בחג שמחת תורה מסתיים מחזור קריאת התורה ובשבוע הבא יחלו יהודים ברחבי העולם לקרוא את ספר בראשית. בשלוש השנים האחרונות קשה להגיד את שמו של החג, המקפל בתוכו את חגיגת סיום קריאתם של חמשת חומשי התורה, בלי להרגיש גם את העצב העמוק על מה שאבד ונשבר ביום הזה.

גם בפרשה 'וזאת הברכה', שכוללת את הפרקים האחרונים בתורה כולה, יש תערובת של חגיגיות וכאב, המזמנת חוויית קריאה כמעט קרועה. משה מברך את שבטי ישראל ואז נפרד מהם ועולה למות על הר נבו. הוא צופה על הארץ המובטחת, יודע שהוביל את העם במסע הארוך והביאם בבטחה אל היעד, אך באותה נשימה מת על סיפה של הארץ.

בני העם מקבלים את ברכותיו של משה, ויודעים שהם עומדים להיכנס ולכבוש את הארץ שסופר להם עליה כארץ זבת חלב ודבש, אך בו זמנית מתאבלים על מות מנהיגם. יהושע בן נון, שקיבל על כתפיו את עול ההנהגה, מספיד את משה בכבוד, מודה לו ויודע שלא יקום נביא כמוהו לעם ישראל.

"אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ עַל אֶרֶץ רַבָּה"

על קברה של רחל המשוררת בבית הקברות כנרת נחקק הבית האחרון של שירה 'מנגד': "פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד / שָׁמָּה – אֵין בָּא, / אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ / עַל אֶרֶץ רַבָּה". רחל כתבה את השיר כשנה לפני מותה, בדירה בתל אביב שבה שהעבירה את שנותיה האחרונות בעודה חולה בשחפת. הר נבו מזדקר כסמל לחלום, שהמשוררת עמדה על סף הגשמתו, אך לא הספיקה לממשו באופן מספק. מבחינת רחל, היה זה חלום חיי החלוצה על שפת ים כנרת, שנלקח ממנה בידי מחלתה.

השיר מזכיר כי לכל איש יש את "נבו" שלו: נקודה שממנה לא ימשיך, פסגה גבוהה מספיק כדי לראות את הארץ המובטחת כולה ולדעת שהיא לא מובטחת לו. לכל אחד יש את הארץ שאליה לא יגיע, החלום הבלתי מוגשם, מרחבים גדולים שלא גילה ושבהם כף רגלו לא תדרוך.

שקועה במחלתה וביגונה, בגיל 39 בלבד, המשוררת מדובבת את האמת הפשוטה והמרה של הקיום האנושי הסופי. המוות יתפוס כל אחד באמצע חייו, אפילו אם חי חיים ארוכים, מלאים ועשירים. הוא יפגוש את האדם כשבראשו תוכניות רבות ובליבו תקוות רבות. הסוף אינו סיומה המתוכנן של דרך אלא קטיעתה הפתאומית. דרך שאפשר לשרטט את המשכה בקו הדמיוני מהר נבו אל עבר הארץ המובטחת, קו שהאדם אף פעם לא יצעד לאורכו.

"בְּכָל צִפִּיָּה יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ"

בבוקר שמחת תורה לפני שלוש שנים נגדעו באיבם סיפוריהם של יותר מאלף בני אדם. במהלך המלחמה הגיע מספר ההרוגים והנרצחים ליותר אלפיים. כל אחד מהם "איש ונבו לו על ארץ רבה". פניהם ניבטים מאנדרטאות ואתרי זיכרון; מאלפי סטיקרים בתחנות אוטובוס ובתחנות דלק; מעמודים ברשתות החברתיות שלהם ולזכרם, שבהם חברים ואנשים שלא הכירו אותם כותבים להם דברי אהבה.

