ב-7 באוקטובר ד"ר יחיא עומר היה תורן בבית החולים הדסה. אל בית החולים החלו להגיע פצועים, ובהמשך נקלטו במחלקת השיקום חיילים ואזרחים שנזקקו לטיפול ממושך. "עבדתי אז בבית החולים הדסה. הייתי תורן באותו היום. טיפלנו בהרבה פצועים, חיילים ואזרחים, שהתקבלו במחלקת השיקום".

במשך תקופה ארוכה המשיך עומר, כיום רופא שיקום מחוזי בקופת חולים כללית במחוז צפון, לטפל באחרים. רק בהמשך, הוא מספר, התחיל להבין שגם המטפלים עצמם נשחקים. "כולנו עובדים, וכל הזמן יש לנו סוללות שמתרוקנות קצת, אבל מאז שבעה באוקטובר, השקענו את כל האנרגיה שלנו במטופלים. בהתחלה הסוללות היו מלאות, אבל אחרי זה, עם הזמן, הכל הלך והתרוקן. כשהציעו לי להשתתף בסדנת חוסן, לא חשבתי פעמיים. הרגשתי שזה עוזר".

עומר הוא אחד מאנשי צוותי הרפואה הערבים שהשתתפו לאחרונה בסדנאות חוסן ייעודיות. במשך יומיים נפגשים רופאים, אחיות ואנשי מקצוע נוספים ממקומות שונים בארץ כדי לדבר על העומס הנפשי, על המתח שחדר גם אל מקום העבודה ועל מקרים של גזענות ואפליה. דווקא במערכת הבריאות, שנחשבת לאחת הזירות הבולטות של עבודה משותפת בין יהודים לערבים, עלתה מהשטח תחושה שלא תמיד יש לאנשי הצוות הערבים מקום בטוח לדבר על החוויה שלהם.

"הרופא הערבי מאוים גם בבית החולים וגם מחוצה לו", אומרת הפסיכותרפיסטית עביר אל-חלים שמנחה את הסדנאות. לדבריה, סדנת חוסן כללית אינה תמיד מספקת את המענה הזה. "הסיטואציות הן אותן סיטואציות אבל יש שוני. החוסן צריך להיות מותאם לרופא הערבי. בסדנאות הכלליות אין מקום, השפה אינה מתאימה. זה לא רק התרגום אלא המטאפורות והדוגמאות. אנו רוצים ליצור מרחב בטוח. אנו לא רוצים הפרדה מאנשי הצוות היהודים, אלא מקום לעבד את החוויה הקשה. שנגיע ממקום של חוסן למפגש עם הקולגות שלנו".

העבודה בסדנה מתחילה בעיבוד החוויות ובהתבוננות בזהות המקצועית והאישית של המשתתפים. "אנו מתחילים לדבר על המושגים, על החוויות, לעבד סיטואציות שונות בקבוצות קטנות. אנו משתמשים במודלים כלליים אך מתאימים אותם לחברה הערבית. חלק מהעבודה היא גיבוש הזהות כרופא, כרופא ערבי, כרופא ערבי בישראל".

"כשאתה מרגיש שמקשיבים לך זה מעצים"

ד"ר מראם ח'אזן, רוקחת בהכשרתה ומרצה בכירה במכללה האקדמית יזרעאל, חוקרת תקשורת בצוותים רפואיים. היא הגיעה לסדנה כחוקרת, אך לדבריה עצם האפשרות לדבר על חוויות שקשה לעבד לבד הייתה משמעותית. "כל סוג של סדנה היא חשובה, לדעתי, בכל הנוגע, לאירועים שקשה לעכל אותם לבד, המקום הבטוח הזה, חשוב מאוד".

המשתתפים לא הגיעו מאותו בית חולים או מאותו צוות, ורבים מהם כלל לא הכירו זה את זה. לדברי ח'אזן המרחק הוא אחד היתרונות של המפגש. "אנחנו לא הכרנו אחד את השני בכלל, אלה לא אנשים שהגיעו מאותו צוות. כל אחד הגיע ממקום שונה, וזה מה שהיה מיוחד. אנשים ממקומות שונים, מרחבים, ממש עברו אינטראקציות שונות. היינו צריכים לשבת ולעבד את מה שעברנו, ואיך אנחנו מרגישים יום לאחר מכן, שנה לאחר מכן".

לדבריה, המפגש אפשר למשתתפים לגלות שחלק מהחוויות שחשבו לאישיות חוזרות גם אצל אחרים. "כל אחד הגיע ממקום שונה, וזה אפשר להעצים כל אחד. כשאתה מתבטא, ומרגיש שאחרים גם מקשיבים לך, ונותנים לך פידבק, זה מעצים". היא מוסיפה: "היה טוב לשמוע, שזה לא קורה דווקא איתו, אלא יש משהו רחב יותר. חשוב היה לדעת, עד כמה אותם ארגונים, רוצים להקשיב להם, רוצים את השינוי. זה חשוב מאוד".

