לפני שנתיים, לדעתי, היינו בהופעה של ערן צור. "אתה חברה שלי", אלבום משירי יונה וולך, חגג ככה וככה שנים. על הבמה עמדו ערן ורונה קינן ודנה אינטרנשיונל ואילן וירצברג, ומהתקרה נתלו שדיים ועיניים סרוגים עבודת יד שמילאו את החלל של הבארבי בדרום תל אביב. לפני שתינו חצי ליטר בירה וישבנו עם זוג חברים לשיחה בבית קפה. לא נראה לי שהייתי מוכן למה שיקרה לי אחר כך, או לדברים שאגלה על עצמי באותו הערב.

ערן צור דקלם וניגן בבס את "אתה חברה שלי" וערער במילותיה של יונה את כל התפיסה שלי על העולם ועל מגדר, על יחסים, על אהבה. אפשר שנהיה אחרים ואפשר שנהיה אנחנו לא-רגילים ואפשר לחפש ואפשר לאהוב. נעמי לבוב בדיוק שיחקה את יונה בסרט על החיים שלה ועלתה על הבמה לשיר ולהקריא, והיא הקריאה;

הלכתי אצל מי שהציע לי יותר חיים

הָלַכְתִּי אֵצֶל מִי שֶׁהִצִּיעַ לִי יוֹתֵר חַיִּים.
הָלַכְתִּי אֵצֶל אֱלֹהִים
הִצִּיעַ לִי אֶת כָּל הַחַיִּים
רָצִיתִי יוֹתֵר רָצִיתִי אֶת כָּל הַחַיִּים.

עמדתי שם, חצי-חדש וחצי-ישן, והבנתי שיש בי עוד מה למצוא ולחפש. אני רוצה יותר, אני רוצה את כל החיים.

לרצות עוד זה מפחיד

לפני קצת יותר משנה ארזתי מזוודה קטנה, את אמא שלי ואח שלי וטסתי לפריז. אלה היו ימים מבולבלים והרצון שלי 'לרצות' כל מיני דברים לא נתן לי שקט. באוזניות הקפדתי לנגן שירים בצרפתית כדי לחשוב בשפה אחרת ולתת לנוף לשנות אותי. קיוותי שאני אספוג את פריז כמו בסרט ישן בשחור לבן וצילמתי אותה בלי הפסקה. ניסיתי להחליף את תחושת אי הבערה הפנימית, הרצון לטעום, להכיר וללמוד, בשקט אינסטנט – כמו פירה מאבקה. קיוויתי שאם אני אהיה בפריז ואוסיף לזה מוסיקה בצרפתית, יין אדום וצילומים בשחור לבן – אני ארגע. באחד הלילות מאסתי בצרפתית וחזרתי לערן צור וליונה וולך ולשיר הזה:

"שלח לי שקט מאורגן 
שלח לי שקט מעודכן 
שלח לי שקט מפואר 
תשלח לי שקט מהכפר 
תשלח לי שקט בקופסא, מארץ רחוקה..

שקט, שקט, שקט, שקט מופתי 
מיום הולדתי עד יום מותי 
שקט עד יום מותי. "

קמתי יחסית מוקדם בבוקר שאחרי ויצאתי לכתוב בבית קפה שהיה קרוב למלון הדירות. בהמשך, באחת הסיבובים חסרי המטרה בפריז, עלו שני גברים חמודים על המטרו. אחד מהם חייך אליי והמחשבה על התחושות שעלו בי ערערה לי את כל העולם. באותו הלילה שתיתי הרבה יין אדום וניסיתי להבין בלי כיוון מסוים, בפעם הראשונה בחיים שלי, מה יהיה עם החיים שלי. עד אז ידעתי מי אני ומה אני רוצה בחיים; רציתי להיות מורה לתיאטרון במגמה קטנה בתיכון מקומי כל שהוא, לכתוב שירים ולגור עם בת הזוג שלי בדירה קטנה עם ספרייה גדולה וספות נוחות. ופתאום, המחשבה על לרצות עוד שיתקה אותי. לא ידעתי שאפשר, או שמותר. חשבתי שאני משתגע. שהגיע הזמן לסיים.

למה אסור, בעצם?

מצאתי לא מזמן פתק שכתבתי קצת אחרי התיכון. מישהי שאני אוהב סיפרה על היכולת שלה לאהוב יותר מאדם אחד בו זמנית ואני חשבתי שהיא משוגעת. כתבתי שם שזה אסור, ולא שפוי. לא נורמלי. הרבה פעמים בחיים התפוגגו אצלי מחשבות על לאהוב יותר, כי זה אסור. במציאות החיים שלנו יש לזה טעם של בגידות ושל הסתרה. זה "מזעזע" לאהוב יותר ממגדר אחד, או יותר ממישהו אחד בו זמנית – וזה נכון. זה באמת מזעזע את עמודי התווך של כל מה שאנחנו מכירים.

אישה אהובה סיפרה לי פעם על ילדים והורות. על הפחד לא לאהוב את הילד השני כמו את זה שלפניו, ואיך בכלל יכולה להתחלק האהבה? על הפחדים האלה ענו לה שעם הילד השני תבוא עוד אהבה. "למה אף אחד לא אמר לי את זה על מערכות היחסים בחיים שלי בכלל?" היא אמרה, "שככל שיהיו עוד אוהבים, תהיה עוד אהבה?"

"וזה לא מה ש… 
ישביע את 
רעבוני לא 
זה לא 
מה 
שיניח את 
דעתי 
לא 
זה לא זה "

אני חושב ששיקרנו לעצמנו כשהסכמנו לקבל את העובדה שאהבה נגמרת. אהבה היא כמו מים בעיני, והיא משנה צורה בהתאם לכלים שמכילים אותה. היא משנה צורה והופכת מחברות לזוגיות, מזוגיות למחשבות רחוקות אחד.ת על השני.ה, אבל היא לא פגה, לא ככה סתם. קשה להבדיל בין מים למים. זאת אומרת, אם מוסיפים מים לכמות קיימת – כמות המים פשוט גדלה. כמו אהבה, אולי, שפשוט גדלה כשיש עוד אהבה.

זה מרגיש תאוותני, לדבר אהבה כזו. עצם המחשבה על קשרים אחרים, שונים ומשתנים בהתאם למי שבתוכם, מערערת את המוכר. השחרור במחשבה, שמותר לאהוב ככה, יותר. ואולי בגלל זה עצם המחשבה על זה כל כך אסורה. כל דבר שמאיים על המוכר, "הנורמלי", נדחק בכוח לשוליים של מה שאפשרי. איך היו נראים החיים אם הייתה הזדמנות, מלכתחילה, לחבק את עצמנו, על כל מי שאנחנו, ולנסות להכיר אותנו מהתחלה? בלי שיגידו לנו מי אנחנו ומה מותר לנו להיות ואיך, או לתוך איזה תבניות לצמוח.

*בטקסט מצוטטים שלושה שירים של יונה וולך. כל הזכויות שמורות לה.