המחאה הרחבה נגד הרפורמה במערכת המשפט הצליחה לארגן ציבור רחב, הקימה מסגרות חדשות והתמידה בפעילות ברחבי הארץ. פוליטיקאים מהאופוזיציה הגיעו להפגנות ולעיתים נאמו בהן, אך נותרו בדרך כלל אורחים של תנועה שהקפידה לשמור על עצמאותה. בקרב תומכי הקואליציה, לעומת זאת, פעלו תנועות בקשר הדוק יותר עם מפלגות והעמידו פוליטיקאים במרכז האירועים שלהן.

ההבדל ניכר גם לאחר 7 באוקטובר. המחאות להשבת החטופים שמרו בדרך כלל על מרחק ממפלגות האופוזיציה. מנגד, כשפורום הגבורה הפגין מול משרד ראש הממשלה בדרישה להיכנס לרפיח, שרים מהממשלה הצטרפו להפגנה. "יש כאן בעצם תנועת מחאה מאוד מרשימה, אבל עם נתק מאוד גדול בינה לבין הפוליטיקה המפלגתית", אומר הסוציולוג יניב רון-אל בראיון ל"דבר".

במאמר שפרסם בכתב העת "קריאות ישראליות" בינואר 2025 הוא קושר את הפער לתהליך ארוך יותר של "התרוקנות מבפנים" של המפלגות: היחלשות הסניפים, הפעילות המקומית, בתי הספר והקשרים הקבועים עם הציבור שהן מבקשות לייצג.

אלא שהתהליך לא השפיע על כל המפלגות באותה מידה. גם במחנה הקואליציה נחלשו קשרים חברתיים ותיקים, אך מפלגות כמו ש"ס והליכוד עדיין נשענות על מוסדות קהילה או על רשת פעילים בשטח. במחנה האופוזיציה קמה תנועת מחאה בעלת יכולת ארגון מרשימה, אך הקשר שלה למפלגות נותר מוגבל יותר. כיצד דווקא הציבור שהתארגן ברחובות, הפך למרוחק יחסית מנציגיו בכנסת?

המוסדות שמאחורי המפלגות

"בעבר היה קשר עמוק בין תנועות חברתיות מסוימות למפלגות מסוימות. מפלגות היו בעצם ייצוג פוליטי של זרם חברתי מסוים", אומר רון-אל. תנועת העבודה, למשל, הייתה קשורה בהסתדרות ובמוסדותיה הכלכליים והחברתיים. מאמרו מתאר כיצד בראשית המדינה הגיעו הקשרים האלה גם לתחומי החינוך והבריאות, וכיצד אחיזתן החברתית של המפלגות נחלשה בהדרגה.

כך פעלה במידה רבה הפוליטיקה הישראלית. מפלגות לא היו רק מסגרות אלקטורליות, אלא נשענו על מוסדות חברתיים ועל קהילות שאותן ביקשו לייצג. ש"ס מוצגת כדוגמה לתהליך הפוך מזה שעבר על רוב המפלגות: מפלגה שבנתה תנועה חברתית ומסגרות בתחומי החינוך והרווחה. "באמצעות עוצמה פוליטית וכספים ממשלתיים, היא בעצם פיתחה לעצמה תשתית חברתית", אומר רון-אל, ומזכיר את רשת אל המעיין ואת הנוכחות בשטח בבתי מדרש ובמסגרות נוספות. "התשתית הזו חוזרת כתמיכה חברתית במפלגה".

"אנשים שחושבים על תנועה חברתית מדמיינים את תנועת זכויות האזרח או המחאה החברתית של 2011, אבל הרבה פעמים תנועות משפיעות לא נמצאות ברחובות", אומר רון-אל. הוא מציין למשל את תנועת ההתנחלות: "זו תנועה חברתית כמו כל תנועה, שהדרך שלה לקדם את המטרה שלה היא להקים מאחזים".

לפי המאמר, תנועת ההתנחלות לא נדרשה להקים מפלגה עצמאית כדי להשפיע. נציגיה השתלבו במפלגות קיימות, והיא רכשה אחיזה במפד"ל ובמפלגות שמימין לה, לצד התבססותה במערכות המדינה. הקמת יישובים ופעילות תנועתית התחברו לייצוג מפלגתי ולקידום מדיניות.

תשתית חברתית שונה מייצרת מפלגות שונות. "הרבה אנשים טועים לקטלג את המפלגות הדתיות, עוצמה יהודית והציונות הדתית יחד, כפי שהשכיל נתניהו לחבר פוליטית, כי אכן יש גם בין לבין", אומר רון-אל. עם זאת, המאמר מבחין בין התנועה הדתית שבמרכזה ההתנחלות, הקשורה למפלגתו של בצלאל סמוטריץ', לבין התנועה הלאומנית-פופוליסטית העירונית, הקשורה לעוצמה יהודית ופונה במידה רבה לציבור מסורתי ודתי בפריפריה.

בראשונה הוא מציין ישיבות, חלק מהגרעינים התורניים וארגונים כמו רגבים וקוממיות; בשנייה, ארגונים כמו להב"ה ו"החזית לשחרור דרום תל אביב". לפי רון-אל, עצם קיומם של המוסדות והזיהוי של בן גביר איתם, גם אם הם נראים קטנים ושוליים, יצרו בהירות אידאולוגית ואותנטיות שחסרות לעיתים לנציגים ממפלגות המרכז, שמעדיפים להיות מזוהים כמקצועיים וניטרליים.