הסדנה מספקת למשתתפים כלים להתמודדות בתוך מקום העבודה. "היה פסיכולוג שדיבר על הדינמיקה בין צוותים, ואיך ניגשים לקונפליקטים". ח'אזן אומרת שחלק מהנושאים מוכרים לאנשי הרפואה מהכשרתם, אבל בסדנה הם זכו לעיבוד אחר. "פה בסדנה זה היה עמוק יותר, הייתה גם תרפיה בסרטים. בנינו יחד תסריט, וכל אחד קצת שינה אותו. למדנו לשתף פעולה בקבוצה מגוונת".

גם לאחר שהיומיים מסתיימים, הקשר בין המשתתפים אינו בהכרח מתפוגג. "זה משהו שנרקם, בדומה לידידות". ח'אזן מספרת שאחת המשתתפות, אחות, פנתה כמה חודשים לאחר מכן לאחות הראשית בעקבות מקרה שאירע במחלקה שלה. זהו צעד שלדבריה לא היה מובן מאליו עבורה קודם לכן. "כל אחד עובר את השינוי הקטן שלו".

עומר חזר לסדנה נוספת. "הסדנה הראשונה הייתה כדי לשתף ולעבד את החוויה. בסדנה השנייה למדנו כלים שונים להתמודדות עם בעיות, או עם מצב נפשי מסוים". חלק מהכלים היו מוכרים לו עוד מלימודיו, אבל המציאות מאז 7 באוקטובר הפכה אותם לרלוונטיים הרבה יותר. "כשאתה חוזר הביתה, לאחר שפגשת מטופל, תמיד יש שריטות קטנות. אבל אף פעם לא חשבנו שנגיע למצב של אירוע כזה, שנצטרך גם אנו חוסן נפשי, לתקופה ארוכה. עכשיו חזרנו להשתמש בכלים האלו".

"כולנו חושבים שאנחנו לא צריכים להגיע לסדנאות כאלו, אבל אחרי שהשתתפתי בסדנה הראשונה, לא היססתי ללכת לסדנה שניה. אנחנו חושבים שאנחנו אנשים חזקים, הרי אנו מטפלים באנשים, אבל כשחושבים על כל מה שקורה, זה דבר חיוני לכולנו".

"צריך מנהיגות אמיצה, לא לחכות למשבר הבא"

השחיקה שעליה מדברים המשתתפים אינה קשורה רק לעומס המקצועי ולשנים של עבודה בצל המלחמה. חלקם מתארים גם רגעים שבהם נתקלו בגזענות מצד מטופלים, ונדרשו להמשיך ולתפקד כאנשי מקצוע בתוך הסיטואציה. עומר מספר על מקרה שבו מטופלים התייחסו אליו באופן גזעני. מה שנחרת בזיכרונו הוא דווקא האופן שבו מנהל המחלקה הגיב. "הוא אמר להם, 'אם לא טוב לכם, אתם יכולים לצאת. אנחנו כולנו צוות אחד, וכולם מטפלים, ללא שום הבדל דת, גזע ומין'. זה נתן לנו כבוד וכוח, להמשיך ולטפל באנשים".

גם ח'אזן זוכרת מקרה מראשית דרכה כרוקחת. "זה היה קשה. הרוקח האחראי אמר לי, 'טוב, תלכי פנימה, אני אשרת את הלקוח'. אותו לקוח שתקף אותי מילולית. זה ממש עשה לי רע. קשה להתאושש מהדברים כאלה".

מבחינתה, נהלים שאוסרים אפליה אינם מספיקים אם אנשי הצוות אינם יודעים כיצד להגיב ברגע עצמו. "חשוב מאוד שגם הקולגה היהודי, יידע מה לעשות במקרים כאלה". ובהמשך היא מנסחת את הדילמה: "למדנו לא לסרב לתת טיפול, אבל מה לעשות כשהמטופל לא רוצה לקבל ממך טיפול? כאן צריך הנהגה שתגיד שזה לא מקובל".

אלא שח'אזן מדגישה שהמרחב הנפרד של הסדנה אינו אמור להפוך להפרדה בין אנשי צוות יהודים לערבים. מבחינתה, מטרתו הפוכה: לאפשר לעבד את הקושי כדי שאפשר יהיה לחזור ולדבר בתוך מקום העבודה המשותף. בסדנה, היא מספרת, "כולם סיפרו איך ניתן לשקם יחסים. כולם היו מעוניינים לשקם יחסים עם האוכלוסייה היהודית, עם האנשים שעובדים איתם ביומיום".

את השיחה הזאת היא מבקשת להוציא מחדר הסדנה אל המחלקות, המרפאות וחדרי הצוות. "אני באמת מאמינה ששני הצדדים רוצים לשקם. אנחנו צריכים לשקם, לא לחכות עד המשבר הבא. צריך מנהיגות אמיצה. במקום להשתיק צריך לשים את הכל על השולחן. זה מחייב אומץ ולא מובן מאליו. יש חשיבות גדולה לתקשורת. אי אפשר להתעלם מזה. אינטראקציה טובה בתוך הצוות גם מועילה לטיפול הרפואי, וגם מועילה לנפש ולגוף".