה ממדינה שלא קיימת יותר על מפת העולם, אבל מזרח גרמנים קיימים, ובנרטיב האישי שלהם הם משמרים את הזהות הזו. הם משמרים את הסיפור על מערכת שלמה שכשלה, על 40 שנה של קומוניזם דיקטטורי כושל. אין להם אמון במערכת הנוכחית. כך צמח הימין הקיצוני של שנות השמונים, שהתחיל להתבסס על שנאה למוסדות וניכור לאליטה, בטענה שלא ראו אותם ולא התחשבו בהם בתהליכי קבלת ההחלטות. ההחלטות בנוגע לחברה ולכלכלת גרמניה התקבלו על חשבונם ולא יחד איתם".

איך זה צבר תאוצה?
"גם היום האבטלה במזרח גרמניה גבוהה, ומאז המלחמה באוקראינה מחירי הדלק התייקרו מאוד והובילו לגל של עליות מחירים בכל התחומים. תושבי מזרח גרמניה חשים שההחלטות שמתקבלות בברלין לא נוגעות בהם, לא משפיעות על חייהם ומותירות אותם בעוני. נוצר ניכור אדיר כלפי המערכת. בתקופת גל ההגירה של העשור הקודם, הימין הקיצוני הזה התגבש לצורה פוליטית (AfD) והחל לצבור כוח כמפלגת מחאה נגד זרים ונגד גוש האירו. עכשיו אנחנו בתחילתו של עידן אחר. זה מתפוצץ. מה שהחל כמפלגת שוליים של ציבור המנוכר לשלטון, נמצא בדרך להפוך למפלגת שלטון".

השואה שנעדרת מהסיפורים המשפחתיים

איך התפיסות האלה באות לידי ביטוי במחקר שלך?
"ראיינתי 20 בני ובנות דור הנכדים. אצל 18 מהם לא היה בבית שום דיבור על היהודים לפני השואה, בתקופת השואה או אחריה, מלבד סטיגמות שטחיות בסגנון: 'יהודים הם עשירים ותמיד חשוב להם כסף'. אני מדברת על אנשים בוגרים שסביהם וסבתותיהם היו עדים לתקופת השלטון הנאצי. חלקם היו משתפי פעולה עם המשטר, חלקם חיילים בוורמאכט, חלקם השתייכו לאס-אס, חלקם היו 'אזרחים מן השורה' או 'עומדים מן הצד', וחלקם הרוויחו מהרכוש של היהודים. ספקטרום רחב של גרמנים בשנות השלושים והארבעים.

"שאלתי אותם על הסיפורים המשפחתיים שליוו את ילדותם ובגרותם, ואיך הם תופסים את עצמם מבחינה דורית. גיליתי שהשואה לא קיימת בנרטיבים המשפחתיים. אין דיבור על השואה. לא על הגטאות, לא על ההשמדה, לא על מי היו היהודים לפני שהושמדו, על זה שסילקו אותם מבתי הספר ומהאוניברסיטאות. זה לא רק שהיהודים לא קיימים בסיפורים המשפחתיים, אלא שגם הפשעים נגדם לא קיימים. מבחינת רבים מבני משפחותיהם של המשתתפים במחקר, הקורבנות של התקופה הזו הם בעצם הגרמנים. הם אלה שסבלו מהפצצות, אונס, רעב וגירוש מהמזרח. היהודים לא קיימים".

אבל הרי מלמדים על השואה בבתי הספר בגרמניה. הידע הזה לא משפיע גם על השיח בבית?
"זה נכון חלקית. צריך לזכור שהשואה איננה נלמדת, על כל פרקיה, באופן שיטתי ומסודר מבחינה פדרלית בכל מדינות המחוז, וגם לא באופן שווה בין בתי הספר. במקרים רבים נשמטים ממנה פרקים ניכרים, וזאת לפי החלטת המורה או מנהל בית הספר. הם יודעים את המידע, הם למדו על הנאציזם. חלקם ביקרו באתרי הנצחה, במחנות ריכוז, וחלק מהמרואיינים ביקרו גם באושוויץ. אבל זה לא חלק מהסיפור המשפחתי שלהם.

"באופן גורף, הנרטיב בבית הוא נרטיב קורבני, שהשואה והפשעים של המשטר הנאצי הם פשוט לא חלק ממנו. כשירדתי איתם לרמה האישית והמשפחתית, רבים אמרו כי אין להם מספיק מידע או שלא דובר על כך במשפחה, ולכן אין להם תשובה. באופן כללי, רבים מבני הנוער בגרמניה היום מבקרים באתרי ההנצחה מבלי להיות מודעים כלל לקשר שבין האתר עצמו לבין התמונה של סבא שלהם במדי הוורמאכט באלבום המשפחתי שלהם".

