כ-75 שנה מפרידות בין הקרב על יד מרדכי במלחמת העצמאות לבין המתקפה על יישובי עוטף עזה באוקטובר 2023. על אף השנים שחלפו, מורשת הקרב ההוא, ובעיקר הדרך שבה עיצב הקיבוץ את זיכרון הנופלים לאורך השנים, הפכו בשלוש השנים האחרונות לרלוונטית יותר.

קיבוצים בעוטף שאיבדו מאות מחבריהם, ושבבתיהם ובשדותיהם נהרגו גם מאות חיילים, נדרשים להכריע כעת כיצד ייראה הזיכרון עשרות שנים קדימה. בתהליך בירור כואב זה, הם פונים לקיבוץ היחיד בכל האזור שכונן מורשת ומוסדות זיכרון קהילתיים.

"הבחירה בין חלופות טומנת בתוכה אפשרות להחלמה"

"שימור הזיכרון וסיפורו הם כלים מרכזיים בשיקום, בהנצחה ובריפוי. זה עובד ברמה האישית וברמה הקהילתית כאחד", אומר אלון דגן, בן 71, יליד הקיבוץ וחבר בו, עובד סוציאלי קליני בהכשרתו, שעוסק בזיכרון ובשכול של קהילתו בעבר ובהווה. דגן עצמו הפך לכתובת עבור הקהילות הסובבות, שלאחר האסון חיפשו את דרך ההנצחה ועיצוב הזיכרון הנכונה עבורם.

מה אתה אומר לקיבוצים שאתה נפגש איתם לגבי עיצוב זיכרון האסון?
"לקיבוצים שבאים אליי היום אני לא נותן תשובות. ההתלבטות בשאלה 'איך וכיצד לזכור?' היא שלב מרכזי בתהליך עיבוד האבל והטראומה. כל קיבוץ וכל קהילה יצטרכו לבחור בין האפשרויות והחלופות ולהחליט כיצד לממש את הבחירה בפועל. הבחירה בין חלופות טומנת בתוכה אפשרות להחלמה.

"זה מה שקשה כל כך בסיפור של כפר עזה. המדינה עקפה את הדילמות ואת התהליך וניסתה לכפות תשובה", הוא אומר, בהתייחסו לניסיון המדינה להשפיע על ההחלטה להרוס את שכונת 'דור צעיר' והעתקת חלק ממנה כאתר הנצחה שימוקם מחוץ לתחום הקיבוץ.

"הקהילות שנפגעו צריכות בראש ובראשונה שיקשיבו להן. לא רק הקשבה טיפולית, אלא גם הקשבה לאומית והקשבה מצד המערכת הצבאית. לא צריך לומר למשפחות השכולות מה לעשות, אלא להקשיב. ביישוב כמו בארי, שבו נהרגו יותר ממאה בני אדם, אי אפשר לספר בכל טקס את סיפורו של כל אחד; אבל אפשר לבחור יחד עם המשפחות מה נכון".

"ב-48' לא הייתה ההפתעה שהייתה לנו ב-7.10"

בסוף מאי 1948, במהלך 6 ימי קרבות, איבד קיבוץ יד מרדכי 26 חברים לצד לוחמי פלמ"ח שהגנו עליו מפני התקפת הצבא המצרי. יותר מ־30 נפצעו, ולבסוף החולט לסגת מן הקיבוץ. עם החזרה מן הפינוי בדצמבר של אותה שנה נותרו בקיבוץ 18 יתומים, 11 אלמנות ושלושה נעדרים.

"החזרה לוותה בתחושת יגון ושכול קשה וכואבת", אומר דגן, "אבל לא הייתה שם טראומה כמו ב־7 באוקטובר. הסיבה לכך היא שב-48' לא הייתה ההפתעה שהייתה לנו ב-23'. המייסדים צפו אז את הכול במבט מפוכח מאוד – הסכסוך עם הערבים החריף מיום ליום, והם התכוננו להתקפה הזו כבר מיום העלייה לקרקע ב-1943".

כמטפל המתמחה בפוסט טראומה, דגן מתבונן מנקודת מבט פסיכולוגית בתהליכים המורכבים של קהילתו לאורך שלושה דורות. הוא עצמו היה ביד מרדכי ב־7 באוקטובר. בנו שהיה בנחל עוז כמעט נחטף. הקיבוץ ניצל מחדירת מחבלים ופונה לחצי שנה בחדרה. חברים רבים, לדבריו, ממשיכים לשאת תחושות של 'אשמת הניצול'.

"טראומה מוחקת את המילים, טורפת את הנשמה ומשאירה את החווים אותה בדפוס הישרדות מצמצם ומפוחד", הוא אומר. "כאשר מספרים את מה שהיה שוב ושוב, זה מעניק משמעות לאובדן המשתק ומילים חדשות לחוויה הטראומטית. וכשיש קהל שרוצה להקשיב, זה מפוגג את תחושת הבדידות שמאוד אופיינית למצבים האלה".