ציבור רחב מבקש פוליטיקה נקייה מפוליטיקה

מדוע ציבור שיודע להתארגן ולצאת לרחובות במספרים גדולים שומר מרחק מהמפלגות? במאמר מוצעים הסברים מעשיים לכך: עצמאות מפלגתית מאפשרת למחאה לפנות לקהל רחב, להימנע ממאבקים בין תומכי מפלגות ולהדגיש שהמאבק נוגע לכללי המשטר, ולא רק לזהות המחזיקים בשלטון. ההפרדה יכולה גם לאפשר חלוקת עבודה בין המוחים לבין פוליטיקאים המנהלים משא ומתן.

אבל יש גם מחירים להפרדה. התחלפותן של מפלגות המרכז ממחישה את הקושי לתרגם גם הצלחה בבחירות למסגרת פוליטית עקבית ואפקטיבית. מפלגות כמו קדימה וכחול לבן צברו כוח אלקטורלי רב, אך התקשו לשמר אותו.

דווקא יש עתיד היא בעיני רון-אל דוגמה נגדית. "היא הצליחה והשכילה לייצר לעצמה תשתית שטח עם השקעה בפעילי מפלגה". לדבריו, התשתית הזאת מסייעת להסביר את הישרדותה וגם את כוחה בבריתות עם מפלגות אחרות: היא מביאה עמה לא רק מנהיג ומועמדים, אלא גם מערך פעילים וקשרים מקומיים.

רון-אל קושר את הקושי לתחזק מסגרות מפלגתיות ליחס לפוליטיקה בחלקים מהציבור הליברלי וממעמד הביניים. "זה ציבור שיש לו רתיעה גדולה מפוליטיקה, רתיעה גדולה ממאבקי הכוח", הוא אומר. לרתיעה מעסקנות וממאבקים פנימיים מצטרפת הבטחה למנהיגות מקצועית, שבה המנהיג בוחר אנשים המוצגים כראויים וכבעלי כישורי ניהול.

"תסתכל על אייזנקוט או בנט. הם מביאים מנכ"לים, זה הכול ניהול טכנוקרטי", אומר רון-אל, ושואל: "יש לך מושג מה קרן טרנר חושבת על נושא השטחים?". כך, הכישורים המקצועיים עלולים לדחוק הצדה את השאלות הפוליטיות: איזה ציבור מייצגים המועמדים ואילו מטרות הם מבקשים לקדם.

בתנועות הימין שהמאמר בוחן, הקשר בין הציבור למטרות הפוליטיות גלוי יותר. ההתיישבות, מוסדות החינוך וחיי הקהילה הם מפעלים מתמשכים, שהפעילות המפלגתית נועדה לקדם. מכאן גם הנכונות לצבור כוח ולהשתמש בו: מאבק על תקציב או על מדיניות הוא חלק מהמאמץ להרחיב ולבסס את המפעל החברתי.

החיבור הזה יוצר גם המשכיות. ש"ס, למשל, השתמשה בכוחה השלטוני להרחבת התשתית החינוכית והקהילתית שלה. גם כשהנציגים והחיבורים המפלגתיים משתנים, הציבור המאורגן ומוסדותיו נשארים. הם מעניקים למפלגה תמיכה ומצפים ממנה לפעול למענם. כך נוצר קשר מתמשך בין החיים החברתיים לבין הפוליטיקה, שנשמר גם בין מערכות הבחירות.

המחאה אינה נעלמת כשהיא משנה צורה

הריחוק מהמפלגות אינו אומר שהמחאה לא בנתה מוסדות או שהישגיה מתמצים בהפגנות. רון-אל מסתייג מהתיאור שלה כהתגייסות סביב אירועים זמניים. לדבריו, "נוצרת שם תשתית ארגונית שאחר כך משמשת לדברים אחרים". אחרי 7 באוקטובר, המסגרות והקשרים שנבנו בחודשי המחאה שימשו לסיוע אזרחי ובהמשך גם למאבק להשבת החטופים. הפעילות שינתה צורה ומטרות, אך התשתית המשיכה להתקיים.

גם הקשר למפלגות משתנה: פעילים ממחאת 2023 ומהמאבק להשבת החטופים השתלבו ברשימות של מפלגות האופוזיציה השונות. רון-אל מציין במיוחד את מפלגת הדמוקרטים, שבה ניכר חיבור ישיר יותר למחאה: בכיריה נכחו בה, ובאמצעות הפריימריז שלה השתלבו פעילים שצמחו מתוכה ומוחים רבים שהתפקדו אליה.

ההשתלבות הזאת פתחה אפשרות לקשר מתמשך בין המפלגה למסגרות החברתיות שנבנו בשנים האחרונות. במאמר מתואר קשר שבו תנועות מביאות עמן פעילים, קשרי שטח ותמיכה ציבורית, והמפלגות מקדמות את מטרותיהן בזירה השלטונית. קשר כזה ממשיך להתקיים גם כשהמפלגה מגיעה לשלטון. תנועה יכולה לתמוך בממשלה ובה בעת להפעיל עליה לחץ, כפי שעשו בימין תנועות שדרשו מהשרים לקדם את מטרותיהן ואף הזמינו אותם להפגנות.

עבור הציבור שהתארגן במחאה, המבחן הבא כבר לא יהיה רק ביכולת להוציא אנשים לרחובות אלא ביכולת להפוך את הכוח האזרחי שנבנה לכוח פוליטי מתמשך, שמסוגל להשפיע גם מתוך המפלגות וביום שאחרי מערכת הבחירות.

למאמר בכתב העת "קריאות ישראליות"