בניגוד למשה שסיים את חייו בגיל 120, רוב הנרצחים בפסטיבל הנובה או בשכונת דור צעיר בכפר עזה, והחיילים שנפלו בשג'אעייה או בבינת ג'בל, היו צעירים מאוד בלכתם. ה"ארץ רבה" שלהם מתפרסת הרחק הרחק כי לא הספיקו לממש את שחלמו. אולי חלק מהחלומות עצמם טרם נחלמו.

בשירה של רחל ישנו היבט טראגי נוסף. בבית הראשון של השיר היא כותבת: "קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת: / הֲבָא? הֲיָבוֹא? / בְּכָל צִפִּיָּה / יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ". בעצם התקווה לבאות גלומה גם האפשרות שהאדם המקווה לא יזכה להשלים את מסעו, ואפילו העצב על האפשרות הזו.

האם "עצב נבו" יכול לכבות את אש התקווה, את הכיסופים, את הציפייה הפשוטה לטוב? ייתכן. אך הפרשה החותמת את קריאת התורה, וגם את חיי משה, נקראת 'וזאת הברכה'. היא נפתחת בברכות שמשה נותן לעם ישראל ולשבטים לקראת פרידתו מהם. הברכות מלאות עתיד, אך בעתיד הזה לא ישתתף משה.

לא בכדי ברכותיו של משה מזכירות את ברכות יעקב לבניו, והרי כל אב מעוניין שבניו ימשיכו בחיים טובים גם אחרי מותו. גם המנהיג והנביא מעוניין שעם ישראל, מפעל חייו, יימשך גם אחריו.

בבית העלמין כנרת, לא רחוק מקברה של רחל, יש חלקת קבר שקיבלה את השם הרשמי 'חלקת אבות תנועת העבודה' בפי מבקרים ותיקים היא נקראת 'חלקת נבו'. הובאו אליה עצמותיהם של מנהיגי והוגי התנועה הציונית-סוציאליסטית שנפטרו מחוץ לארץ טרם קום המדינה, חלקם אף טרם התחדשות היישוב היהודי.

שם החלקה ניתן כמובן על שם פרשת מותו של משה רבנו, אך בין הקברים הללו בולט שמו של משה אחר – משה הס. קצרה היריעה מלספר על פועלו ההגותי והפוליטי, אך על קברו כתוב: "מאבות הסוציאליזם העולמי ומבשר מדינת ישראל".

הס אכן היה מראשוני הסוציאליסטים וממבשרי הציונות. הוא היה מהראשונים בעת החדשה להעלות את הרעיון של תחייה לאומית יהודית במולדתו ההיסטורית של העם – ארץ ישראל. את ספרו 'רומא וירושלים', שבו פרט את רעיונותיו הללו, כתב כשבנימין זאב הרצל היה רק בן שנתיים. הוא נפטר בפריז ב-1875, כ-7 שנים לפני תחילתה של העלייה הראשונה ארצה ויותר מ-20 שנים לפני הקונגרס הציוני הראשון.

"כל בריאה חדשה יש לה יסוד ועלה; אי אפשר לברוא יש מאין", כתב הס. "היצירות החברותיות העתידות לצאת לאוויר העולם מיוסדות על אדני דתנו הלאומית־הומנית". התודעה שגם היצירות המפוארות והמהפכות הגדולות נשענות על המטען שהותירו לנו קודמינו ליוותה אותו בנסחו את משנתו הציונית־סוציאליסטית. הוא לא זכה לחזות בהתגשמות רוב חזונותיו, אך חלקם קיבל ביטוי בעשורים ובמאות שאחריו.

בשבוע הבא, עם תחילת הקריאה בספר בראשית, יש הזדמנות להיזכר כי היהודי-ציוני צמח משורשים אלו. אליו התווספו במשך הדורות עוד ענפים ושורשים רבים. מי שהצמיחו שורשים אלו אינם עמנו, וניתן להניח שלקראת לכתם, ליווה אותם גם עצב נבו, ציפייה לא ממומשת לחזות בהתגשמות חלומם. אך בכך שאנשים אחרים חיים בארץ המובטחת, ב"ארץ רבה" שלהם, מתגשם החלום לאחר מותם.