כמעט 80 שנה של הנצחה: "יצקו משמעות לתוך אובדן נורא"

יד מרדכי בחרה לספר את סיפור הכאב והגבורה שלה כמעט מהרגע הראשון. חבריה חזרו לחיות בגבעות שבהן נלחמו, ובתים חדשים נבנו במקום אלו שנהרסו. הנופלים נקברו במרכז הקיבוץ, ליד גני הילדים – כדי, כפי שניסח זאת אחד הוותיקים, "שיוכלו לשמוע את צחוקם ולהמשיך להיות בינינו".

בשנת 1951 הוצב פסלו של מרדכי אנילביץ', מנהיג מרד גטו ורשה וחבר השומר הצעיר שהקיבוץ נקרא על שמו, על גבעת מגדל המים. הפסל נתן רפפורט, ששמו כבר נודע אז בכל העולם, ישב עם חברי הקיבוץ ושיתף אותם בתהליך העבודה. הסופרת היהודייה־אמריקאית מרגרט לארקין הגיעה לקיבוץ, ראיינה את החברים, וסיפוריהם כונסו בספר "השמש לא עמד דום". ב־1968 נפתחו מוזיאון 'משואה לתקומה' ואתר שחזור הקרב – שם נשזרים יחדיו החורבן, השכול והתקומה, ולטקסים הנערכים מדי שנה במקום מגיעים עשרות אלפים.

דגן מסביר כי רפפורט ולארקין, גם אם לא היו מודעים לכך, עשו יותר מאשר רק להנציח. "הם היו סוכנים תרפויטיים", הוא אומר. "הם דובבו את האנשים. הם יצקו משמעות למעשה ההקרבה הקיבוצי שהפך אותנו לסמל לאומי של אחיזה בקרקע, סיפור שהביא לכאן קהל רב אל אתרי המורשת. הם יצקו משמעות לתוך אובדן נורא באמצעות סיפור שיש בו עצב רב, הקרבה אבל גם גבורה ובחירה בחיים, ובעיקר – הענקת משמעות לתרומתו של קיבוץ אחד קטן בדרום לאתוס הציוני כולו".

כחלק מעיצוב הזיכרון הייחודי של הקיבוץ, במשך כחמישים שנה, עד מותה של האלמנה האחרונה, התקיים מדי 23 במאי – היום האחרון של הקרב – טקס זיכרון ליד קבר האחים, בנפרד מיום הזיכרון הארצי.

"כל הקיבוץ עלה לגבעה", נזכר דגן. "כילד נתנו לי למלא עששיות ולהציב אותן ליד הקברים. כשגדלתי נתנו לי לקרוא את כל 26 השמות. כל יתום עמד ליד הלפיד של אביו". שנים לאחר מכן נערך תהליך קבוצתי עם יתומי הקרב, וכל אחד מהם התבקש להביא חפץ בעל משמעות מהבית. בלי לתאם ביניהם, כולם הגיעו עם קופסת גפרורים. "אחת היתומות סיפרה שהייתה מדליקה שלושה גפרורים כדי להיות בטוחה שהלפיד של אביה יידלק בזמן", מספר דגן. "כל שימור הזיכרון האישי התנקז לפעולה הקטנה הזאת".

אבל לאומי, אבל קיבוצי, אבל אישי

יד מרדכי הפכה לאתר של זיכרון קולקטיבי, אך לא נמצא בו מקום לאבל הפרטי. "האבל נתפס כדבר לאומי וקיבוצי: ליתומים לא היה מקום לבטא כאב על אובדן האב הפרטי שלהם, ולאלמנות לא היה מרחב לדבר על אובדן בן הזוג", הוא מסביר. "פסיכולוגים מהתנועה הקיבוצית באו לכאן ב-1948 והורו למחנכות, לאימהות ולמטפלות לא לדבר עם הילדים על המתים. למה? כי זה כואב מדי".

במבט לאחור, דגן מצביע על הליקויים, אך מגלה הבנה להחלטות של קודמיו. "זו הייתה טעות שמובנת היום על רקע ההקשר של אותם זמנים. אמי, שאיבדה בני קבוצה במלחמת העצמאות, קיבלה מסר דומה: 'אסור לבכות. אסור לבטא רגש'". היום, הוא אומר, היחס שונה. "גם גברים כבר בוכים ביום ולא רק בלילה. עיבוד האבל כולל מילים, מוזיקה, כתיבה, גוף ורגש".

