שתי המפלגות הגדולות בארצות הברית מתפארות לעתים קרובות במחויבותן לאמריקאים ממעמד הפועלים, וטוענות שהן "המפלגה של מעמד הפועלים". עם זאת, גם הדמוקרטים וגם הרפובליקנים ממעטים למנות מועמדים שעבדו בעבודות של מעמד הפועלים למשך תקופה משמעותית.

להיעדר הכמעט מוחלט של בני ממעמד הפועלים מעמדות כוח יש השפעה. לפי מחקרים שנערכו בארה"ב ובדמוקרטיות אחרות, ההגנות לעובדים חלשות יותר, הרגולציות על עסקים רופפת יותר, והתוכניות המציעות רשת ביטחון חברתית דלות יותר, לעומת מה שהיה קורה אם היו יותר בעלי תפקידים פוליטיים שעבדו בעברם בעבודות של מעמד הפועלים.

בני מעמד הפועלים יכולים לפעמים להשפיע על מדיניות בדרכים אחרות, אך העובדה שכל כך מעט מהם נבחרים לתפקידים פוליטיים משמעה שהאינטרסים של מעמד הפועלים נזנחים לעיתים קרובות במוסדות פוליטיים ברחבי העולם.

אנחנו חוקרים את הסיבות למיעוט הפוליטיקאים שעבדו בעבודות של מעמד הפועלים, ואת ההשלכות שלו. אנחנו מגדירים "עבודות של מעמד הפועלים" כעבודות כפיים, כמו עבודות בנייה; עבודות בתעשיית השירותים, כמו מלצרות; ועבודות פקידותיות כמו פקיד/ת קבלה. אנחנו לא כוללים בעלות על עסקים קטנים, או עבודות שדורשות השכלה פורמלית נרחבת.  אנחנו מתמקדים בעבודות שמציעות לעובדים מעט יציבות או ביטחון.

יש כמובן מספר קטן של פוליטיקאים בולטים שהגיעו ממקצועות כאלו. אלכסנדריה אוקסיו-קורטז מניו יורק, חברת בית הנבחרים מטעם המפלגה הדמוקרטית, הייתה ברמנית לפני שהפכה למחוקקת. טרוי ג'קסון ממיין, מועמד המפלגה הדמוקרטית לסנאט, עבד כחוטב עצים לפני שנכנס לפוליטיקה. ג'ים טומס, חבר הסנאט של מדינת אינדיאנה מטעם הרפובליקאים, עבד כנהג משאית וכנציג איגוד עובדים.

יש דוגמאות מחוץ לארצות הברית, כמו סטפן לוון, ראש ממשלת שבדיה לשעבר, ולולה דה סילבה, נשיא ברזיל. פוליטיקאים כאלה לעיתים קרובות מושכים תשומת לב מצד התקשורת, אבל בסך הכול, אנשים מעבודות של מעמד הפועלים מיוצגים מאוד בחסר במוסדות פוליטיים.

1% בארה"ב, 2% בעולם

לפי הספירה שלנו, בערך מחצית מהאמריקאים בכוח העבודה מועסקים בעבודות של מעמד הפועלים. עם זאת, אנשים שהעבודה האחרונה שלהם לפני הכניסה לפוליטיקה הייתה של מעמד הפועלים הם רק כ-1% מהמחוקקים במדינה ממוצעת בארה"ב, בלי קשר לשיוך המפלגתי. הדבר נכון גם לקונגרס.

ארה"ב אינה יוצאת דופן. החל מ-2016, שיתפנו פעולה עם צוות חוקרים כדי לאסוף נתונים על 97 מתוך 103 מדינות דמוקרטיות שלהן לפחות 300 אלף אזרחים. בדומה לארה"ב, הממוצע העולמי הוא שאנשים שעבודותיהם האחרונות היו של מעמד הפועלים מהווים רק 2% מהחברים בגופי חקיקה לאומיים.

קיימות טענות כי המחסור בבני מעמד הפועלים במשרות פוליטיות נובע ממאפייניה של ארצות הברית, כמו הוצאות קמפיין גבוהות במערכות בחירות ודעיכת איגודי העובדים. אך גם בגרמניה ובבלגיה, המציעות מימון ציבורי למתמודדים, ובפינלנד, שבה הרוב המכריע של כוח העבודה מאוגד, אנשים המגיעים מעבודות המזוהות עם מעמד הפועלים מהווים כ-5% או פחות מהרכב בית המחוקקים הלאומי.

קמפיינים גובים מחיר אישי

לא נראה שתכונותיהם של אמריקאים ממעמד הפועלים יכולות להסביר את הגעתם הנדירה לעמדות כוח פוליטיות. מועמדים ממעמד הפועלים נוטים להיות כשירים באותה המידה כמו מקצוענים מהצווארון הלבן (לפי קריטריונים מדידים), מעוניינים בהתמודדות בערך באותה המידה, ובעלי סיכויים דומים לנצח כשהם מתמודדים.