אילו זיכרונות מעבירים הסבים והסבתות לנכדיהם?
"חלק גדול מהמרואיינים היו קשורים מאוד לסבים ולסבתות שלהם. הם חוזרים הביתה מבית הספר, ומי מקבל אותם בבית? סבתא. ההורים עובדים וסבתא מבשלת צהריים ונמצאת איתם עד שההורים יחזרו מהעבודה. בזמן הזה היא משתפת זיכרונות: הפצצות, ריצה למקלט, פחד מהרוסים, מה יקרה לנשים ברגע שהחיילים הרוסים יכבשו את העיר, רעב, מריבה על תפוחי אדמה.

"סבא אומר לנכד: אתם דור מפונק, לא יודעים מה זה להיות בלי אוכל, לא יודעים מה זה להיות במלחמה. שמעתי סיפורים על האבסה של ילדים, לפטם אותם כי אולי מחר לא יהיה אוכל. סיפורים של קורבנות. אובדן בית של גרמנים שפונו משטחים במזרח ששייכים כיום לפולין או לצ'כיה".

ובסיפורים האלה אין התייחסות לאחריות הגרמנים לכיבוש אירופה ולהשמדת היהודים?
התעלמות מוחלטת מזה שהגרמנים העלו את היטלר לשלטון, בחרו במפלגה הנאצית בבחירות דמוקרטיות. התעלמות מוחלטת מהפשעים שהם עשו, מזה שידעו על הפשעים וניצלו את זה, שהבית הגדול שהיה למשפחה שלך במזרח היה שייך למישהו לפני כן. התעלמות מזה שקיבלו כסף ומשאבים על חשבון אנשים שנשלחו להשמדה.

"הנכדים האלה גדלים על חצאי אמיתות. מטשטשים דברים שלא נשמעים טוב. אחת המשתתפות במחקר אמרה לי בריאיון כי 'סבא לא היה באס-אס, הוא היה רק חייל בוורמאכט'. זה משפט שהיא גדלה עליו. היא לא רואה בזה שום בעיה, וגם היום היא חושבת ככה. התעלמות גמורה מזה שסבא שלה היה חלק מארגון שביצע פשעים נגד האנושות ברמה היומיומית, כולל השמדה שיטתית של יהודים.

"מבחינתה, סבא היה רק חייל. האס-אס עם סמל הגולגולת הם הרעים, החיילים של הוורמאכט – להם לא הייתה ברירה. זה כאילו נכפה עליהם. כאילו שני הגופים האלה לא עבדו יחד בשיתוף פעולה בכיבוש אירופה ובחיסול היהודים. זה הסיפור שעובר מדור לדור.

"בתקופה שבה ערכתי את הראיונות, נכדים הביעו חשש אמיתי מעליית ה-AfD. רובם היו מודעים לסגנון הגזעני שנכח בשפה שבה דיברו הוריהם, כמו גם הסבים והסבתות שלהם. הם שמעו כיצד דיברו בני משפחותיהם על מהגרים ועל יהודים, ומתי השתמשו בסטריאוטיפים אנטישמיים.

"העברה בין-דורית נעשית דרך שפה, בקודים, בהרבה נקודות קטנות שמתחברות לכדי נרטיבים במשפחה. המנגינה של ה-AfD מוכרת לחלקם מהבית. אלה אותם טיעונים שההורים והסבים של חלק מן המשתתפים השמיעו סביב שולחן האוכל. פחד ממהגרים, אנטישמיות, סטריאוטיפים כלפי יהודים. לא רק שלא מדברים על השואה ותופסים את עצמם כקורבנות, אלא שאם כבר מדברים על יהודים, אצל רוב המשתתפים – כולם למעט שניים – זה אך ורק באופן שלילי".

ואיך זה מתבטא אצל ה-AfD?
"במצע של AfD הם מדברים על מהפך בחינוך הגרמני. ביורן הקה, מבכירי המפלגה, אמר כי יש לבצע 'מפנה של 180 מעלות' באופן שבו יש להתייחס להיסטוריה של מלחמת העולם השנייה והנאציזם. הנאומים הקבועים שלהם מדברים על כך שנמאס להם ש'אסור להיות גאים במי שאנחנו', או ש'נמאס שדורכים לנו על הגאווה'. 'הגיע הזמן לשים את ההיסטוריה בצד, התקופה הנאצית היא לשלשת ציפורים'. הם רוצים לחזור ולהיות גאים בהיסטוריה הגרמנית ובהיותם פטריוטים גרמנים".