העיסוק בטראומה יכול למנוע פוסט־טראומה?
"טראומה לא ניתן למנוע אך ניתן לרפא ולהקל. קיימים היום כלים רבים מגוונים ונגישים לשם כך. שימור הזיכרון הנצחה ותיעוד מסייעים הן לטיפול בטראומה והן לעיבוד האבל שהוא מורכב הרבה יותר. אם תחיה יש סכנה שתשכח ואם תזכור בכל רגע תתקשה לחזור אל מעגל החיים.

"אחרי כל אירוע טראומטי שיש בו אובדן אנשים וקהילות עומדים בפני שאלות על המשך החיים בצל האובדן הכואב. אלמנות בקיבוץ שאלו את עצמן האם הן זכאיות להתחתן. ב־1948 הן בחרו תחילה שלא – ואחר כך חלקן בחרו אחרת. אלמנות כיתת הכוננות בכפר עזה ניצבות כיום באותה דילמה. כל אובדן תמיד מביא איתו את אשמת הניצול. שאלות כמו 'האם מותר לי להמשיך לחיות?' זה לא רק ביד מרדכי. אלו מנגנונים אנושיים אוניברסליים שמתרחשים בכל מקום".

איך הזיכרון של 48' מתגלגל לזה של היום?
"יש כאן משפחות שבהן הסב נהרג ב־1948, הבן נהרג במלחמת יום הכיפורים, והנכד נפצע קשה ב־7 באוקטובר או במלחמה שלאחריו. דילמת מצדה – אם להקריב את עצמך בגבורה, ללכת בשבי או לגרום לאובדנך – עלתה גם ביד מרדכי וגם בקיבוצי העוטף ב־7 באוקטובר".

לדבריו, גם הזיכרון והנצחה של מאורעות העבר נפגעו במלחמה. "במהלך המלחמה נפל טיל במוזיאון 'משואה לתקומה', פוצץ צינור מים והרס את כל התצוגות", מספר דגן. "הטילים והטראומה פוגעים לא רק באנשים, אלא גם בשימור הזיכרון עצמו".

"הטראומה חושפת את האמת ומחייבת לבחור"

ההבדל בין אופני עיצוב הזיכרון השונים והשפעתם לטווח הרחוק ניכר בסיפורם של הקיבוץ השכן בניצנים. הפרטיזן ומנהיג השומר הצעיר, אבא קובנר, כתב לאנשי ניצנים מכתב קשה לאחר שאלו החליטו להיכנע לאחר כיבוש הישוב, ורמז שהיו צריכים לעמוד ולהילחם עד הכדור האחרון.

"במשך שנים הם נשאו כתם של פחדנות ובגידה לא מוצדק שפגע בהם מאוד, למרות שגם שם היה קרב קשה עם מעשי גבורה, בדומה למה שהיה ביד מרדכי", אומר דגן. "הם נכנעו, אנחנו נסוגנו. שני היישובים עמדו בניסיון קרבי שהסתיים בכישלון עם מעשי גבורה של מעטים מול רבים נגד כוח צבאי עדיף. בסוף, אחרי 75 שנים, נעדרי יד מרדכי נמצאו קבורים בבית הקברות בניצנים והסיפור של שני הקיבוצים יכול להסגר בשותפות גורל דומה. נותר רק לבחור אזה סיפור לספר.

"לטראומה יש יתרון אחד: במהותה הפנימית היא מחפשת אחר האמת. היא חושפת אמת. היא מחייבת לבחור: תתמודד ותעשה עם זה משהו או שתיכנע לפחד ואז הטראומה הופכת לכרונית. תבנה את עצמך ואת הקיבוץ מחדש או שתעזוב".

כפר עזה: "הלגיטימציה להחלטה שלהם היא החלק החשוב"

בשנה השלישית מאז הטבח, שאלת עיצוב הזיכרון ממשיכה להעסיק את יישובי העוטף המשפחות השכולות והמדינה כולה. האנדרטאות במיגוניות על כביש 232, אתר הזיכרון לנרצחי מסיבת הנובה ואתר המכוניות בתקומה נוצרו מייד לאחר האסון ונתנו ביטוי מידי וישיר לכאב האובדן והטראומה במקום בו הוא התרחש הקמת אתר הנצחה לאומי לאירועי 7 באוקטובר. הרכב וסמכויות רשות הזיכרון עלו בדיונים סביב חוק הזיכרון שעבר ביולי האחרון נתונים עדיין במחלוקת ונראה שייקח זמן עד הגעה לניסוח ועיצובן הסופי.

מחלוקת אחת שכעת הוכרעה והפכה למעין סמל היא על עתידה של שכונת דור צעיר בכפר עזה: שם החליט הקיבוץ ברוב מובהק להרוס את השכונה, ולהציב מספר בתים מחוץ לקיבוץ.  גם לאחר החלטת הקיבוץ, המדינה המשיכה לנסות להפוך אותה מתוך הבנה כי היא תשפיע על אופי ההנצחה של האסון.