כיצד לדעתך ה-AfD ישנו את הנרטיב הגרמני כשיתפסו את השלטון?
"ראשית, חשוב לומר כי המצב בגרמניה כרגע עוד רחוק מלהיות כזה, מאחר שהמפלגות הדמוקרטיות מסרבות לשתף פעולה עם חברי 'אלטרנטיבה לגרמניה'. אך במצב שבו תיסדק 'חומת האש' ותיווצר קואליציה איתם, אנחנו נראה שינויים בכל הרבדים, בין היתר בתוכנית הלימודים. יינתן פחות דגש על זיכרון השואה, פחות לימודים על קורבנות המשטר הנאצי ויותר דגש על ניצחונותיה של גרמניה במלחמותיה. הם יעשו רביזיוניזם היסטורי מוחלט".

למה זה צריך להדאיג אותנו?
"מדובר בהתכחשות מוחלטת לפשעי המשטר הנאצי, תוך כדי חיזוק שנאת הזרים ובעלי המוגבלויות. הדבר החמור ביותר הוא שהם מדברים על הפרדה. הם רוצים לייצר הפרדה בין ילדי מהגרים ופליטים לבין ילדים גרמנים, כמו גם להפריד ילדים בעלי מוגבלויות משאר הילדים בכיתה.

"זו שפה נאציונל-סוציאליסטית. הם קוראים לעם 'הפולק' (קהיליית העם), שזה מונח נאצי פסאודו-ביולוגי. מבחינתם, המהגרים לא שייכים ל'קהילייה' הזו. אני רואה במפלגה הזו מפלגה עם סממנים נאציונל-סוציאליסטיים מובהקים. מובהקים. תכתוב את זה ותדגיש את זה, שלא יהיו טעויות".

אבל גרמניה של 2026 שונה מאוד מגרמניה של 1933. מה בכל זאת מעורר דאגה בעינייך?
"המצב אכן שונה בהרבה מובנים, אבל הזיכרון המשפחתי ממשיך להדהד טראומות מן העבר עם משברים חברתיים של ימינו. יש פחד בקרב גרמנים רבים שלא ליפול לשם שוב. לשיטתם, כדי שלא נהיה שוב הקורבנות האלה שמגורשים מביתם – צריך לגרש את המהגרים ולהפריד אותם מהחברה.

"יש אנשים ב-AfD שקוראים להפרדה מוחלטת של המהגרים מהציבור. זה נשמע אולי קיצוני לאוזניים הישראליות, אבל בראיונות שעשיתי שמעתי את הניגון הזה, כאשר המשתתפים דיווחו כי כך מדברים גם בקרב משפחותיהם.

"שמעתי נכד שסיפר לסבא שלו שגנבו לחבר שלו את האופניים, אז הסבא עונה: 'פעם ידעו מה לעשות עם אנשים כאלה…' והנכד שואל: 'שמעתי אותך נכון? אתה רוצה להקים שוב מחנות ריכוז בגרמניה?' עצם העובדה שמדברים כך גם כיום בקרב משפחות בגרמניה מראה כי קיימים כשלים אמיתיים בתהליכי ההתמודדות והיעדר עיבוד של גרמנים רבים עם עברם האישי והמשפחתי בתקופה הנאצית ועם פשעי השואה".

איך את מסבירה את הפער בין המקום המרכזי של זיכרון השואה בגרמניה לבין השתיקה בנושא בתוך המשפחות?
"לאחר תבוסת גרמניה הנאצית ב-1945 חולקה המדינה לארבעה אזורי כיבוש בשליטת ארצות הברית, בריטניה, צרפת וברית המועצות. השלטון הנאצי הוחלף מיד בשלטון זר, ובמקרה של מזרח גרמניה – בשלטון דיקטטורי.

"במערב גרמניה, לפחות מבחינה ציבורית, כן הייתה לקיחת אחריות. וילי ברנדט כרע ברך מול אנדרטת רפופורט וביקש סליחה בשם העם הגרמני. אבל מבחינה אישית ומשפחתית קרה ההפך – לא היה כל רצון של ממש לעבד את הפשעים שביצעו הגרמנים בקורבנות המשטר הנאצי, משום שהגרמנים עצמם ראו את עצמם כקורבנות.

"מתוך 20 מרואיינים שבחרתי, רק שניים שיקפו שיח מסוים של התמודדות עם פשעי הנאצים בקרב בני משפחותיהם. וזה בדיוק העניין – היעדר כל עיבוד של פשעי העבר במישור המשפחתי מביא כעת לתופעות לוואי המתפרצות החוצה אל המרחב הפוליטי, וכאן בדיוק טמונה הסכנה".