"כשקהילת כפר עזה עתרה לבג"ץ, המדינה נאלצה לבסוף לקבל את עמדתה, ולדעתי קיבוץ כפר עזה יצא מחוזק מהתהליך", אומר דגן. לדעתו, למרות הטעם המר שנשאר בקיבוץ נוכח התנגדות המדינה, תהליכים קהילתיים ודמוקרטיים של קבלת ההחלטות על ידי הקיבוץ יצרו בקרב החברים חוסן קהילתי מרפא דרך החזרת שליטה ובחירה של הקהילה בתהליך עיצוב הזיכרון.

"בית המשפט אמר להם: זו התוצאה הנכונה היחידה, מפני שזו הייתה בחירתכם. הלגיטימציה להחלטה שלהם היא הסיפור החשוב. כשקהילה מתלבטת אם להשאיר את הבתים ההרוסים בלב הקיבוץ או להציב את אתר הזיכרון במקום אחר, התוצאה עצמה פחות חשובה מעצם קיומו של התהליך".

בית הספר למנהיגות בחירום: "תקווה במקום בו לא הייתה מנהיגות"

דוגמה נוספת מכפר עזה, אותה מביא דגן, היא בניית בית ספר למנהיגות בזמן חירום בקיבוץ על ידי חברת הקיבוץ מירה שושני שמנציחה את בתה אופיר שושני ז"ל, מפקדת בצה"ל שנרצחה בשכונת דור צעיר בקיבוץ. "הבנייה של האתר במקום התרחשות הטראומה מתחברת ליכולות המנהיגות של האם והבת ומנציחה תקווה לתיקון במקום בו התרחש הטבח ולא הייתה בו מנהיגות של המדינה באותו היום ואחריו", מסביר דגן. "פסל מרדכי אנילביץ ביד מרדכי עשה עבור ותיקי הקיבוץ אז תהליך דומה. אפשר להעלות על נס את גבורתו מול חווית השכול הכבד שאבד".

דגן מסביר שנדרש אומץ כדי לגעת בכאב בהקשר זמן ומקום, ולהבין שתהליך ההתמודדות הוא ארוך, מתמשך ואינו נגמר. הוא נותן שתי דוגמאות מנוגדות כדי להמחיש את סוגיית הזמן. "ראו את אתר הנובה שצמח מייד באתר בו התרחש הטבח ונתן ביטוי מיידי לרצח. ביד מרדכי נדרשו לא פחות מ־20 שנה של דיאלוג קהילתי כדי לעצב את אתרי ההנצחה והזיכרון. זהו מעשה שנמשך עד היום. כמו הקמת בית לחיילים בודדים שלוש שנים לאחר מתקפת 7 באוקטובר, לזכרו של ארנון זמורה שהציל את הקיבוץ". (זמורה, מפקד צוות בימ"מ, לחם במחבלים בצומת יד מרדכי ב-7 באוקטובר, ונהרג ב'מבצע ארנון' ביוני 2024 לחילוץ חטופים ממחנה הפליטים נוסייראת – ד"ט).

"החיים בסמיכות לזיכרון הכואב הם משימה מתמשכת"

דגן מדגיש כי הבחירה בין אפשרויות שונות של אופני הנצחה יכולה להיות תהליך מעצים עבור הקהילה המתמודדת עם טראומה. "כל קיבוץ וכל קהילה צריכים לבחור את דרכם ולעבור תהליך בתוך עצמם עם יועצים המתאימים להם", הוא מסביר, "בתהליך כזה צריך זמן לתת ביטוי לרגשות, למיקום, לנוף, לסיפור שרוצים לספר, לזיכרון של פרטים וקהילות. הנצחה וזיכרון הם לא רק אנדרטאות וטקסים. ראוי לתת ביטוי לשימור הזיכרון בשירים, בספרים, במופעים ובמפעלי ההנצחה – ככל שהרוח האנושית מעלה מקרבה".

"האסון של אוקטובר 23' כבד יותר מזה של 48' ומציב אתגר גדול למי שיבחרו לחזור לעוטף ולשקם את מה שנהרס והוחרב", קובע דגן. "החיים ליד ובסמיכות לזיכרון הכואב הם משימה מתמשכת, היוצקת משמעות לתוך החוויה הטראומטית, שכנראה תימשך תמיד.

"טראומה, אובדן ושכול נוכחים בחיי כולנו גם כיום, אבל תמיד לצד החיים עצמם – והחיים מתרחשים ונובעים מחדש והם תמיד מנצחים. קהילת יד מרדכי מוכיחה שזה אפשרי, וכך גם יישובי העוטף שמתחיילים לשוב הביתה, לבנות ולהנציח את אירועי 7 באוקטובר, כדי שיוכלו להמשיך לחיות לצידם".